כש-4,000 פצצות מעופפות נוחתות על ערי ישראל, אני רותח מזעם. כשפורעים צמאי דם ומיליציות חמושות מחרבות את הרחוב הישראלי, אני מסתגר בבית ומפחד אפילו יותר. אבל דבר אחד מפחיד אותי יותר מכל – שקרים. אני רוצה את האמת, את העובדות, ואני רוצה לשמוע אותן מאיש מקצוע אמין. לא רוצה שירקמו סביבי בועה של דעות קלות לעיכול. לא מחפש אישורים לרגשותיי. אין גרוע יותר מלחיות באשליות. בסוף זה תמיד מתפוצץ.
הרבה אנשים דווקא אוהבים את זה. תשאלו את המצרים, שחיו באשליה. יום אחד לפני 54 שנים היא התפוצצה להם בפרצוף. הם נדהמו לגלות שהצבא שלהם הובס והוכה על ידי צה"ל, ושאיבדו את חצי האי סיני. למה נדהמו? כי במהלך כל המלחמה, כלי התקשורת שלהם דיווחו להם את ההיפך. סיפרו להם מעשיות ושקרים נעימים לאוזן המצרית, העיקר לתמוך בצבא ובמנהיג. "הצבא המצרי עוד רגע בתל אביב", דיווח קול הרעם מקהיר. אני נזכר במורה להיסטוריה ברוסיה הסובייטית, שאחרי שמסך הברזל נפל, ליבו נשבר לגלות שכל השנים האלה הוא מכר לתלמידיו שקרים על האימפריה הקומוניסטית. הוא באמת חשב שמצבה של ברית המועצות נהדר, בניגוד למערב המתפורר. זה מה שמכרו גם לו.
השקר נוח לאוזן
זו המטרה של פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, טיקטוק ואינסטגרם. שנרגיש אצלן בנוח. שנתגרה לקבל עוד. זה גורם לנו לשהות ברשת יותר זמן – ומגדיל את הרווחים שלהן. ככה האלגוריתם הציני שלהן בוחר אילו סרטונים ופוסטים להציג לנו. אנחנו תמיד נדהמים, מתרגזים, ויוצאים עם אותה דעה, רק קצת קיצונית יותר. לא במקרה לא ראיתם שום פוסטים מתונים או סרטונים שמעודדים דו-קיום. זה לא שאין פוסטים כאלה – אלא שהאלגוריתם שהחליט שהם לא רווחיים עבורו. קיצוניות זה רווחיות. דם זה כסף.
אנשים צעירים – כמו אלה שמתפרעים ברחוב או מתכנתים בחברות היי-טק - מתעדכנים בחדשות בעיקר ברשתות החברתיות. על הדרך, הם מתרגלים לחיות בבועה: שהעובדות משרתות את הדעות, ולא הפוך. ואז הם פותחים טלוויזיה, מגלים עובדות שסותרות את הבועה, ונדהמים. דיווח שלא מתיישר עם הנראטיב הקיים נראה להם שקרי והזוי. דעות הפוכות משלהם נראות להם מסוכנות.
מי אמר? מה זה משנה מי אמר. המילה של איש בטחון ותיק, עיתונאית מנוסה או מומחה בתחומו שווה פחות מאושיית רשת, שעיקר מומחיותו בלייקים שהוא מביא, והמקורות שלו הם אושיות רשת כמוהו. מקוריות מחשבה, או ניתוח מורכב לא מעניינים, כי הם לא מביאים לייקים. בוטות, קיצוניות והתלהמות, לא משנה לאיזה צד – זה כן. האלגוריתם תיכנת אותנו.
אין יותר אונליין ואופליין
"הפסיקו להרוויח משנאה" (Stop Hate for Profit) כך נקרא קמפיין אנטי-פייסבוק שיזם בשנה שעברה הארגון היהודי-אמריקאי השדולה נגד השמצה (ADL). אלף חברות הפסיקו לפרסם בפייסבוק במשך חודש. מאז פייסבוק סופרת הרבה יותר רווחים, והעולם סופר הרבה יותר שנאה. מאז קיבלנו בין היתר את אירועי הקפיטול בארה"ב, שנשענו על גל מטורף של שקרים והסתה מתמדת נגד עיתונאים. ועכשיו קיבלנו רחובות מדממים בתוככי ישראל, שנאה משתוללת, ושוב - גל של תקיפות ואיומים פיזיים נגד עיתונאים. כשקשה לסתור את העובדות, קל לסטור למי שאומר אותן.
מה שקורה ברשת, קורה בחיים האמיתיים. התקיפות שספגו יואב זהבי-לונדון ורולן נוביצקי מכאן 11 וליאור קינן מחדשות 13, התקיפה של איילה חסון והאיומים על רינה מצליח, דנה ויס ויונית לוי מחדשות 12 לא נולדו מהאוויר. שורשיהן הברורים נמצאים בציוצים משתלחים, בממים אלימים ובקבוצות וואטסאפ מסיתות. כמו הפרעות האלימות שנולדו מפוסטים וציוצים והבשילו למעשים בקבוצות וואטסאפ וטלגרם, גם כאן הכתובת כבר מרוחה על הקיר – עיתונאי הולך להיפגע.
זה לא שהתקשורת והעיתונות חפות מפגמים. החיבה שלהן לסנסציה קדמה לרשתות החברתיות. גם שם סובלים לעתים משטחיות ורדידות, לא תמיד נותנים את התמונה המלאה או ייצוג מלא, אפילו טועים ממש. אלא שזו השגיאה הכי גדולה שעיתונאי יכול לעשות – לדווח שקר. השגיאה הכי גדולה שאושיית רשת יכולה לעשות היא לא להביא מספיק לייקים. השגיאה הכי גדולה שהאלגוריתם יכול לעשות, זה להפסיד משתמשים.
אז הוא עובד קשה. בדרך הוא הפריד אותנו מכמה שבטים לתתי קבוצות, ולאינדווידואלים מפוחדים, כל אחד מול המסך שלו. ושם נולד אדם חדש. אדם בודד ומבולבל, שלא מעוניין בשום אמת שאיננה האמת שלו. כלומר, האמת שהחברים והאלגוריתם בחרו לו. אדם שקל לבלבל ולנצל, להפחיד ולהסית. ומי שלא חושב כמותו, עדיף שימות.