מדינת ישראל לא יודעת מה קורה עם האזרחים הכי חסרי ישע שלה - שהם גם העתיד שלה. זו שערוריה שאין לה מידה. 75% מהפעוטות בגיל 0-3 מופקרים לנפשם. יהיה מה שיהיה. 

השערוריה הזאת חלקה רשעות וחלקה טמטום. החלק של רשעות הוא עניין טיפולי של כאן ועכשיו. אין למדינה מושג אם מטפלים בפעוטות נכון, האם דואגים לצרכיהם הפיסיים והמנטליים של חסרי ישע בהגדרה. אין למדינה פיקוח לא בגנים וגם לא בבתים. 

יש מדינות שבהן דופק איש הרווחה על דלת בית המשפחה, ועורך ביקור בית כדי לראות מה שלום הפעוטות. שלום, מה שלום פוצקי, הוא מטופל היטב? אכול, מקולח, מחובק, שמח? זה נשמע לכם מופרע? ומה עם האחריות של המדינה גם לאזרחיה הצעירים ביותר? זה שמשחררים תינוק עם ההורים הביתה מבית היולדות, והמדינה לא פוגשת אותו במשך כמה שנים, לא בודקת איזה טיפול הוא מקבל גם מההורים - זה לא מופרע? מה עם האחריות של המדינה לעתידה? כאן נכנס החלק של הטמטום. 

ההזנחה של הפעוטות במדינת ישראל היא הזנחה של העתיד שלנו. ההשקעה הכלכלית הטובה ביותר שמדינה יכולה לעשות היא השקעה בחינוך בגיל הרך. דולר אחד שמושקע היום חוזר בצורה של 17 דולר בעתיד. לא רק שמאפשרים לילדות ולילדים האלה לממש את הפוטנציאל שלהם בעתיד כאזרחים מועילים. בדרך גם מונעים המון בעיות. השקעה בגנים עכשו חוסכת השקעה הרבה יותר גדולה בעובדים סוציאליים, במשטרה, בבתי משפט ובבתי סוהר. 

דיווח תנועה מעין הסערה

עוד לא רכשתי מכונית. 

אני אוהב לנהוג, אבל עוד יותר אוהב כשמישהו אחר נוהג ואני - בענייניי. ובואו נגיד את האמת - הפלא הזה אפשרי בעיקר כשאתה גר במדינת תל אביב. 

בכל פעם שאני יוצא מהבית, אני יכול למצוא קורקינט להשכרה איפשהו על המדרכה, של בירד, ליים, ליאו או ווינד. אני יכול לקפוץ על אופניים כתומים של מובייק או על הירוקים של תל-אופן. יש אוטובוסים ורכבות, יש מוניות שירות גם בשבת, וכמובן מוניות ספיישל של גט או אובר. ואם אני חייב לנהוג, לא קשה למצוא ברחוב מכונית להשכרה לפי דקות של אוטו-תל. 

הדבר הכי חדש ומוצלח זה באבל - הסעה שמתאימה את המסלול שלה לדרישת הנוסעים. במקום 60 שקל למונית ספיישל, אני משלם 12 שקל וזה כמעט אותו דבר. זה עוד לא הושק רשמית, אבל כל מי שניסה נשבע שזה אדיר.

דווקא בלב הפקקים ומצוקת החנייה - מי שמוותר על האוטו, מגלה שהרבה יותר קל להסתדר במדינת תל אביב מאשר במדינת ישראל. כדאי שמדינת ישראל תעתיק קצת מתל אביב. להעז, להזדרז, לטעות ולתקן תוך כדי תנועה. מה יותר ישראלי מזה.

שש שעות של שלמות

שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון אקונומיקה כי הילדות אוכלות לה את הראס מבפנים. אז אבא שולף אותן לטיול אחורה בזמן, לפארק הכרמל, משחקים, ערסל, נדנדה, פירות, קפה. ככה היה כשאני הייתי ילד. אבל לילדות שלי רציתי עוד משהו. נגיד החי-בר. מי לא רוצה להראות לילדות יחמורים בכרמל? 

אז פותחים טלפונים: מתי יוצא הסיור, כמה זמן, מאיפה נכנסים, כמה הולכים, מתאים לילדות בגיל שנתיים, כמה עולה. האתר לא ברור, צלצלנו למוקד, לסיורים לחץ 2, ותוך כדי האנא המתן ותיענה לפי התור - אני קולט שמרוב אמביציה להספיק, כל השבת בורחת לי מהידיים. אני בטבע, אבל הראש במסך. הסתכלתי על הילדות - הן היו עסוקות. אחת ליטפה איצטרובל, אחת ליטפה נחש, לא יודע, העיקר עסוקות. אז אמרתי: אתם יודעים מה, בואו לא נלך. בואו נהיה פה. שש שעות היינו שם, בלי לעשות כלום. וזה היה מושלם. לא עשינו, היינו. כנראה שהיה גם משהו טוב באייטיז.