בתוך שלל חשבונות הנפש שנצטרך לעשות על התנהלותנו בקורונה, יש מקום של כבוד להחמצת הזדמנות מטורפת. מאות אלפי ישראלים ישבו חודשים בבית על חשבון המדינה, חלקם עדיין יושבים, ואף אחד לא דאג להעניק להם את המקצוע הבא שיכניס להם ולכולנו כסף. 

תקשיבו טוב למספרים: כמיליון ישראלים הגיעו למצב של חל"ת או אבטלה. הכשרה מקצועית ניתנה במהלך 2020 רק ל-9,200 ישראלים. חצי מהכמות של שנה קודמת. אתם קולטים? רק במדינת ישראל: האבטלה זינקה פי ארבעה - ומספר ההכשרות המקצועיות צנח בחצי. 

היה אפשר בקלות להכשיר 100 אלף ישראלים למקצועות כמו ניהול קמפיין אינטרנטי, ניהול תשתיות וענן היברידי, פיתוח, הגנת סייבר ותחזוקת רשתות (וגם למקצועות ותיקים יותר כמו טבחות, הוראה או סוכני ביטוח). המדינה מעבירה קורסים כאלה, ובוגריהם יכולים לעבוד בהיי-טק בשכר משודרג, שמצעיד אותם ואת כלכלת ישראל קדימה. 

כסף דווקא לא היה חסר. המדינה הקצתה לזה כמעט מיליארד וחצי שקל, אבל פחות מרבע מהכסף הזה נוצל באמת. איפה זה נפל? "זה סיפור על אגו, אגו של שר האוצר ישראל כץ ושל שר הכלכלה לשעבר עמיר פרץ, שרבו על קרדיטים ועצרו את ההכשרות המקצועיות לשישה עד שבעה חודשים", אמר לי שלמה מעוז ב"נקסט" (הסיפור המלא בפרק פתיחת העונה החדשה של "נקסט", מוצ"ש ב-23:30 בקשת 12). 

גיהנום מיוחד שמור לפוליטיקאים שמוכנים לפגוע אנושות באזרחי ישראל ובכלכלת המדינה בגלל קרב על קרדיט. אבל אסור להסיר אחריות מהמחו"לתים עצמם, אנשים שלקחו את הכסף המדינה והלכו לים, במקום לקחת את עתידם התעסוקתי בידיים או לקדם את עצמם ולרכוש התמחויות בלמידה עצמית ברשת. גם לאלה, אני מודה, לא תהיה לי סימפטיה רבה כשיבוא יולי, צינור החמצן של המדינה ייגמר, והם ייללו מרעב וחוסר יכולת למצוא עבודה. 

הפתעה: קללות זה דווקא ביזנס גרוע 

הנה הזדמנות לתקן משהו שאני אומר די הרבה זמן, ולא רק אני. הרי כולנו הרגשנו את כמויות הרעל והאלימות ברשת, בטח סביב הבחירות. אבל למה כל כך הרבה? כי הרבה מאמינים שתוכן רעיל הוא רווחי. זה ביזנס מצוין. כשהדם של אנשים רותח - קללות, עצבים - הם מבלים יותר זמן מול אתרי חדשות ורשתות כמו פייסבוק או יוטיוב. האתרים והרשתות מכניסים כך יותר כסף, ולכן האלגוריתמים בוחרים לקדם תכנים רעילים כאלה. זוכרים את הקמפיין שבו אלף חברות אמריקאיות אמרו לפייסבוק "Stop Hate for Profit", או בעברית: תפסיקו להרוויח משנאה? 

מסתבר שזה לא מדויק. זו לא כל האמת. אנשים אולי מבזבזים יותר זמן מול כתבה רעילה אחת. אבל לאורך זמן, מסתבר שהם חוזרים הרבה יותר דווקא לאתרים שמציעים תוכן נקי. אתרים כאלה מעוררים יותר אמון.  כשמקטינים את כמות האלימות בתגובות אפילו קצת, מספר העמודים הנצפים קופץ פי שניים ופי שלושה, קהל איכותי יותר מוכן להירשם לאתר, לשלם על מנוי, לקנות מוצרים. כלומר - לספק תוכן נקי - זה עניין משתלם כלכלית. 

את המסקנות האלה שלח לי הסטארט-אפ הישראלי אופן ווב, שמתמחה בסינון תגובות. והן מתיישבות עם טרנד הניקיון הגלובלי. מסתבר שרשתות חברתיות ואתרים רבים נמצאים בתחרות על מי יצליח לספק חווייה נקייה יותר ורעילה פחות. 

הטרנד הזה קיבל תאוצה כשטוויטר ופייסבוק חסמו את טראמפ סביב אירועי הקפיטול, וגילו ירידה עצומה בכמות הלכלוך על גבי הרשת שלהן. רשת סנאפצ'אט שמתאמצת לסנן את התכנים רואה איך המניות שלה בבורסה עולות. טיקטוק משקיעה רבות בייצור סביבה בטוחה יותר לצעירים, והיא הרשת הכי צומחת בשנה האחרונה. גם פינטרסט ורשת טוויץ' שבה גיימרים משדרים את המשחקים שלהם, מצהירות על מדיניות מחמירה לסינון תכנים רעילים. 

סנאפצ'אט Snapchat (צילום: BigTunaOnline / Shutterstock.com)
יש סיבה לזינוק של סנאפצ'אט | צילום: BigTunaOnline / Shutterstock.com

ההצלחה הכלכלית של אתר המשחקים לילדים רובלוקס, שהונפק לאחרונה בעשרות מיליארדי דולרים, מיוחסת גם היא לעובדה שהיא מסוגלת לספק לילדים חווייה נקייה ובטוחה יחסית, שמרגיעה את ההורים. 

נדמה לי שהבאים בתור ללמוד את השיעור הזה הם אתרי התוכן הישראלים: תוכן רעיל אולי עושה קליקים יפים בטווח הקצר - אבל בטווח הארוך, הרעילות מרתיעה משתמשים ומשקיעים. ודווקא רמה גבוהה ושיחה נקייה - לא רק עדיפות לעולם, אלא מכניסות יותר כסף. 

"נו, יש תשובה??!"

כמה סימני שאלה אתם מכניסים להודעת וואטסאפ, כשמשהו דחוף לכם ואתם רוצים שיענו לכם מיד? מסתפקים אולי באחד - או דוחפים שורה שלמה של סימני שאלה, סימני קריאה ועוד נקודות מלוא החופן? העניין הדחוף הזה שודרג למחקר אקדמי, והמסקנה - סימני השאלה עובדים הפוך ממה שהתכוונתם. 

מי שמפזר סימני פיסוק רבים בהודעה, מנסה להדגיש עד כמה שהוא מבולבל וזקוק לתשובה, ובעיקר להעביר את המסר - זה דחוף לי. אבל האם המסר הזה עובר למי שקורא את ההודעה? ממש לא. שימו לב לתוצאות המחקר: "מי שכתבו הודעות בעלות סימני שאלה וקריאה מרובים - הוערכו כבעלי יכולת נמוכה, ביחס לאחרים שלא השתמשו באותם סימנים. יתרה מכך, בניגוד לכוונת הכותבים - המצב שמתואר בהודעה דווקא לא נתפש על ידי הקוראים כדחוף יותר". 

במילים אחרות, מי שמוסיף סימנים רבים מנסה להעביר את המסר 'דחוף לי', 'חשוב לי', 'אני לא מבין' – אבל הקורא אומר לעצמו 'האיש לא ממש מוכשר, ואני לא רוצה לעזור לו'. את המחקר הזה ערכו ד"ר אריק חשין, ד"ר יעל סידי, וד"ר אלה גליקסון בשלוש מדינות - ישראל, הולנד וארה"ב, לאורך חמש שנים. התוצאות חזרו על עצמן בכל מקום. למרות הבדלי השפה והגיל, כל המשתתפים הרגישו שהודעות מרובות סימני פיסוק לא נתפשו כדחופות או חשובות יותר, וכותביהן נתפסו כבעלי יכולת נמוכה יותר. מי שקיבלו את ההודעה - רצו פחות רצון לעזור. 

לפי הדיווח של טלי חרותי סובר בדה-מרקר יש למסקנה חריג אחד. אם מדובר באנשים שאנחנו מכירים היטב, יתכן שנהיה סלחנים יותר, כי אנחנו יודעים שהם לא כותבים ככה בדרך כלל. אבל שימוש בסימנים מרובים מזיק גם בין מכרים, ובטח בין זרים. אף אחד לא אוהב שצועקים עליו מהוואטסאפ. 

עשיתי חשבון: כבר רבע מאה שאני - אנחנו - מצ'וטטים בכתיבה באינטרנט. ועדיין לא הבנו לגמרי מה קורה כשמחליפים שיחה בהתכתבות. יש שיחות שעדיין עדיף לעשות בארבע עיניים.  

>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: "עצמאות על זמן שאול"
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד