לא קל לראות פרופסור עצוב. בדרך כלל מרצים נתפסים כאנשים מלאי בטחון וידע, שעשויים להתלהב, לנזוף, להפתיע או להזהיר. אבל מתי ראיתם פרופסור עצוב? 

לבי יצא לפרופ' צחי זמיר, שסיפר בהרהור נוגה וגלוי לב כמה קשה ללמד מרחוק, לדבר אל כיתה בלי כיתה. "כבר לא ברור עם מי אני מדבר. הדבק שאיגד אותם לכלל קבוצה נמס. עבוּר מורה, זו בעיה... בהוראה מקוונת אתה כלוא אל שיח עם עצמך". 

אבל זה לא רק עניין פרקטי. הקושי של הפרופסור בעידן הזום מתפשט לעולמות פילוסופיים, והטכנולוגיה שולחת את הפרופסור שלנו להטיל ספק מלנכולי בעצם סיבת קיומו: "לקח לי זמן לזהות את חוסר הנחת שלי מכך שאני מוקלט. האפשרות להרחיב את טווח ההוראה אמורה לשאת ערך במיוחד עבור המורה: יוכלו ללמוד את הקורס שלי גם בעוד עשרים או מאה שנה! אבל כאן גם טמונה הבעיה. כן, הזום מייתר, למעשה, את נוכחותי. אני לא צריך להיות שם כדי שההוראה תתקיים. היא באמת יכולה להתרחש גם לאחר לכתי. נוכחותי פתאום הופכת לסרח עודף… האם גם חודש לפני שהשמש תתפוצץ יהיה עדיין טעם ללמד ספרות או פילוסופיה? ואם יש בכך טעם, האם ניתן לממש את הערכים הללו ללא מפגש של גוף אל גוף?"

העגלון נגד המכונית 

פרופסור יקר, אני מבין ללבך, בלי ציניות. ולצד האמיתות הנוקבות שאתה מעלה, אני שומע בדבריך גם הד למחאתו של העגלון נגד המכונית הממונעת, ולשוועת מוכר הקרח נגד המקרר. התרגלת ללמד באופן מסוים, ואין לך עניין בשינוי. אבל השינוי לא שואל אותנו. עוד לא נולד המניאק שיעצור את השעון, אומרים (עדיין?) בצה"ל. להתרפק על העבר זה בסדר. אני אישית מעדיף לחפש מה טוב בעתיד. 

אינני פרופסור ואין לי קילומטראז' כשלך. גם אני מרצה בפני לא מעט קבוצות. ובתחילת הקורונה, כשראיתי את ההרצאות הרגילות שלי מתבטלות סיטונאית, הבנתי לאן העסק הולך. רצתי ללמוד מחדש איך מעבירים הרצאות מעולות והפעם בוידיאו. זה שונה מאוד, נכון, אבל איך אומרים? באתי חיובי. וגיליתי לא מעט דברים שאפשר לעשות רק עכשיו, בווידיאו, כדי להפוך את ההרצאה למעניינת וכיפית. לפי התגובות, זה בהחלט אפשרי. אבל קטונתי. 

אישה עומדת מול נוסחות כתובות על לוח (אילוסטרציה: thinkstock)
הלמידה מרחוק כאן כדי להישאר | אילוסטרציה: thinkstock

ביום שני אני חוזר לספסל הלימודים. המילה "ספסל" קצת גדולה על כיסא איקאה הרגיל בחדר העבודה הקטנטן שלי בתל אביב, שממנו אלמד פסנתר מהמורים בברקלי שבבוסטון. כבר ניסיתי קודם: הצטרפתי לשיעור מוסיקה מקוון בבית הספר רימון. היה פשוט מעולה. אתמול התחברתי לשיחת זום של מנהלי מכללת ברקלי. שום עגמומיות לא נרשמה שם. להיפך. הם כבר כמעט 20 שנה בעסקי הלימודים מרחוק. הקורונה לא מקלקלת להם, להיפך. היא כרוח בכנפיהם. ופה לא מדובר רק במחשבות ובמילים, אלא בלימודים פרקטיים, כולל מבדקים ובחינות של יכולת הנגינה. בברקלי גאים בלמידה מרחוק וביתרונותיה. הקורס בנוי ככה שהסטודנטים יכולים להיות בכל מקום בעולם וללמוד מתי שנוח להם, וזום זה ממש לא הכלי המרכזי בארסנל כלי הלמידה הדיגיטליים שלהם. אז איך כן לומדים? בואו תנסו. תלחצו כאן ותבחרו קורס שמעניין אתכם. יש כמה מאות בכל תחום בעולם, זה בעברית ובחינם

"בקרוב נחזור ללמד בכיתות", מזהיר פרופסור זמיר. "אבל הקוקייה של הוראה מקוונת ניצלה את הקורונה כדי להתגנב אל הקִנים שלנו המורים, כדי להטיל בהם את ביציה. בעתיד הקרוב נחזור להוראה שמחייבת נוכחות. אבל התחלנו לדגור על ביצים שעל כל ערכן, מכילות גם משהו אלים וזר".

פרופסור יקר, אולי תעדיף להקשיב לעמיתיך מהטכניון, שקוראים להתכונן ללמידה מקוונת בקנה מידה הרבה יותר גדול, כי העתיד מגיע, עם הקורונה ובלעדיה (ועוד על זה בשיחה שלי עם פרופסור ארנון בנטור בגלי צה"ל). 

ובסוף, האקדמיה תצטרך להקשיב גם לתלמידים. הביקוש ללימודים הולך לצנוח השנה בכל העולם, בין אם בגלל המגיפה, בין אם בגלל קושי כלכלי בתשלום דמי הלימוד וההוצאות מסביב, ובין אם בגלל שרבים מהסטודנטים פשוט מעדיפים ללמוד מרחוק - אצל מוסד שיספק להם את זה איכותי ונוח. אמצעי הלמידה מרחוק הופכים לחשובים בהרבה מהכיתות, המבנים והמדשאות, שהופכים למשקולת כלכלית מיותרת. כוח האדם הדרוש משתנה: צריך פחות מורים מעולים, ויותר צוות תומך מסביבם. אקדמיה שלא תתאים את עצמה בזמן, תישאר מאחור, והסטודנטים בכיתה יישארו היסטוריה נעימה להתרפק עליה. 

דרור גלוברמן
"הביקוש ללימודים הולך לצנוח השנה בכל העולם". דרור גלוברמן

הופה גאנגנאם סטייל 

להיט היוטיוב הקוריאני הזה היה המסטיק בזוקה של כל העולם - דביק, אפקטיבי ומתקתק עד מיאוס. המתחכמים ניתחו את התרבות הקוריאנית, אנשים כמוני רקדו את זה בחתונה של עצמם. אבל מה שבאמת קרה זה שהקיי-פופ גדל למיליוני מעריצים בעולם ובארה"ב. 

חוץ מאלה לי להב, היורשת הבולטת של PSY, ההוא מגאנגנאם, היא להקת BTS. בשבועות האחרונים - ופה זה נהיה פוליטי - הלהקה תרמה מיליון דולר למאבק השחורים בארה"ב – Black Lives Matter. האוהדים האמריקאים שלה מיד השוו ותרמו יחד עוד מיליון. אחר כך הם התחילו לעבוד. אם הדגל של אוהדי מאבק הזכויות של השחורים הוא Black Lives Matter, מתנגדיהם בימין הלבן מקדמים סיסמאות והאשטאגים כמו White Lives Matter. אוהדי הקיי-פופ "חטפו" את ההאשטאג הציפו אותו בתמונות של כוכבי פופ קוריאנים. כשמשטרת דאלאס הפיצה אפליקציה וביקשה את עזרת הציבור במעקב אחרי מפגינים שחורים – אותם אוהדים הציפו וסתמו גם אותה בתמונות של כוכבי פופ.

 בסוף השבוע האחרון הגיעה עצרת הבחירות של דונאלד טראמפ בטולסה, אוקלהומה. אפשר וכדאי לשאול מי לעזאזל מארגן עצרת בחירות פיסית באמצע הקורונה באולם עם 19,000 מקומות, שהם 19 אלף סיכויים להידבק. אבל טראמפ לא רק ארגן - הוא גם התרברב בטוויטר שמיליון איש הזמינו כרטיסים. טראמפ כבר הכין נאום שני, מחוץ לאולם העצרת, עבור מאות האלפים שהזמינו ולא יוכלו להיכנס. את הסוף אתם יודעים - קהילת חובבי הפופ הקוראני בטיקטוק עבדה במרץ, הפיצה סרטונים של אנשים רוקדים על רקע הנחיות ברורות - לכו תשריינו כרטיסים לעצרת (זוג כרטיסים בחינם), כמובן בלי כוונה להגיע. הנשיא הסתפק בנאום אחד מול 6,200 איש בלבד וקרחות ענקיות ביציעים, ויתר על הנאום השני וטס עצבני בחזרה לבית הלבן. 

הדיווחים מהשטח טוענים שהצעירים הפופקוריאנים כבר מסמנים את היעדים הבאים. אבל הנה כמה דברים שבגללם העצרת המקולקלת בטולסה תיזכר: אפליקציית טיקטוק שבה כל זה התארגן התבגרה בסוף השבוע אחד מקהילה ענקית של צעירים קלילים שכלום לא מעניין אותם חוץ מתנועות ריקוד - לכלי התארגנות פוליטי ראשון במעלה. ייתכן שזו גם התפנית בקריירה הפוליטית של טראמפ, אבל ייתכן גם שלא. והכי מעניין וחשוב - זו המעורבות של צעירים בפוליטיקה. אם כאן תהיה תפנית זו תהיה ברכה, וזה לא משנה באיזו רשת, ולא משנה באיזו מדינה או לטובת איזו מפלגה.