די, די כבר. למי יש כוח להרים אותם מהמסכים האלה שוב ושוב. עוד חודש אחד למנאייק. הילדים סופרים אחורה בבעתה, ההורים בציפייה קפוצה.
אתה מתפתה לוותר ולהניח להם לשרוץ, אבל אתה נזכר בכל מיני כותרות שהלמו את תודעתך לאורך החודשים והשנים האחרונות. ההתפתחות של הילדים מתעכבת אם הם יושבים יותר מדי מול המסך, קבע מחקר אחד. בשנים האחרונות שיעור האוטיזם בעליה, ויש שקושרים בין העלייה בשיעור המאובחנים באוטיזם בקרב בני הנוער לעלייה בזמן המסך שלהם - ושל הוריהם. מחקר שלישי אומר שככל שבן הנוער ובעיקר בת הנוער יושבת יותר מול המסך - כך עולה הסיכוי שהיא תסבול מדיכאון. השם ישמור ויציל. ועוד לא אמרנו כלום על הקרינה. מה עם הקרינה?
פגיעה בגודל 0.0036
אין ויכוח על הקשר בין בעיות התנהגותיות חברתיות ונפשיות בילדים ובין זמן מסך ממושך, השאלה היא כיוון הסיבתיות: האם המסך גורם לבעיות, או שילדים עם בעיות נוטים לצפות יותר. "ילדים שצפו זמן רב יותר במסכים בגיל 24 חודשים הפגינו ביצועים נמוכים יותר במבדקים ההתפתחותיים בגיל 36 חודשים, וילדים שצפו זמן רב יותר במסכים בגיל 36 חודשים הפגינו ביצועים נמוכים יותר במבדקים ההתפתחותיים בגיל חמש. המשמעות: זמן מסך יכול לפגוע ביכולת הילד להתפתח בצורה אופטימלית; מומלץ לרופאי ילדים ולעובדי בריאות הציבור להנחות הורים על זמן החשיפה הנכון למסכים ולדון בהשלכות האפשריות של שימוש מוגזם", כתבו החוקרים. "כשילדים צעירים צופים במסכים, הם מפספסים הזדמנויות חשובות להתאמן בכישורים בין-אישיים, מוטוריים וחברתיים".
אלא מה? שכל הכותרת הזו נשענת על משתנים בגודל של 0.0036. לא אכביד עליכם בנתונים מדעיים סטטיסטיים שגם אני כבר לא זוכר איך מפענחים, אבל מדובר במסקנות שנשענות על מספרים בגודל אפסי - כך לפי ביקורת מדעית שפרסמו עכשיו ד"ר יעקב אופיר, רפאל טיקוצ'ינסקי וחננאל רוזנברג בכתב עת מדעי.
בעבר זיהה ד"ר אופיר בעיה דומה במחקר ש"הוכיח" קשר בין זמן מסך ובין דיכאון. גם הקשר הזה היה אפסי. לקחו גרגר, הגדילו במיקרוסקופ, ואמרו - הנה, הוכחנו, יש קשר.
מסכים עושים אוטיזם?
מחקר עדכני יותר עוסק בעלייה החדה בשיעור האוטיסטים בישראל. גם את זה אפשר לקשור כמובן למסכים. "שטויות במיץ", מתקומם שוב ד"ר אופיר. "אין שום מחקר שתומך בטענה הזו". העליה היא רק במאובחנים באוטיזם בתפקוד גבוה, וקשורה למודעות העולה בקרב ההורים, להכללת התנהגויות רבות יותר תחת ההגדרה והנמכת "סף הכניסה" לאוטיזם, כלי אבחון רגישים יותר וכמובן רצון להשיג הטבות במערכת החינוך.
וזה לא נגמר שם. מתרבים גם הספקות סביב שאלת הקרינה הסלולרית. ייתכן - אני רוצה להיות זהיר - אבל מאוד ייתכן שהיא פשוט לא עושה כלום. 30 שנה שהנושא הזה נחקר, לא נמצא קשר ברור ומובהק בין תחלואה בסרטן לבין שימוש בסלולרי. השבוע אירחנו בנקסט את הביולוג ד"ר ארז גרטי ממכון דוידסון לחינוך מדעי, שסקר מחקרים בתחום והגיע למסקנה שלא הוכח כל נזק. גם לא שימוש ממושך, גם לא במעלית. למעשה, מסתבר שאחד המחקרים הכי פופולריים שטען שקרינה יכולה להשפיע על איברים פנימיים - שכח עניין קטן - שהעור שלנו מספק לנו הגנה טבעית מקרינה כזו, קרינה בלתי מייננת. עדיין ראוי להיות זהירים עם הפסקנות, אבל יכול בהחלט להיות שבקרוב נוכל להוריד גם את החרדה הזו - מהקרינה, מהשולחן.
הבעיה היא אתם
ומה עלול להיות בעייתי? דווקא זמן המסך של ההורים עלול לשלול מהילדים אינטראקציה אנושית חיונית להתפתחות תקינה. אצל פעוטות המוח מתפתח פיסית גם בתגובה לקשר עין עם ההורה. אם זה לכוד בתוך סמארטפונו ורק מהמהם בתגובה לילד, הוא יתפתח אחרת. בהמשך, הוא יתקשה להבין שפת גוף ומימיקה, אם הוא לא מתרגל אותה בבית. שלא לדבר על מקרי הטביעה ושכחת הילדים ברכב, שקשורים גם הם במידה רבה בהורים ששכחו את מהילד ומעצמם כשהיו מרוכזים במסך.
זה לא אומר שזמן מסך לא גורר בעיות. יש עוד הרבה בעיות שלא עסקנו בהן כאן. עצם בזבוז הזמן לטובת אינטרסים של תאגיד כזה או אחר הוא בעייתי. אבל למרבה הצער, גם כאן לא נוכל לדרוש מהילדים מה שאנחנו לא דורשים קודם כל מעצמנו.