המקום המיושן והמיותר ההוא המכונה "בית ספר" – עוד מותג שדורש ניעור – יתמלא בשבוע הבא בילדים עתירי אנרגיה וצבעי מאכל. את חלקם ישתיקו במקום להלהיב, אחרים לא יתעניינו, ולכולם ינסו לדחוס אינפורמציה מיותרת בשיטות מיושנות. אבל אלה זוטות. הבעיה הגדולה היא שבית הספר הפסיק להיות רלוונטי. הוא שכח את תפקידו האמיתי: להכין את הילדים האלה לחיים בוגרים.
אני האחרון שיאמר שצריך להחסיר משהו מתוכנית הלימודים. כל שיר על חצב יקר לי, כל פסוק מספר שמות, דיאגרמת משקעים בשפלה או פתרון פונקציית פרבולה. אבל צריך להודות באמת – מהצד השני של מטחנת הבשר הזו נפלטים תלמידים שאינם יודעים להתמודד עם העולם המודרני, ובמוחם מתרוצצות פרודות אינפורמציה נטולות הקשר או שימוש.
שר החינוך שי פירון, הנה כמה מהשיעורים שהתלמידים שלך באמת צריכים:
שיעור "התמודדות עם מידע"
במה אני חולה והאם להאמין לרופא ששולח אותי לניתוח? איפה לקנות דירה? האם ללמוד תואר שני בחו"ל? החדשות האלה שכתובות בעיתון – זה באמת קרה? האתר שמצאתי בגוגל – הוא אתר מקצועי או מלכודת מיילים פרסומית? ואיך לעזאזל נפרדים מכל המסכים האלה לחצי שעה?
החיים שלנו תלויים בזה - בהתמודדות יעילה עם כמויות המידע. המוצלח - ישגשג וישרוד. החלש ינשור. זה לא רק למצוא את המידע שדרוש לנו - אלא גם להתמודד עם כמה מקורות מידע סותרים, לעשות את כל זה במהירות מהמסך הקטן של הסמארטפון, ולהגיע למסקנה סבירה ושימושית.
יש בתי ספר שעוסקים בזה קצת, בעיקר כדי שהילדים לא יעתיקו את שיעורי בית רק מוויקיפדיה. התחלה יפה, אבל בקושי מספיקה כדי למצוא את קו האוטובוס לסופרלנד בחופש.
ומישהו צריך גם ללמד איך להפסיק להשתמש במכשירים האלה, ולהסביר שהם מסוכנים ליציבותנו הנפשית ולקשרים האישיים שלנו.
קורס "פיתוח קריירה"
לילדי הפריפריה חסר מודל לחיקוי? בואו נדייק: לכל ילדי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, חסר מודל לחיקוי למקצועות הרלוונטיים לעתידם.
הם יודעים שיש מורים, רופאים, מוסכניקים, מהנדסי חשמל ושיפוצניקים. זה שיגעון. רק שזה לא מה שהשוק יחפש. מה עם מעצבי ממשק משתמש, מפתחי סלולר, אנימטורים, מהנדסים ביו-רפואיים, אנשי סושיאל מדיה, מפתחי קלינטק, מומחי אבטחת מידע? גם תחומי הסביבה והקיימות והטיפול באוכלוסייה המזדקנת גדלים במהירות, אבל הילדים שלנו לא ישמעו עליהם. תחשבו על פרויקט שבו בכל שבוע מגיע איש מקצוע לכיתה. אני מוכן להתנדב ראשון, אם שר החינוך ירצה בבעל מקצוע כזה.
בעולם שבו אתה נאלץ להחליף מקצוע כל 15 שנה, לשנות מקום עבודה כל 3-4 שנים ולהמציא את עצמך מחדש מדי שבוע, נדרשת שורה ארוכה של מיומנויות קריטיות, החל מגמישות מחשבתית וכלה בכתיבת קורות חיים. בלי כל אלה, הסיכוי של ילד להתפרנס בכבוד כמבוגר עוד יותר נמוך מהסיכוי שתהיה לו פנסיה יום אחד.
מגמת "התעסקות בכסף"
ואגב פנסיה, בואו נגיד את האמת: כמה מאיתנו באמת הבינו את הדיווחים על קטסטרופת הפנסיה המתקרבת? ומאלה שהבינו – כמה יודעים מה לעשות עם זה? (אגב, הנה המקום הכי טוב להתחיל).
פנסיה, בריאות, חיסכון והשקעה ובכלל "להתמודד עם המשמעות הכלכלית של חייך" – כל זה היה פעם עניין שמישהו אחר דואג לו: המדינה, ההורים, קופת חולים, המעסיק, מזכירות המשק. עכשיו המדינה זרקה עלינו את האחריות, רק שכחה ללמד אותנו מה עושים עם זה. וכך מתגשמת הנבואה של "אבא עני, אבא עשיר". ללמוד לטפל בכסף – את זה לומדים בבית מאמא ואבא, לא בבית הספר. מי שלא למד, לא יידע. ומי שלא יודע, מת.
במקום כל זה, בתי הספר שוברים את הראש איך להפריד את התלמידים מהמכשירים במהלך השיעור. להחזיר אותם בכוח למחוגה ולמחברת המשובצת. הגיע הזמן לשלוף את הראש מעכוזה של ההיסטוריה, ולהתחיל להסתכל קדימה. אבל אל דאגה: זה לא יקרה. הרי הגדולים לא יודעים להתמודד עם ההווה, אז איך הם ילמדו את הקטנים להתמודד עם העתיד?