משהו לא טוב עובר על סדרת המשחקים Assassin's Creed. מי שהיתה אחת מהסדרות האהובות והמצליחות ביותר בדור הקודם של הקונסולות קצת מדשדשת מאז המעבר לדור הנוכחי, עם נתוני מכירות שהולכים ויורדים משנה לשנה ודעת קהל די שלילית וחשדנית מצד הגיימרים לקראת משחקים חדשים בסדרה.
המשחק החדש בסדרה, Assassin's Creed: Syndicate, עושה הרבה כדי לנסות לשפר את המצב. הוא מציג דרכים חדשות ומגניבות להגיע ממקום למקום, כולל, לראשונה במשחק מרכזי בסדרה זו, דמות ראשית נשית, ואולי הכי חשוב: הוא מתרחש בלונדון הוויקטוריאנית, אחת מהערים המגניבות בעולם באחת התקופות האפלות והמעניינות ביותר שלה. אך האם זה מספיק כדי להחזיר את הסדרה לימי הזוהר שלה?
אקשן מהרגע הראשון
Syndicate לא מחכה יותר מדי זמן, וזורק את השחקנים ללב האקשן מהרגע הראשון. בדרך כלל במשחקי Assassin's Creed צריך לשחק כמה שעות טובות עד שמגיעים לאקשן. אלה משחקים איטיים, עם אקספוזיציות ארוכות שלוקחות את הזמן שלהן כדי שנכיר טוב טוב את הדמויות שלהם (שמתחלפות בין משחק למשחק) ואת המניעים שלהן. לא כך ב-Syndicate. הדקות הראשונות שלו הולכות בערך כך: "היי, תכירו, הנה ג'ייקוב ואיבי, הם מתנקשים, הם אחים, והם רוצים לשחרר את לונדון מהשלטון של אנשי תעשייה מרושעים שהם במקרה גם טמפלרים, האויבים הנצחיים של המתנקשים. שיהיה בהצלחה".
במהלך המשחק השחקנים יכולים לשחק בכל אחד מהאחים, ולשלוט בהם כשהם מתגנבים ברחבי לונדון, מאתרים את המטרות שלהם ומתנקשים בהן באלגנטיות (או פחות אלגנטיות, תלוי בסגנון המשחק שלכם). כרגיל בסדרה, הסיפור כולל שלל קונספירציות היסטוריות והפתעות.
חייבים להודות שזו גישה מרעננת, במיוחד לאלה שנמאס להם מהאיטיות של המשחקים הקודמים. לוקח בערך שעה בודדה לסיים את כל משימות ההדרכה (שגם הן מלאות באקשן והתנקשויות) ולהגיע לרגע שהעיר "נפתחת" ומאפשרת לגיימרים לטייל כאוות נפשם בלונדון ההיסטורית ולחפש בה מה לעשות. לשם השוואה, ב-Assassin's Creed 3 (שנחשב על ידי רבים למשחק הרע בסדרה) זה לקח לא פחות משבע שעות.
הקצב המהיר של המשחק נשאר כזה לאורך כל הדרך. התסריטאים לא התעכבו כמעט בכלל על רגעים שקטים, ועוברים ממשימת אקשן אחת לשנייה. זה בהחלט הופך את המשחק לקצבי יותר, אך מצד שני גם קצת פוגם בסיפור שלו, שמרגיש מחופף. בשום רגע לא באמת הבנתי מה המניעים האמיתיים של ג'ייקוב ואיבי. מערכות היחסים שלהם עם דמויות משנה אחרות, שכוללות הפעם את אלכסנדר גרהאם בל, צ'ארלס דיקנס ועוד, מרגישות רדודות ושטחיות.
בסדרת משחקים כזו, ששמה דגש תמיד על לספר את הסיפור ההיסטורי ולנסות לתאר נאמנה את התקופה בה המשחק מתרחש - נראה שהפעם היוצרים מיהרו מדי להגיע למשימות ההתנקשות, וקצת שכחו את ההיסטוריה על הדרך.
מתנקשים ונהנים
לפחות האקשן עצמו משובח. כמעט כל מערכת משחקיות שופרה במשחק החדש: העיר נגישה מתמיד בזכות כמה חידושים, ביניהם כרכרות שניתן לחטוף בכל רגע (ממש כמו ב-GTA) וקרס שניתן לשגר לגגות של בניינים כדי לטפס עליהם במהירות הבזק.
דגש נוסף נעשה על מערכת ההתגנבות. בכל זאת, מדובר במתנקשים שמנסים לעשות את העבודה שלהם בשקט בשקט. לראשונה בסדרה, ניתן לעבור ל"מצב התגנבות", שמאפשר לכם להתחבא טוב יותר בסביבה כדי לנסות ולארוב לאויבים שלכם עד הרגע המדויק בו תוכלו לחסל אותם מבלי שאף אחד ירגיש. הסדרה הזו תמיד התיימרה להיות סדרת משחקי התגנבות - אבל זו הפעם הראשונה שהיא באמת מרגישה ככה.
וזה לא שלמי שאוהב אקשן גולמי יותר אין מה לחפש כאן. גם מערכת הקרב שופרה, והאחים המתנקשים יעילים מאוד עם רובים, חרבות, פצצות עשן ומה לא. כשכל המערכות הנ"ל משתלבות זו בזו במשימות ההתנקשות הגדולות יותר שמגיעות בסוף כל שלב, זה מרגיש פשוט מצויין.
אז נכון, כמו בכל משחק עולם-פתוח יש לא מעט באגים שקצת הורסים את החגיגה, ויש כמה החלטות עיצוביות תמוהות שיכולות לעלות על העצבים לפעמים, כמו למשל ההחלטה להציג את מטרת המשימה שלכם רק כמה רגעים אחרי שהיא מתחילה, כשיכול להיות שכבר התחלתם לפעול בדרך שמנוגדת להגשמת המטרה ולמעשה הרסתם לעצמכם את הסיכוי להצליח אותה. לא יכולתם להציג את המטרה לפני? אבל הגרפיקה המצויינת והשיפורים בגיימפליי מפצים על זה ברוב המקרים.
מי המתנקש שלך?
Assassin’s Creed: Syndicate טוב מקודמיו בכל הקשור למשחקיות שלו, אבל נופל מהם בסיפור ובאווירה הכללית.
האם שווה לשחק בו? תלוי מה אתם מחפשים במשחקים שלכם, והאם יש לכם עדיין סבלנות למותג הזה. סביר להניח שאם נהנתם מאחד המשחקים הקודמים תהנו מאוד גם מ-Syndicate, אך אם הסדרה הזו כבר יצאה לכם מכל החורים - זה לא יהיה המשחק שישכנע אתכם אחרת. לונג ליב דה קווין!