אנשים מסמסים (צילום: Spencer Platt, GettyImages IL)
זה כבר נהיה לא לגיטימי - לא לגיטימי לפנות ולהפריע לזרים | צילום: Spencer Platt, GettyImages IL

"ומה אם נרצה לאכול ולא נדע איפה"?

"נשאל אנשים".

"מעניין. לא חשבתי על זה".

שני סלולריים נכנסו למצב טיסה לעבר הכספת בחדר המלון, והמונית האילתית הורידה אותנו בחוף מרוחק עם כפכפים ושטר כסף אחד. ניתקתי את הצינור מהעורק והלכתי לחפש את החוויה המכונה "חיים". קיבלתי רעידות, חרדות וקצף בזוויות הפה, שהתחלפו בחוויית רטרו מדהימה: שקט.

בסוף נהיינו רעבים. התגובה האוטומטית היתה לפתוח אפליקציה שתגיד איפה אוכלים. אבל היא לא שם. מה עושים? האנשים מסביב נראו מאוד נהנים מהשקט שלהם. מי שלא נמנם, התעסק באיזה מסך. הם ממש לא נראו נלהבים מהאפשרות שזר על החוף יפנה אליהם בשאלות. גם לי הרגיש מאוד מוזר לשאול אדם זר, או לפנות אליו בכלל. מי אני שאפריע לו? בסוף שאלנו את המוכרות בקיוסק, והן שמחו נורא לתת לנו כמה המלצות במרחק הליכה. אולי כי גם אותן אף אחד לא שאל שום דבר כבר הרבה זמן.

תפתח את הווייז שלך, אדוני

פעם היו מלא שאלות בעולם. "סליחה, איך מגיעים לשוק". "את יודעת מתי מגיע קו 37"?. "מכיר מקום טוב לאכול בו פה בסביבה"? "סליחה, מה השעה" אפילו היתה הפרומו לרצח ארלוזורוב.

פעם היינו נעזרים בזרים שנמצאו בסביבתנו הפיסית כמה פעמים ביום, וזה היה ממש בסדר. היינו מפריעים להם בעיסוקיהם – מה כבר יכלו להיות עיסוקיהם ברחוב – ומבקשים מהם לחלוק איתנו בחינם מהידע שלהם. היינו גם עוזרים ברצון למי שפנו אלינו. כל יום היה מרוצף בכמה אינטראקציות אנושיות ישירות עם זרים אקראיים. לא ידענו איך הן יסתיימו, אבל זה לא הטריד אותנו במיוחד.

אנשים מסמסים
אנחנו ממש עסוקים, איזה חבר שאל פה בוואטסאפ איפה אוכלים באבו גוש

שיחות מקריות בין זרים שנזדמנו לאותו מושב אוטובוס או לתא מדידה בחנות היו לגיטימיות, ולפעמים אפילו הובילו לחברויות, שותפויות או אהבות. אבל תוצר הלוואי של העובדה שהסלולרי הזה יודע איפה כדאי לאכול, מתי נפתח החוף, מתי יגיע האוטובוס, איך מגיעים למלון וכמה זמן בדיוק זה לוקח - היא שאנחנו לא צריכים לשאול אף אחד שום דבר. כבר לא צריך להזהיר את הילדים שלא ידברו עם זרים. הם לא רואים שום סיבה לעשות את זה.

בעצם, זה כבר נהיה לא לגיטימי. לא לגיטימי לפנות ולהפריע לזרים. אנשים לא ששים לחלוק איתך מהידע שלהם, כי אם אתה מפריע להם יכולה להיות לזה רק סיבה אחת – שאתה קריפ. מה זה "סליחה, איך מגיעים"? תפתח את הווייז שלך, אדוני.

מה לא בסדר איתך?

זה לא שאנחנו לא שמחים לחלוק מהידע שלנו – אנחנו פשוט עושים את זה בפייסבוק. אנחנו רוצים להחליט בפרטיות אם לענות בכלל ולקחת את הזמן כדי לנסח את ההמלצה (אחרי שקראנו את כל הקומנטים האחרים, כדי לא לצאת פארש). לפנות אלינו ברחוב? כה חצוף ופולשני.

כן, אנחנו נענה, אבל בעיקר כדי להסיר את המטרד הלא קרוא כמה שיותר מהר. כי אם אתה שואל "מה השעה", זה אומר שממש לא בסדר איתך (טיפ לשואלים: נופפו בטלפון כבוי ומלמלו משהו על הבטרייה המחורבנת של האייפון כדי להסיר ספקות בקשר לכשירותכם החברתית). וחוץ מזה, אנחנו ממש עסוקים. איזה חבר שאל פה בוואטסאפ איפה אוכלים באבו גוש.

>> חבר, אתה חופר: קבוצות הווטסאפ הן ניסוי אכזרי בבני אדם

>> לכל הטורים של דרור גלוברמן 

לכל כתבות המגזין