המצב יכול להיות יותר גרוע. מרוב פחד, לא נוגעים. ואז הוא באמת נהיה יותר גרוע. זה נכון ביחסי חילוניים-דתיים, בכלכלה, ביחסים עם שכנינו. בישראל המסוכסכת, המיוזעת והמדממת, הסטטוס קוו הוא בהרבה מקרים פסגת השאיפות. רק שהוא פיקציה גמורה. כי דבר אחד אין יותר בעולם: יציבות.
הדבר הכי קבוע הוא השינוי, אמרו הסינים לפני לא יודע כמה שנות דרקון, חודשי נחש וגרסאות אנדרואיד. הטכנולוגיה הטילה על העולם את קללת השינוי המאיץ-תמידית. אנשים מדברים אחרת, חושבים אחרת, חיים אחרת, אבל מפחדים - אותו דבר. ובאמצע, כמו ציר חלוד, כמו טיק חוזר בעין, תקוע הסטטוס קוו המאובק. הקונטקסט כבר אחר, כולם שונאים אותו, אף אחד לא זוכר מי רצה בו ואת מי הוא משרת, אבל הסטטוס קוו עומד שם, כי ככה זה היה תמיד.
אוטובוסים בשבת?
קחו לדוגמה את הסטטוס קוו הכי מפורסם בישראל - בענייני דת ומדינה. העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת ברוב ערי ישראל נקבעה עם קום המדינה. מאז המצב נותר קפוא. תגידו: דבר לא השתנה. אבל הדבר היחיד שלא השתנה זה העובדה שאין אוטובוסים בשבת. מסביב, השתנה הכל: אז, מכוניות היו מותרות. כולם נשארו בבית. היום לרוב הציבור יש כלי רכב פרטיים, ועצירת התחבורה הציבורית הפכה מעניין שוויוני - לעונש מיוחד לחסרי אמצעים. מן הצד השני, הסטטוס קוו מאלץ את כל מי שאיכשהו יכול, להצטייד במכונית ולהעמיס עוד יותר על הכבישים הצפופים והמסוכנים שלנו. למה? כי ב-2015 אנחנו עובדים הרבה יותר שעות – מה שהופך את סוף השבוע להזדמנות היחידה לטייל או לבקר משפחה וחברים.
ב-1949 היינו יוצאים בערב לקולנוע מוגרבי (או קולנוע ארמון, לחובבי הז'אנר) ומקנחים בפלאפל וגזוז. כוסית ברנדי לחזקים. היום, בלי 3-4 כוסות ואן-גוך דאבל-אספרסו הבילוי לא התחיל. רק שלחזור הביתה בלי לנהוג זו עדיין משימה בלתי אפשרית. אז איזה סטטוס קוו נשאר פה? אוטובוסים בשבת עדיין אין, מסביב כל העולם התחלף.
הבעיה: מחסור באומץ
אפשר להמשיך עם זה הלאה לכל כיוון. כבר כתבתי על הלמידה הלא רלוונטית ובלתי משמעותית לחיים עצמם: מה עם משהו שבאמת יכין תלמידים לחיים המסובכים שמחכים להם, כמו התמודדות עם הררי מידע, פיתוח קריירה, ניהול פיננסי אישי. לא אכנס פה לעניינים מדיניים וכלכליים, מפאת קוצר סבלנותכם וסבלנותי (עוד שינוי), אבל זה בעצם אותו דבר. חלק גדול מהחלטות מתבסס על החלטות קודמות. אם אבקש מכם להצביע על שינוי גדול שנעשה בשנים האחרונות, תגידו בטח סלולר. אין כמעט תחום בחיים שלנו שלא זועק למהפכת סלולר כזו.
כל הרשויות כאן - הממשלה, הכנסת, בתי המשפט, העיריות - רגילות שלא לשנות את דרך עבודתן, ובטח לא את הקצב. הן בעצמן הסטטוס קוו. הקונטקסט שמיטרלל מסביבן הוא החיים עצמם. לכן לא פלא שרובנו מרגישים יותר ויותר כאוס. עד שהן מגיבות, הבעיה החריפה, נעלמה, או חזרה כמו פטריה – במקום אחר, והרבה יותר כואבת. ההחלטה הראשונה והמוצדקת של ראש הממשלה, "חוק הפרויקטים הלאומיים", פונה בדיוק לעניין הזה.
הבעיה היא מחסור באומץ. טבעו של האדם הוא לרצות במוכר, בסטטוס קוו - שהוא התעתוע עצמו. כשאתה מתמקד בסטטוס קוו עצמו, אתה שוכח את מה הוא בא לשרת. כך הפכה עצירת התחבורה הציבורית בשבת מפשרה היסטורית והסכמה בין חילונים ודתיים, למוקד של וויכוח ומחלוקת. אז מה הסטטוס קוו החשוב – לכידות והסכמה חברתית, או העיקר שלא ייסעו?
אז זו הבקשה שלי מחברי הכנסת, והיא מופנית בעיקר לחדשים, שמוחם עוד טרי וטרם נרקב תחת ערימות של ניירת: כשאתם פוגשים סטטוס קוו, עשו מה שכל יהודי טוב היה עושה – הטילו ספק.