אין תמונה
לא חשבו על בעיית האבטלה בשנת 1910

ב-1931 הנרי סטימסון, אז מזכיר המדינה האמריקאי, ביטל את קיומו של אחד מהגופים החשובים ביותר לבטחון המדינה. אז קראו להם "ההיכל השחור". היום קוראים להם "הסוכנות לבטחון לאומי" – ה-NSA. ה-NSA הוא גוף ההאזנות הגדול ביותר בעולם. כל פעם שאוסמה בין לאדן מתקשר להזמין פיצה באפגניסטן, יש סיכוי טוב שה-NSA מאזין לו. אבל 1931 סטימסון פירק את הגוף הזה, מאחר ולטענתו, "ג'נטלמנים לא קוראים דואר אחד של השני". כיום זה נראה לנו מצחיק, אבל אני בטוח שסטימסון התכוון לזה בשיא הרצינות. בעולמו, ג'נטלמנים לא קוראים דואר שלא שייך להם, ומזכיר המדינה פשוט לא יכל לדמיין עולם שבו דברים כאלה קורים.

הפילוסוף האיטלקי בנדטו קרוצ'ה טען פעם ש"כל היסטוריה היא היסטוריה בת זמננו". על אותו משקל, אני חושב שאפשר להגיד ש"כל עתיד הוא ההווה". אין בנו, כבני אדם, את היכולת לראות את העתיד אלא בדמותנו. וזה לא רק חבר'ה משנות השבעים או שנות השלושים. העבר מלא בדוגמאות.

למשל, הבלוג Paleo-Future הוא מדריך נהדר ל"עתיד שלא היה". כשמסתכלים בו, או בתערוכות "העתיד" האמריקאיות, משנות החמישים, או על מסע בין כוכבים משנות השישים, קשה שלא לשים לב שהעתיד של שנות החמישים הוא שנות החמישים, ושל השישים הוא שנות השישים. מכוניות העתיד של ג'נרל מוטורס נראו כמו מכוניות ההווה – גדולות ומצופות בכרום, רק עם תוספת של בועת פרספקס או זכוכית בשביל המראה החללי. הסטיילינג של הצוות המקורי של האנטרפרייז נראה כמו אופנת שנות השישים באופן מובהק. גם החידושים החברתיים מרחיקי הלכת שהסדרה כביכול התהדרה בהם – שילוב של אישה שחורה כקצינת הקשר (נישל ניקולס בתור "אוהרה") ושל גבר יפני כנווט (ג'ורג' טאקיי, "סולו"), היו תהליכים שכבר קרו באמריקה. העתיד של מסע בין כוכבים הוא ההווה שבו הפיקו את הסדרה.

יש לי אוסף של עיתוני וויירד משנות התשעים. בתקופה ההיא לא היה משהו יותר מגניב והייטקיסטי כמו המגזין הזה. אבל גם אנשי וויירד, העתידניים והפוסט מודרנים, התקשו לדמיין את העתיד אחרת מאשר כשיקוף של התקופה שלהם. הגיליון שלהם ממרץ 97, לדוגמא, הסביר בצורה מפורטת איך העתיד של האינטרנט: מין שומר-מסך אקטיבי שמביא לכם תכנים שלא מעניינים אותכם, מה שמכונה Push – טכנולוגיה שמתה בערך חצי שנה אחרי שהשיקו אותה ברעש גדול. וויירד היו בטוחם שב-2010, עדיין ידחפו לנו תכנים עם הטכנולוגייה המעפנה הזאת.

דווקא בתחום הקונצים הטכנולוגיים, אנשים שמסתכלים קדימה מסוגלים להגיד דברים מעניינים שלאו דווקא קשורים להווה שלהם. הם גם לאוו דווקא קשורים לעתיד. חלליות שנעות מהר יותר ממהירות האור, או רובוטים דמויי אדם שיינקו לך את הבית – סבבה, זה יותר מנותק מההווה ממכונית מצופה בכרום. אבל מצד שני, אני לא מכיר אף ספר מדע בדיוני או עתידן שהצליח לחזות את מותו של התקליטור ועלייתו של ה-MP3.

מה לעזאזל עושים עם זה ופשיטת הרגל של אירידיום

אנחנו מסוגלים לעיתים לחזות כוחות טכנולוגיים שיהיו בעתיד. היו מי שניבאו עתיד שבו יש מחשבים בכל מקום. אבל אנשים לא כל כך טובים בלהבין מה בדיוק אנשים יעשו עם זה – נגיד, שבמקום לטלפן אחד לשני, אנחנו נשתמש באימיילים ובמסנג'ר. זאת הסיבה שאף אחד לא מצליח להבין מה יהיו ההשלכות החברתיות של הטכנולוגיה. כמו דרמות שקורות בגלל פייסבוק, או שתוכן הגולשים ושיתוף הקבצים גורמים לצונאמי כלכלי אצל חברות התקליטים, העיתונים והטלוויזיה.

אין תמונה
כך נראה העתיד ב-1910

אחת מפשיטות הרגל הגדולות של שנות התשעים היתה של חברת אירידיום. אירידיום, יוזמה של מוטורולה במקור, הקימה רשת לווינים במסלול נמוך שיאפשרו לך, המנוי, להשתמש באותו טלפון בכל מקום בעולם. זה עלה להם משהו כמו שבעה מיליארד דולר ו-12 שנים של עבודה. לפי התחזיות של אנליסטים, תוך זמן קצר מהשקת השירות היו אומרים להיות לו כמה מאות אלפי, אם לא מיליוני, מנויים. בפועל, זה הסתכם בכמה אלפים או עשרות אלפים. אירידיום התרסקה בגדול.

מה קרה? איפה שגו האנליסטים? ובכן – זה היה מקרה קלאסי – הם הבינו את הכוח, הכיוון הכללי של הטכנולוגיה: תקשורת ניידת בכל מקום בעולם. אבל לא היה להם מושג מה יהיה היישום האמיתי שלו – טלפונים סלולארים שיודעים לעבור ממדינה למדינה, מה שקרוי GSM. טלפונים סלולרים נהיו יעילים, זולים ומגניבים, ונתנו כיסוי ברוב העולם המיושב, אז מי בכלל צריך טלפון לוויני גדול ויקר?

דוגמא נוספת מאותו תחום: הסמס הוא שירות שקיים ברשתות טלפוניות כבר שלושים שנה. אבל הוא שימש טכנאים כדי לתקשר אחד עם השני ואף אחד לא הבין שזה שירות שאנשים אשכרה ישלמו עליו כסף. אף אחד לא חזה אנשים שמתקשרים עם החברים שלהם בעיקר בסמס. פרידות בסמס. אף אחד לא חזה את תרבות ספרי הסמס היפניים. אם לא חזית את היישום, יכול להיות שיהיה קשה לך לחזות את ההשלכות התרבותיות.

אז מה יוצא לנו מכל זה?

דבר ראשון, לא נעים להגיד, אבל צריך לקחת את כל התחזיות האלה לגבי העתיד בערבון מוגבל. את זה כנראה  ידעתם גם לפני שהתחלתם לקרוא. מה שמעניין הוא לנסות להסתכל על תחזיות לעתיד, כאלה שבבידור וכאלה שמתיימרות להיות רציניות, ולנסות להבין איפה אנחנו בעצם רואים את ההווה שלנו, מה בדיוק השינויים שנעשו, ולמה דווקא הם.