אסי דיין היה עושה מזה את הסרט של חייו. חייל שדפק מכות למ"פ ועומד להישפט עולה עצבני למשמרת במחסום בחברון. אחרי שהוא דורך את הנשק בפרצוף של פלסטיני חצוף, הוא הופך לגיבור העם בפייסבוק. שר אחד בממשלה ומאה אלף חיילים ואזרחים תומכים בו - בזמן שהוא עצמו מועף לכלא. כשהוא יוצא, יש מאחוריו 500 אלף לייקים ו-48 חברי כנסת. בינתיים, צמרת צה"ל מסתבכת בשרשרת של מחאות לייקים – חייל אחד דורש מזרון עבה (פריצת דיסק), ההיא כועסת שלא קיבלה פטור ממטבחים ("דווקא אחרי הפדיקור בקניון באר שבע?"), וחיילי הנח"ל דורשים להוסיף את סיכת "דוד הנחלאווי" למדי החטיבה.
לאן אסי היה ממשיך? קטונתי, אבל נניח שדוד היה מודח מהצבא בגלל המרדה, מה שהיה מסדר לו כיסא בכנסת הבאה מטעם מפלגת ימין קיקיונית, ובאיזו תהפוכה פולישוקית היה הופך ללשון המאזניים במינוי של הרמטכ"ל הבא, גבי אייזנקרפט. על רקע 49 אלף הלייקים של עמוד "חרמונית למשחררי החרמון: בגולני רוצים לחמם את הביצים", היו מתקבלות ידיעות מודיעיניות שחיזבאללה מתכוון לנצל את היעדר המוטיבציה והנפקדויות המרובות וליזום מהלך צבאי בצפון. כדי להרגיע את הרוחות ולזכות במינוי לרמטכ"ל, אייזנקרפט רומז שיסכים להקים "ענף פייסבוק" תחת נציב קבילות חיילים: ענף שיטפל בתלונות החיילים בדחיפות שתיקבע לפי מספרי הלייקים. למה לא בעצם.
מופרך?
זה הרי יקרה שוב. ים של מחאות ולייקים עומד להציף את צה"ל. אם מחאת דוד הנחלאווי הגיעה, נכון לחמישי בצהריים, ל-103 אלף לייקים (גדלה באלף מדי שעה), תהיו רגועים: היא ממש לא האחרונה. כמה לייקים תקבל, למשל, דרישת החיילים לשכר מינימום? ומה אם החיילים של שתי חטיבות סדירות יאיימו לדפוק נפקדות אם לא?
צה"ל, שלא צפה שאזרחי מדינות ערב ירימו את נס הפייסבוק ויזרקו את שליטיהם מהכיסא, עדיין לא מפנים את כוחה של התקוממות אינטרנטית. שמה עוד מושכים כתף עמוסה פלאפלים: "אין דבר כזה מחאה בפייסבוק", פסק דובר צה"ל תת אלוף מוטי אלמוז. "פייסבוק הוא לא כלי מחאתי, הוא כלי חברתי". וואלה? מיליוני מצרים שמתארגנים בפייסבוק וזורקים את מובארק זה לא מחאה? אלפי חיילים שמעלים תמונות תמיכה בדוד הנחלאווי זה לא מחאה? אז מה זה? קורס מש"קיות חווי"ה? "לא נכון לעסוק בסוגיות האלה מעל הרשת או במחאה בפייסבוק, גם אם היא סוחפת הרבה מאוד אנשים", קבע מומחה התקשורת הכי בכיר בצבא הכי חכם במזרח התיכון. מה זה "לא נכון"? לא נכון למי? לצה"ל? לדודהנחלאווי? למארק צוקרברג?
"אני לא מכיר תחושה (בקרב החיילים) שנוטשים אותם בשטח. המפקדים מכירים את הבעיות ממגע ישיר. כל הנושאים הללו מתבררים רק בציר הפיקודי", נצמד אלמוז לקו הצה"לי שעובד כל כך טוב מאז 1948. אם אתה לא מכיר, בוא לפייסבוק, תא"ל אלמוז, תקרא מה חיילים באמת חושבים. כנראה שצה"ל והמפקדים שלו לא נותנים מענה מספיק טוב למה שמטריד אלפי חיילים, גם אם מנכים מתוכם את אלה שתומכים בכל מי שרוצה להרביץ לערבים. ואולי לא צה"ל ולא המפקדים אשמים, אלא הסיטואציה הפוליטית, האנושית והביטחונית הבלתי אפשרית שאליה זורקים את החיילים האלה. ואלה כבר נושאים שצריך לברר בציר לא פיקודי בכלל.
אפילו צה"ל יצטרך להקשיב
עוד מוקדם להעביר את הדיונים מפורום מטכ"ל להכרעת הלייקים, אבל התעלמות גורפת מקולות החיילים תייצר בהכרח מחאות קולניות יותר ויותר. סוג היחסים הטוטאליטרי והמשתיק נעלם לאיטו מהעולם. החיילים של היום מתייחסים באופן טבעי לזכותם להתבטא ולהשיג תמיכה ברשת, גם אם אלמוז יטען שפייסבוק ופתח תקווה לא קיימות. הם דורשים פתיחות, לפחות מסויימת, ולא רק שראוי להיענות להם – לטווח ארוך, אין לצה"ל באמת ברירה. פעם גם התלונות של חיילים בפני כרמלה מנשה זכו ללעג על כך ש"הורים מנהלים את הצבא בפלאפון". בשבוע הבא היא תדליק משואה ביום העצמאות, עם כל הכבוד שטקס צבאי יכול להעניק.
צה"ל חייב למצוא דרכים להכיל ולשכך את האנרגיות האלה. ראש אכ"א לשעבר, ח"כ אלעזר שטרן, מבין את זה: "צה"ל צריך לשקול את המדיניות שלו לגבי מותר ואסור בפייסבוק. יש בו פוטנציאל של נזק מודיעיני והרתעתי". מי שלא מתגמש ולומד להתמודד עם הדרכים החדשות שבהן מסרים, מחאות ומהלכים מתפשטים בעולם, נשבר בסוף. כמו הרמטכ"ל הנכנס אייזנקרפט בסרט שאסי דיין לא הספיק לכתוב.