צילום אילוסטרציה (צילום: חדשות 2)
מדובר בקרב על הלייק שלנו, ואנחנו חייבים שתהיה לנו דעה. | צילום: חדשות 2
בימים האחרונים פייסבוק גועשת בעקבות תלונה של גולשת שלדבריה עברה תקיפה מינית על ידי בחור שיצאה איתו. בפוסט פומבי החשוף לעיני כל היא מתייגת אותו בשמו ופונה אליו מבלי לצנזר את עצמה. "לא השתגעתי", היא כותבת. "אם תרצה להגיש נגדי תביעת דיבה, נראה אותך. אני לא אשתוק". גם הוא מצידו לא שתק והעלה בתגובה פוסט תוקף ומתגונן. שם הוא מודה שבמהלך מין אוראלי בטעות סיפק עצמו בפיה, ועל כך הוא מצטער. "אני תחת מתקפת אימה של מטורפת (...) ועכשיו היא גם קוראת לי אנס".

קראו גם: מאשימה גבר בתקיפה מינית באופן פומבי ברשת

לינצ'טרנט ברשת הוא לא בדיוק דבר חדש, אבל הלינץ' הזה הפך לקרב פומבי, חצי קרקסי, שכפה גם עלינו להיכנס לחדר המיטות שחלקו השניים. בעל כורחנו הפכנו לשופטים, סנגורים וקטגורים. אז מה אם אנחנו בכלל לא מכירים את הנפשות הפועלות ואין לנו מספיק אינפורמציה על המקרה? מדובר בקרב על הלייק שלנו, ואנחנו חייבים שתהיה לנו דעה.

ובמבחן הלייקים היא ניצחה ובגדול. הסטטוס שלה שותף יותר פעמים, הוא קיבל יותר לייקים ותגובות, ומספר גולשים רב יותר העלה סטטוסי תמיכה בה. אבל כאן בדיוק טמון אחד המוקשים העיקריים במשפט שדה וירטואלי: הקרב לא מוכרע על בסיס דין הצדק אלא, בין היתר, על כישרון ניסוח והיכולת לגייס סביבך תומכים ותומכות. מצד שני, גם תיק שמתנהל בבית משפט אמיתי מושפע מדעת הקהל, מהסיקור התקשורתי וכישרונם של הסנגורים. צדק, לצערנו הרב, הוא הרבה פעמים רבות בסך הכל תופעת לוואי. 

עוד ב-NEXTER

המוקש השני, הבעייתי יותר, הוא שבחירתנו לא נקייה משיקולים אישיי. כאן, גם השופטים עומדים למבחן: אם תתמכו בה אתם בטח נאורים ופמיניסטים. ואם תאמינו לו, אתם כלואים בסטראוטיפים של פעם, חושבים שאישה שמתלוננת היא בהכרח היסטרית ולוקים במחלת "האשמת הקורבן". 

אז אנחנו מצטערות, אמנם אנו רוצות לתת את הלייק שלנו באופן אוטומטי לכל הנשים שאי פעם הותקפו מינית, אבל יש פה מצב מורכב ואפור וסבוך, ואחרי יממה של ויכוחים ושיחות - אנו בוחרות לא להחליט. סטטוסים וצילומי מסך זה אחלה, אבל זה פשוט לא מספיק.

לא חייבים להתייצב - אפשר פשוט להתבונן

קשה להתייחס למקרים של תקיפת מינית כסתם עוד ביטוי ללינצ'טרנטים. כשההמון דוהר עם לפידים על מנשה נוי בעקבות ראיון פרובוקטיבי, קל לצאת נגד הלינץ'. אבל כאן הסיפור מסובך יותר - בין היתר בגלל הנטייה הציבורית להאשים את הקרבן. האם היא "ביקשה את זה?" האם "פירשה לא נכון?", "הגזימה?" הרי אפילו בפרשת אייל גולן, היו מי שהפנו את האשמה כלפי הנערות שסורסרו בלי רחמים על ידי גברים מבוגרים.

אם זה לא מספיק, נשים רבות היום חוששות שהמשטרה לא תעזור להן. לא תאמין לסיפור שלהן, לא תעשה דבר. הגולשת עצמה הסבירה שהיא רואה במשטרה מקום שלא מכבד נפגעות, ולכן בחרה "לטפל בכל באמצעות פייסבוק". כשהמצב כל כך רחוק מלהיות אידאלי, אפשר בהחלט להבין את הפמיניסטיות שטוענות: נתייצב לצידה. נפגין סולידריות.

מצד שני, ההתייצבות האוטומטית לצדה פירושה להכריז על אשמתו של גבר. נכון, זה כולה לינצ'טרנט. רוב הסיכויים שלא יהיו לו יותר מדי השלכות בעולם האמיתי. אף שוטר לא יקיש על דלתו בקרוב והוא לא יאבד את מקום עבודתו, אבל גם עונש מינורי הוא עונש, ומה עם חזקת החפות?

יכול להיות שעד כה אתם כבר גיבשתם דעה. אולי הצטרפתם לצבא התמיכה שלה, אולי לשלו. אבל בתוך כל הבלאגן הזה אנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו לא חייבים להכריע, לא חייבים להתייצב ולא חייבים לשפוט. מבין כל תמונות האינסטוש המושלמות וחיוכי התינוקות, אפשר פשוט להתבונן בזה ולהיזכר שהחיים מלאים ברגעים מורכבים, מרוקנים מצדק או היגיון. וששום בחירה שתעשו לא תהיה נקייה מפגמים.