אמרו לי שיש לו מצלמה טובה יותר, שהכול אצלו חכם יותר, מוגן יותר, נכון יותר. אמרו לי שאם כבר מעלים דברים לרשתות החברתיות, שלא אתפשר על פחות מזה, כי ההבדל ניכר. "את תראי"; "לא תתחרטי"; "את עוד תודי לי". אמרו לי שהחיים מתחלקים לשניים: לפני שיש לך אייפון ואחרי כן.
אז אמרו. אומרים גם שאם לא אוכל פחמימות, אם אישן בכל יום מוקדם ואם אגביל את שעות המסך, זה ישנה את חיי, אך האם אני מוכנה לעשות את כל אלה רק כדי לבדוק שכולם צודקים? ואם כולם יקפצו מהגג, מה אז?
ובכן, עד לפני שבוע – לא הייתי נרתמת לשום משימה ברשימה. לא לזו של הגג כמובן, וגם לא לכל השאר, שנשמעו לי לגמרי כמו קפיצה מגובה בלי מצנח רחיפה. אבל מעתה, אני מוכנה לאתגר. אולי זה הגיל, אולי שיממון השגרה ואולי אלו האדים מכל חומרי הניקוי לקראת פסח שמערפלים את חושיי וגורמים לי לחשוב אחרת מהרגיל. לכו תדעו, אולי באמת החיים שלי ישתנו? השאלה היא רק לאיזה כיוון.
האתגר הראשון היה לעבור לאייפון אחרי שנים ארוכות עם אנדרואיד. פייר? אהבתי אותו, את אנדרואיד. הוא קל להבנה ופשוט ליישום. הוא הילד המועדף, זה שמתעורר טוב בבוקר, מצחצח שיניים בלי שנושפים בעורפו; הוא טוב בלימודים, ואתם לא שומעים מהמורים שלו אף פעם. הוא מרַצה, הוא תואם גיל. ידעתי לעשות איתו ובו הכול, בעיניים עיוורות – שזו רמה גבוהה יותר מעיניים עצומות. אם היו מעירים אותי באמצע הלילה ואומרים לי: "עכשיו תעלי פוסט, תעלי לטלפון את סבתא, תכתבי תזכורת ותערכי סרטון" – בטלפתיה הייתי מצליחה.
אולם שכנועי המצלמה כתשו אותי, הייתי צעירה (כלומר צעירה בחודש מגילי) ומבולבלת (קצת יותר מברגיל) והחלפתי. הינה כמה דברים שכדאי שתדעו על אייפון, במיוחד אם אתם בתולים בתחום וזו הפעם הראשונה שלכם במחוזותיו.
-
המעבר עלול להטעות אתכם
לצד הבטחות שמדובר ב"צעד משנה חיים", ידעו גם לומר לי שהשבוע הראשון הוא סיוט ואצטער על כל רגע, שכן המעבר לא פשוט כלל. סיכוי גדול שאצטרך לשלם לא מעט שקלים לגורם חיצוני שיקל עליי את המעבר למען יישמרו כל הדברים החשובים שברשותי. אז לקחתי את זה לאט ובטוח. ראשית – העברת תמונות, סרטונים ואנשי קשר. הפעולה הזו החליקה כמו חמאה על מחבת לוהטת, ולרגע תהיתי אם כל הסיפור הזה הוא פייק ניוז. כי את השלב הזה ניצחתי מבלי למצמץ. כבר הכנתי את הכתבה בראשי: "עברתי לאייפון. בקרוב הוובינר". -
כל זאת עד שתצטרכו להעביר את הוואטסאפ
רגע לפני העברת הסים ותחושת הזחיחות של "שברתי את הקללה. אייפון הוא ברכה", ביקשתי להעביר את התכתבויות הוואטסאפ מהמכשיר הישן לחדש, ולעדכן את האפליקציה. קראתי קודם לכן איך עושים את זה, גיגלתי, עשיתי נשימות ומדיטציה קלה, הורדתי אפליקציה ייעודית שחברתי הטובה והאמינה המליצה עליה, ועשיתי כל מה שהיא ביקשה ממני. כולל תשלום, כמובן, שזו הבקשה הראשונה של האפליקציה (פה חשדתי). אבל זו סירבה להקשיב לי. והניסיונות החוזרים והנשנים להתקין ולגבות את הוואטסאפ מנעו מבעדי להיכנס אליה. במשך שלושה ימים הסתובבתי עירומה, נטולת וואטסאפ, בעולם הנוטיפיקיישנס הגדול.
-
זה לא נעים
נשמע פריווילגי ותלוש, אבל בעידן שבו כל התקשורת שלנו (אני חשה שיש צורך להדגיש שוב: כל התקשורת שלנו) נעה סביב האפליקציה הירוקה – וכשזו חומקת לך מבין זרועותייך וגרוע מכך, נמנעת ממך הכניסה אליה – אתה מרגיש חשוף. תחושת FOMO רצינית. מה פספסתי בעבודה? איזו הודעה קולית מטופשת ומצחיקה לא שמעתי מקבוצת הבנות? איזו מסיבת יום הולדת יש היום? מי אני? מה אני עושה בעולם הזה? איך ממשיכים מכאן? בהיעדר שיחות טלפון (כי מי מתקשר בימים אלו?), נאלצתי להודיע לכל העולם שאינני זמינה. העליתי פוסט בפייסבוק, סטורי באינסטגרם, הודעה מחוץ למשרד במייל. הודעות התמיכה ואיחולי ההבראה היו גדולים יותר מתקופת הבידוד שלי כשחליתי בקורונה. -
מצד שני, הספקתי המון
לצד כל זה, גם פתאום נעשה לי שקט בסביבה ובראש. אין צלילי התראות, אין זיבולי שכל, אין הסחות דעת, אין צ'אטים שלא נגמרים, אין ההוא שחייב להתלונן על המורה ואת ההיא שחייבת להכניס בדיחה לא במקום ("ההיא" = אני). פתאום מתפנה זמן לדבר הזה שנקרא עבודה וחיים. אבל שלושה ימים בלי וואטסאפ הספיקו לי, כי עם כל הכבוד לעבודה ולחיים, לפעמים אדם צריך שני פסים כחולים כדי להרגיש שהוא נושם. אחרי שהתקשרתי למספר מעבדות (שאמרו לי בפירוש שהן לא מתעסקות עם מעברי וואטסאפ, גם לא בתמורה לטריליון שקלים) והתייעצתי עם מומחה טכנולוגיה (שאמר לי שזה כלל לא חוקי להעביר מידע וואטסאפ דרך גורם שלישי), קיבלתי החלטה: אני מוותרת על גיבוי הוואטסאפ ומתקינה מחדש. רק אני, אנשי הקשר והזיכרונות שבלבי. חיה על הקצה אני. פותחת דף חלק. מעכשיו אני יכולה להמציא את עצמי מחדש, לשנות את שמי אם ארצה או לפחות להחליף תמונת פרופיל. וואו, מהפכני.
כן אציין ואומר שכבר שמעתי על אנשים שהצליחו לגבות ולהעביר את המידע מאנדרואיד לאייפון, והם ללא ספק חזקים וטובים ממני. -
כל דבר שבאנדרואיד עושים בצעד אחד, באייפון עושים בארבעה
זה לא טוב, זה לא רע. זה מה שזה. אני מחשיבה את עצמי אדם די טכנולוגי ומבינה שאייפון מוגן יותר מפני פריצות, זה כמובן נפלא ולגמרי הטיקט שעליו אפל מסתמכת. אבל למה לא להעניק למשתמש את חדוות כפתור Back, למשל? למה כדי לסגור חלון יש צורך בשני שלבים שכדי לדעת אותם, צריך חבר אייפוניסט טוב מהשב"כ? איך זה שכדי לענות לשיחה, אני צריכה לעבור שני מסכים? למה לא להסתמך על האינטואיציה? למה למשל אין צילום סלפי במחוות יד אלא רק בטיימר, שגם אליו – ניחשתם נכון – צריך להגיע בשני שלבים ויותר? ומה לגבי שירים במקום צלצול טלפון, הקלטת שיחות ושיחות מזוהות? בואו לא נתחיל לדבר על זה! למה אתה לא יכול להיות כמו אנדרואיד: מרַצה, פתוח לכל דבר וחמוד? כששאלתי את חבריי האייפוניסטים בנוגע לכל הקטנות-גדולות הללו, אלו ענו לי בהנהון מבין והוסיפו: "אבל אין על אייפון. אייפון זה החיים. תני לזה עוד שבוע. את תראי, את תודי לי". וזה כל מה שאני זוכרת, דוקטור. -
אז איך המצלמה?
אחרי שבוע ניסיונות ולמידה של איך אני עונה לטלפון, איך אני מתחברת לבלוטות' ואיך מצלמים בטיימר, התפניתי סוף-סוף לגולת הכותרת: המצלמה. ובכן, טובה בפער. חדה, איכותית, חברת אמת. אין מילים. באמת. רוצה לומר שיש לאנדרואיד יופי של מצלמה, ועוקבת אחרי צלם מעולה (כן, זה אתה) שעושה דברים מדהימים איתה, אבל לחובבן המתחיל - מצלמת אייפון משדרגת פלאים כל תמונה, בלי מאמץ. -
והיא לא לבד
ויש עוד כל מיני דברים נחמדים שגיליתי על אייפון, והם באים בטוב ומרגיעים לי את הנפש. כמו למשל העובדה שאין כאמור כניסה לתוכנות זדוניות, יש בקרת איכות קפדנית על האפליקציות ויש גיבוי ב-iTunes. לא שמשהו קרה לי בכל שנות האנדרואיד שלי, אבל טוב לדעת שיש לי מאבטחים במכשיר. כמו כן, אהבתי במיוחד שתמונות הוואטסאפ לא יורדות ישירות לגלריה, מה שאומר שאני לא מוצאת את עצמי בחצות מוחקת 100 תמונות מהכיתה כשרק באחת מהן מופיעה הבת שלי, וגם היא מאחור (כן, ניתן להגדיר שזה לא יקרה גם באנדרואיד, אבל זוהי לא ברירת המחדל). דבר נוסף ואקוטי הוא באג מעצבן עד מאוד באנדרואיד שבכל פעם ששלחתי לעצמי תמונות – הן לא הופיעו בגלריה ונאלצתי לשלוח לאחרים שישלחו לי. מבולבלים? גם אני. איך שלא יהיה, באייפון זה לא קורה. -
אל תחפשו הגדרות
יש אייפוניסטים בלב ויש אייפוניסטים בלב, בנשמה, באייפד, באיימק, באיירפודס, במקבוק, באפל ווטץ'. אתם לא חייבים לבחור צד או למהר לרכוש את כל האקססוריז הנלווים. כל זוג אוזניות יעשו את העבודה ועם הדיסק-און-קי הנכון, גם תוכלו להעביר את כל החומרים שלכם מהנייד למחשב בלי בעיה. מה שכן, אתם יכולים להמציא לעצמכם הגדרה שתואמת לכם: אני למשל אייפוניסטית שכלתנית עם מצלמה מעולה אך לנצח אנדרואיד יזרום בעורקיי. -
סירי חמודה
ויש גם סירי, המזכירה האישית שעונה על כל שאלה. רק ששכחו לומר שהיא עונה בדיליי, היא מתחכמת (ובלי מילה על זה שייתכן שהשאלות שלי מתחכמות מלכתחילה) ולפעמים פשוט מתעלמת ונעלמת אל תוך הבועה שלה. בינינו, יש לה יותר מדי הפסקות קפה וסיגריה, וכמו תמיד – אני מגלה שהכי טוב שאני כבר אתקשר לאימא בעצמי, כי אם אסמוך עליה – לא יהיו לי חמגשיות לשבת. -
אם אנדרואיד הוא הילד המרצה, אייפון הוא הסנדוויץ'
בכל משפחה יש את הילד הזה שמוציא לכם את המיץ רוב שעות היום, אבל אחת לכמה זמן הוא עושה משהו כל כך מדהים, שאתם לא יכולים שלא לסלוח לו ולהתאהב בו. זוהי בקצרה תמצית חוויית אייפון עבורי. -
אחת ולתמיד: החיים שלכם לא ישתנו
לכל מי שביקש שאודה לו – בואו נאמר זאת כאן ועכשיו: המעבר בין שתי האופציות הוא לא "עולם" והוא לא "משנה חיים". לא בגדתם, לא ערקתם, לא המצאתם את עצמכם מחדש, לא שיניתם סטטוס (אם כי דומה שעבור רבים זו התחושה), לא שדרגתם את חייכם. בסופו של דבר, אני אותה אימא לשלושה מנס ציונה, שמתקשה להתעורר בבוקר, מסיעה ומחזירה ממסגרות שלושה ילדים, כל יום – כל היום, מיישרת עוגות, מקפיצה נודלס על מחבתות, חולת נטפליקס שרק רוצה לישון עוד קצת. אבל מה? יש לי מצלמה ממש טובה לתעד את כל זה, ולא, אין לי כפתור Back.
בשורה התחתונה: לא מאמינה שיש בחירה נכונה או לא, לא חושבת שאייפון טוב יותר מאנדרואיד או להיפך. אין טוב ואין רע. לכל אחד יש את החוזקות ואת החולשות שלו. במציאות של היום, אני אייפוניסטית שמנסה להלך בעולם הזה מבלי לאבד את זה. עוד קצת וגם האייפון יהפוך לעור שני. בסוף חשוב לזכור: הסמארטפון לא ישנה אותנו. אנחנו חכמים ממנו וגם בלעדיו. אבל בכל זאת, נשאיר אותו אתנו רק כדי שלא נצטרך להישאר עם הקולות בראשנו.