אם שני מנהלים היו מופיעים ליד המקום שלכם באמצע יום העבודה וסוגרים את הדלת, או מבקשים מכם להיכנס למשרד שלהם וסוגרים את הדלת – כנראה שהייתם מכינים את נאום "אני מבטיח לעבוד קשה יותר". אבל ב-2005, זה קרה דווקא לעובדים הטובים ביותר באפל. אחד אחרי השני, הופיעו צמדים של מנהלים לצד ה"כוכבים" של החברה, ודקות אחדות לאחר מכן העובדים היו עוזבים את מקומם ולא חוזרים אליו יותר.

היום אנחנו יודעים שהעובדים האלה גויסו לעבוד על המכשיר ששינה את ההיסטוריה - האייפון, שיום חמישי הבא (לא השבוע) יהיה יום השנה העשירי להשקתו. אבל אז, אפילו אותם מהנדסים מצטיינים לא היו בטוחים שייצא מזה משהו. אפילו סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל שנחשב למי שהוביל ודחף את הפרויקט, התנגד לו בתחילה.

בספר שיוצא היום באתר אמזון לקראת יום העשור להשקת האייפון ותקציר שלו פורסם בשבוע שעבר באתר The Verge, חושף כתב Motherboard בראיין מרצ'נט את התהליך הארוך שהוביל לשינוי משמעותי בעולם הטכנולוגיה.

האייפון הראשון
העיצוב של האייפון בפועל | צילום: none, יחסי ציבור

לפני שנחזור לעובדים שנעלמו, צריך להבין שהרומן של אפל עם טלפונים התחיל למעשה עם האייפוד. נגן המוזיקה של החברה יצא ב-2001, ותחילה נחשב לסתם ניסיון להתחרות בנגני המוזיקה שנפוצו אז. אבל אז הצליח סקוט פורסטול, המעצב של המכשיר, לשכנע את סטיב ג'ובס שבמקום נגן מוזיקה שעובד רק עם מחשבי אפל (שהם רק 5% מהשוק), יש להתאים את האייפוד לשימוש גם עם מחשבי PC המריצים את ווינדוס של מיקרוסופט. ב-2003 כבר הפך האייפוד ללהיט היסטרי, והניב את חצי מהכנסותיה של אפל.

אלא ששנה לאחר מכן הבינה החברה שההצלחה הזו עלולה למות באותה מהירות שבה התעוררה לחיים. כאשר יותר ויותר טלפונים סלולריים התחילו לנגן קבצי MP3, התחילו בכירים באפל להבין שאם אנשים ייקחו מכשיר אחד, זה יהיה המכשיר שגם מנגן מוזיקה וגם עושה שיחות - והחלו לגשש בכיוון של טלפון משלהם.

ג'ובס, מצידו, הביע התנגדות לטלפון סלולרי תוצרת אפל. "הבעיה בטלפון היא שאנחנו לא ממש טובים בהשתחלות דרך קופי מחטים כדי להגיע לצרכני הקצה", הוא אמר. "ידם של המפעילים על העליונה כעת במובנים של הכוח במערכת היחסים עם יצרניות מכשירים. היצרנים מקבלים ספרים גדולים ועבים מהמפעילים שאומרים להם: הנה מה שהטלפונים שלכם יהיו. אנחנו לא טובים בזה". במילים אחרות: ספקיות התקשורת מכתיבות למפעילים מה טלפונים יעשו ואיך ייראו, ואפל לא מקבלת תכתיבים מבחוץ.

כצעד ניסיוני לריבוע המעגל, החליטו באפל לא לבנות טלפון. במקום זה, הציעו לג'ובס לנצל את החברות שלו עם מנכ"ל מוטורולה, אד זנדר, כדי להציע לחברה להוציא טלפון עם נגן אייטיונז. כדי שהטלפון לא יהווה תחרות אמיתית לאייפוד, הם תכננו גרסה בסיסית וגרועה של תוכנת הנגן, שלא נתנה למשתמשים כמעט שום שליטה על השירים המתנגנים – כך שכדי ליהנות מכל האפשרויות הם ייצטרכו לקנות את המכשיר של אפל. אלא שהתכסיס לא עבד - הטלפון המשותף, Rokr, היה כישלון מוחלט.

לכן, מזל שבמקביל עבדו בחברה גם על טלפון משלהם. יותר מאחד, למעשה.

ניטין גנאטרה, שהיה אחראי למיילים באפל לפני שעבר לפרויקט האייפון, סיפר כי "במשך לפחות שנה לפני שהתחלנו לחשוב, אפילו בתוך אפל, על מה שעתיד היה להפוך לפרויקט האייפון, היינו מתלוננים על כמה שכל הטלפונים שיש גרועים. באותו זמן חשבנו: אלוהים אדירים, אנחנו צריכים להיכנס ו'לנקות' גם את השוק הזה. למה אפל לא מייצרת טלפון?"

ג'ובס עדיין התנגד לרעיון, אך כמה מהבכירים בחברה לא חיכו לאישור שלו וכבר התחילו לעבוד על המכשיר.

ב-2004 הם התחילו לעבוד על הוספת תקשורת ווייפיי לאייפוד, כדי להפוך אותו למכשיר אינטרנט נייד. אנדי גריניון, שהיה אחד מראשוני העובדים בפרויקט, מספר שתחילה הם לקחו אייפוד, פירקו אותו והוסיפו לו רכיבים. הוא נראה כמו "חתיכת זבל גדולה מפלסטיק" והגלישה באמצעות הגלגל של האייפוד לא היתה ממש נוחה.

תחילה פסל ג'ובס את הרעיון: "זה זבל. אני לא רוצה את זה". כשהעובדים שיזמו את הפרויקט ניסו לשנות את דעתו הוא המשיך: "אני יודע שזה עובד, הבנתי, נהדר, תודה – אבל זו חוויה גרועה".

אחד העובדים הוותיקים ביותר של אפל, מייק בל, ניסה במשך זמן רב לשכנע את ג'ובס. בנובמבר 2004 הוא שלח לג'ובס מייל בשעת ערב מאוחרת: "סטיב, אני יודע שאתה לא רוצה לעשות טלפון, אבל זו הסיבה שאנחנו צריכים לעשות זאת: לג'וני אייב (המעצב האגדי של אפל) יש כמה עיצובים ממש מגניבים לאייפודים עתידיים שאף אחד עוד לא ראה. אנחנו צריכים לקחת אחד מהם, לשים סביבו תוכנה של אפל ולעשות מזה טלפון משלנו במקום לשים את הדברים שלנו על טלפונים של אחרים". ג'ובס התקשר אליו והם התווכחו שעות, עד שסטיב ג'ובס השתכנע ואמר: "טוב, אני חושב שאנחנו צריכים ללכת ולעשות את זה".

הדמיית אייפון מבוסס אייפוד מ-2006
הדמיית אייפון של האנליסט תומס בקדל מ-2006 קרובה מאוד לתיאור של עובדי אפל | צילום: יחסי ציבור

ימים בודדים אחר כך יצא פרויקט פיתוח האייפון לדרך.

ג'ובס התקשר לבאס אורדינג, שעבד על פרויקט לפיתוח טאבלט, שלא יצא לפועל בגלל המחיר הגבוה של מסך מגע בגודל של מחשב. הוא בישר לו שיש לו את הפיתרון שיגשים את חזון הטאבלט: הקטנה שלו לגודל של טלפון. "הולך להיות לו מסך קטן. יהיה לו רק מסך מגע, בלי כפתורים, והכל חייב לעבוד על זה".

ג'ובס פקד על אורדינג לעבוד על ממשק מגע למסך בגודל הזה, וכמה שבועות לאחר מכן הוצגו לו כמה הדגמות, כמו אפקט הקפיץ כשגוללים מסך כלשהו עד הקצה והיכולת לגלול במהירות על ידי החלקה מהירה ושחרור האצבע, שאחריה התוכן על המסך ממשיך "לרוץ". "אלוהים אדירים, אנחנו יכולים לבנות מזה טלפון", הוא אמר.

הצוות שהיה אחראי על עיצוב הממשק מוקם במשרד פנימי ללא חלונות, עם קירות ריקים מלבד לוחות כתיבה ופוסטר של תרנגולת. העיצוב התבסס על ווידג'טים שעוצבו במקור למחשבי מק, והמיקום שלהם כטבלה לא היתה מובנת מאליה: הצוות שקל רשימה אנכית - אייקון ולצידו שם האפליקציה, כפי שמעוצב עד היום מסך האפליקציות במכשירי Windows 10 Mobile של מיקרוסופט. הם אף ייצרו כמה דגמים של המכשיר מעץ, כדי לבדוק את הגודל הרצוי לגוף שלו ולאייקונים.

אבל לג'ובס לא היתה הסבלנות, ובינואר 2005 הוא התייאש ממה שהוא הגדיר כחוסר בחוט מקשר בין כל הרעיונות בפרויקט והציב בפני הצוות אולטימטום: להציג לו רעיון מגובש תוך שבועיים, או שהפרויקט ייסגר.

הצוות הקטן - פחות מעשרה מעצבים - ישבו יום ולילה, עד שבתום השבועיים הציגו לג'ובס דמו שהיה כל כך טוב, לדברי כמה מהם, שג'ובס ביקש שיראו לו אותו פעם שנייה.

מייד לאחר מכן הותקנו בקומה בה עבד הצוות דלתות חשמליות שדרשו תגי זיהוי מיוחדים, כדי למנוע ממי שלא מעורב בפרויקט להתקרב לאזור העבודה עליו.

בשלב הזה כבר היו בחברה שתי יחידות נפרדות שעבדו על טלפון - אחת על עיצוב ממשק מגע למכשיר שכולו מסך ושתוכנן על ידי סקוט פורסטול, שניהל את פיתוח מערכת ההפעלה למחשבי מק, ואחת על הוספת טלפון לאייפוד, שניהל טוני פדל. יחידה שלישית התחילה להתגבש כדי לכתוב את התוכנה בפועל - ואז הגיע הרגע שבו צריך היה להכריע עם איזו אפשרות ללכת: אייפוד משוכלל או מחשב ממוזער.

לאחר כישלון ה-Rokr (או ליתר דיוק תוך כדי, לאחר שגילה בהדגמה שלו על הבמה שהמכשיר איטי וגרוע), אסף ג'ובס את שלושת הצוותים שעבדו על טלפונים: הצוות שעיצב את טלפון האייפוד, הצוות שהתכונן לעצב את טלפון המגע וצוות הממשק - והודיע ששני הצוותים הראשונים יתחרו ביניהם, תחת שמות הקוד P1 לטלפון האייפוד ו-P2 לטלפון המגע, והשלישי ישרת את שניהם בהחלטה איך אמור להיראות ממשק המשתמש של טלפון מבית אפל.

בשביל לאכלס את כל הצוותים האלה, הנחה ג'ובס לסגור בניין שלם בקמפוס אפל עם קוראי תווים ולתלות שלטים שהגדירו את המתחם "מועדון קרב" - בגלל החוק הראשון מהסרט באותו שם, כמובן.

צוות P1, שעבד על טלפון מבוסס אייפוד, חשב על דרך להפוך את המכשיר לטלפון במינימום מאמץ: מתחת לגלגל המגע הוסתרו אורות בשני צבעים - כחול וכתום - כאשר הכחול הציג כפתורי ניגון/השהיה, עצירה והרצה קדימה ואחורה, ובמעבר למצב טלפון האור הכחול נכבה ובמקום כפתורי המוזיקה הופיעו בכתום המספרים, בתבנית עגולה כמו של טלפון חוגה. האותיות הופיעו גם הן בעיגול כתום, רחב יותר מזה של המספרים.

אבל למרות שזה היה רעיון לא רע לכאורה, פדל לא היה מרוצה ואמר שאף אחד לא רוצה מספרים שמסודרים כמו בטלפון פרה-היסטורי. גם הקלדת האותיות בשיטה הזו היתה פשוט מסורבלת מדי. החברה ייצרה מאות טלפונים כאלה וניסתה לשפר אותם - אבל ללא הצלחה. במבט לאחור טוען פדל שג'ובס הבין כבר שלא ייצא מזה שום דבר ושמכשיר המגע הוא הסיכוי היחיד של החברה להוציא טלפון מוצלח - אבל המשיך לדחוף את הצוות לנסות, כדי למצות את האפשרות הפשוטה יותר להגשמה מבחינה טכנית לפני שישים את כל הז'יטונים על גרסת המדע הבידיוני.

אבל למרות שפדל כבר הבין שהוא לא מתקדם לשום מקום, כשג'ובס הראה לו לראשונה אבטיפוס של מכשיר מגע הוא לא התרשם גם ממנו - כלומר, הוא התרשם מאוד, אבל מיהר לצנן את ההתלהבות, מכיוון שבניגוד למאות האבטיפוסים שלו, גרסת המגע עוד היתה בקושי כמה רכיבים חשמליים שחוברו יחד על פני שולחן שלם, בלי גוף ובלי צורה. "זה לא קרוב לייצור. זה בקושי פרויקט מחקר", הוא אמר לג'ובס.

אבל לאט לאט, הבינו חברי צוות הפיתוח של הפוד-פון (P1) שגרסת המגע (P2) היא התקווה האמיתית. רק פיל שילר, אחראי השיווק של אפל שאינו מבין בטכנולוגיה, התעקש בפגישה מכרעת שהחברה בונה את המוצר הלא נכון. ג'ובס זרק אותו מהחדר, ולאחר הפגישה הם רבו במסדרון עד שהמנכ"ל איים: או שאתה איתנו, או שאתה מסתלק מפה. שילר נכנע והוחלט שמכשיר שכולו מסך הוא הדרך היחידה.

אלא שאז התגלע ויכוח חדש בין פדל, ראש צוות הפוד-פון, לפורסטול, ראש צוות מכשיר המגע: פדל טען כי אנשיו צריכים ליצור את התוכנה למכשיר, מכיוון שהם מתמחים במכשירים ניידים (אייפוד), בעוד פורסטול התעקש שמכשיר המגע צריך תוכנה דומה לזו של מחשבי המק, שעל פיתוחם היה אחראי.

שני הצוותים יצרו מערכות הפעלה למכשיר, ותחילה זו שהיתה גרסה קלה של מחשבי המק היתה איטית להחריד. אבל במאמץ אחרון לשכנע את ג'ובס שהסמארטפון הוא לא סתם אייפוד עם טלפון, אלא מחשב לכל דבר (מה שהיום נראה לנו מובן מאליו) – הם הצליחו להפשיט את התוכנה מכל דבר מיותר, עד שהיא עבדה על המכשיר הנייד, עם כל הגרפיקה והיכולת לפתח בעתיד אפליקציות.

אז החל גיוס עובדים רציני לפרויקט. ריצ'ארד וויליאמסון, שהיה מנהל התוכנה ואחד האחראים על גיוס המהנדסים לפרויקט, סיפר שהוא ומנהלים אחרים היו מגיעים למשרד של מגויס פוטנציאלי, סוגרים את הדלת ואומרים: "אתה לא באמת מכיר אותנו, אבל שמענו עליך הרבה ואנחנו יודעים שאתה מהנדס מבריק. אנחנו רוצים שתבוא לעבוד איתנו על פרויקט שאנחנו לא יכולים לספר לך עליו - ואנחנו רוצים שתעשה את זה עכשיו".

אם המועמד היה מבקש זמן לחשוב על זה התשובה היתה "לא" – ואנשים שלא היו מוכנים לעבור בהתרעה הקצרה הזו לפרויקט מסתורי פשוט נשארו בתפקידיהם.

אוון דול, מהנדס תוכנה לשעבר באפל, סיפר: "לא היה ברור מה נבנה, אבל היה ברור שהרבה מהמהנדסים הטובים ביותר מהצוותים הטובים ביותר נשאבו לתוך הצוות המסתורי הזה".

פורסטול מספר שסטיב ג'ובס אסר עליו לספר אפילו לאותם מנהלים שמצאו בשבילו עובדים לדעת את מהות הפרויקט, וכמובן שאסור היה לו לספר כלום לאף אחד שלא עובד בצוות או לגייס אנשים שאינם עובדי אפל ממילא. כל המגויסים הוזהרו לשמור על חשאיות ולעבוד שעות נוספות רבות. כמה מהעובדים בצוות אף טוענים כי התגרשו בגלל העבודה על האייפון. אבל רוב העובדים, לפי רוח הדברים, שמחים שלקחו חלק בפיתוח המכשיר החשוב ביותר במאה השנים האחרונות, אם לא אי פעם.