1.1.2007

סטיב התקשר אליי הבוקר. חשבתי שהוא רוצה לאחל לי שנה טובה באיחור אופייני, אבל הוא שאל אם אוכל להגיע למשרד שלו. הזכרתי לו שאני כבר לא עובדת אצלו, אבל הוא אמר "בבקשה, יוהנה". זה היה הקוד לאורך כל שנות ההיכרות שלנו: ג'ואנה בשגרה, יוהנה כשזה באמת חשוב. בשבע בערב הגעתי לקמפוס בקופרטינו. זה תמיד הצחיק אותי, "קמפוס". כל כך מתאים לסטיב לא לקרוא לזה פשוט "הנהלה".

"אני שמח שבאת", הוא אמר, ואני אמרתי שאשמח לדעת למה באתי. הוא ענה שיש לו פגישה חשובה ושהוא זקוק לזוג אוזניים נוסף. הוא נשמע מוזר כשאמר את זה, כאילו לחוץ. בעצם לא: מפוחד. עכשיו אני מבינה שזה מה שזה היה. חשש.

האורח נכנס בדיוק בשבע וחצי. גבוה, עיניים כחולות, כל דבר בין 30 ל-45, אבל לא הייתי אומרת "נטול גיל". יותר כמו בן כל הגילים, אם זה הגיוני איכשהו. לחיצת יד מהוקצעת. חליפה יקרה מספיק בשביל לגרום לו להיראות לבוש מדי בסטנדרטים המקובלים בהנהלה. סליחה, סטיב, בקמפוס.

סטיב לא הציג אותנו זה לזו, אבל נימוס בסיסי מעולם לא היה הצד החזק שלו. גם האורח לא הציג את עצמו. הוא רק אמר "סטיב, יוהנה" והתיישב מולנו. בדיעבד זה מוזר שהוא לקח בטבעיות כזאת את הנוכחות שלי שם יותר מעשור אחרי שעזבתי את החברה. בדיעבד זה מוזר שהוא קרא לי יוהנה.

ואז הוא שלף חפץ קטן, מלבני, מכיס המקטורן. "זה המוצר", הוא אמר, ולפני שהספקתי להתרגז על סטיב שלא שיתף אותי בשיחה המקדימה שלהם הביט בי והוסיף: "אני מבין שמר ג'ובס לא עדכן אותך. אני כאן כדי לעניין אותו ב – " כאן באה יותר פאוזה תיאטרלית מאשר היסוס של ממש – "טלפון".

"לא נראה כמו טלפון", אמרתי, כי זה לא נראה כמו טלפון. רק מלבן חלק עם פינות מעוגלות.

"במובן מסוים זה נכון", אמר האורח. "כלומר, העובדה שזה טלפון היא חד משמעית הפיצ'ר הכי משעמם שלו".

"והפיצ'ר המעניין?", שאלתי.

"ובכן, ראית את הסרט 'המטריקס'?"

סטיב ואני החלפנו מבטים. שלו שידר "סבלנות". שלי שידר "בבקשה תגיד לי שלא גררת אותי לכאן כדי להיפגש עם טיפש גבוה שחושב שהוא הסוכן סמית".

"הסצנה האהובה עליי", המשיך האורח כשהשאלה שלו הפכה לרטורית, "היא זאת שבה לורנס פישבורן מסביר את המהות האמיתית של המטריקס".

"להזין את התודעה של האדם בהסחת דעת כל כך אפקטיבית שהוא לא יתפוס שהפכו אותו לסוללה?".

"את מפליאה לנסח את זה", חייך אליי האורח, אבל זה היה מהחיוכים האלה שהעיניים לא משתתפות בהם. "זה, למעט דקויות כאלו ואחרות, מה שהמוצר עושה".

"הופך אנשים לסוללות?".

"הכי קרוב לזה שהמציאות מאפשרת, יוהנה. הוא משאיר את האנשים בעבודה 24 שעות ביממה".

 

האייפון הראשון
האייפון הראשון | צילום: none, יחסי ציבור

 

***

סטיב השתעל. לא הצלחתי להחליט אם זה עניין רפואי או כחכוח. "לא הבנתי", אמרתי. "אתה מצפה שאנשים ישלמו בשביל זה?".

"500 דולר", אמר סטיב. "פלוס מינוס כמה סנטים".

"500 דולר לטלפון שמשאיר אותך בעבודה 24 שעות ביממה? סטיב, שאלוהים יעזור לי, אפילו NeXT נשמע יותר שפוי כלכלית בפרזנטציה הראשונה".

"תמיד אשת השיווק", אמר האורח ונגע במכשיר, שניעור לחיים והציג את מה שנראה כקיצורי דרך למספר תכונות מובנות. "אוקיי", אמרתי. "מסך מגע. מגניב. ו - ?".

"הכל", אמר האורח והחל לגלול בעזרת זרת מעוטרת בציפורן ארוכה ומטופחת, כאילו מניקור הוא חלק משגרת יומה. "מוזיקה. משחקים. וידאו, בבוא העת. ואימייל. והכי משעמם, טלפון. טלוויזיה, נגן מוזיקה, קונסולת משחקים ומגוון שלם של מערכות מסרים מיידיים יותר או פחות. בהתחלה אתה תסתובב איתו כי הוא מגניב – ".

" – ובסוף תסתובב איתו כי לא תוכל אחרת", המשיך סטיב את קו המחשבה של האורח. "כולם ירצו כזה, ומי שלא יקנה אחד יקבל אותו מהמעסיק שלו, כי בסופו של דבר גם הבוסים יבינו שזה הטריק של המטריקס. שאנשים יעבדו 24 שעות ביממה, אבל התודעה שלהם תגיד להם שהם נהנים. יותר מזה, שיש להם סמל סטטוס".

אני חושבת שהחוורתי לגמרי ואז הסמקתי קצת, בהתאמה בגלל המחשבה על הציניות ובגלל המחשבה על הרווח. אבל –

"את חושבת, 'מה יקרה כשאנשים ימצו את המוזיקה ואת המשחקים'".

אלוהים, סטיב, מי זה האיש הזה?

"רשתות חברתיות. בחור צעיר בשם מארק כבר עושה עבודה נהדרת עם כמה רעיונות שזרקתי לו. אם הכל ילך כמתוכנן, בתוך שלוש או ארבע שנים יהיה בלתי נתפס לא להיות מרושת. יש גם כמה רעיונות נחמדים בתחום הניווט, הקניות. אחרי הבוס שלך, החברים שלך והחיים עצמם יכריחו אותך להיות – " שוב, לא היסוס אלא פאוזה – "עבד של המוצר".

סטיב זיהה כנראה שהמוח שלי רץ לאלף כיוונים שונים. "תהיתי...", הוא הספיק לומר לפני שהאורח השיב: "כמובן. קחו את הזמן. ארד לבר".

האורח יצא ואני חיפשתי סיבה להגיד שזה לא רעיון טוב. "זה רעיון של מיליארד דולר", אמר סטיב. יופי.

"מה התנאים שלו?", שאלתי.

"סליחה?", אמר סטיב והשתעל שוב.

"איזה סוג של עסקה הוא מבקש?".

"זה החלק שבגללו קראתי לך", אמר סטיב. הוא שוב נראה מפוחד. "כלום. הוא לא רוצה כלום חוץ מהבטחה שנשיק את המוצר ונשווק אותו בהקדם. כאילו האינטרס שלו מתחיל ונגמר בזה ש –".

זה, ללא ספק, כן היה היסוס.

"במה, סטיב?".

"בשעבוד הנשמות של 7 מיליארד בני אדם".

לא ידעתי איך להגיב לזה. אני עדיין לא יודעת. אפילו את הרשומה הזאת ביומן אני לא בטוחה שלא אמחק מיד כשאסיים לכתוב אותה.

"סטיב – ".

"יוהנה, אני אדם רציונלי. בואי לא נקרא לזה בשם".

"כן, טוב, באיזה שם כבר נשתמש", מלמלתי. "מר ציפר? מר לו ציפר?".

בעיניים של סטיב היה עכשיו מבט שהכרתי היטב. "כבר החלטת", אמרתי. "כבר החלטת והזמנת אותי לכאן כדי שאגיד לך שזה בסדר לעשות עסקה עם – עם –".

בשנים 1981 ו-1982, הימים של פרויקט מקניטוש, הקולגות שלי ב"אפל" העניקו לי פעמיים ברציפות את התואר "האדם שעשה את העבודה הכי טובה בלעמוד על שלו מול סטיב ג'ובס". אבל משהו כבר אמר לי שהפעם לא אסיים בהצטיינות.

"יותר ממיליארד דולר. משמעותית יותר. ומהפכה, אולי בסדר גודל של הפי.סי. אולי של המכונית".

"סטיב –".

"אפילו יש לי רעיון בקשר לשם".

 

***

ליוויתי אותו אל הבר. אולי חשבתי שברגע האחרון אצליח לשנות את דעתו. אולי פשוט רציתי לראות את זה במו עיניי.

הם לחצו ידיים והסתודדו. אני לא זכיתי מהאורח למבט נוסף. "אם כך סיכמנו", הוא אמר. "השקה בתוך שבוע, הפצה בקיץ. אדאג שאנשיך יקבלו את התוכניות".

הם הלכו בשתיקה לעבר הדלת.

"סטיב – ".

הוא הביט בי, הביט באורח ואמר: "במחשבה שנייה, לי יש תנאי אחד".

קדימה סטיב. הרי אתה בעצמך היית סוג של נוגש עבדים כשרק הכרתי אותך. אתה יודע שזה לא בסדר.

"להזדקן", אמר סטיב וארבע עיניים שואלות ננעצו בו. "אני לעולם לא רוצה להזדקן".

"אני מבין", אמר האורח, "ראה את העניין כמסודר".

ג'ואנה הופמן
ג'ואנה הופמן | צילום: Jonathan Leibson, GettyImages IL

קטע זה נמצא בעיזבונה של יוהנה הופמן, חברה בצוות הפיתוח המקורי של המקינטוש ומאוחר יותר של מחשבי NeXT, לאחר מותה בשנת 2043. אמינותו מעולם לא הוכחה ומעולם לא הופרכה