שנתיים חלפו מאז שעיני כל העולם נישאו לצפון מזרח יפן בעקבות האסון הכבד שפקד את המדינה. זה היה אירוע משולב: תחילה רעידת אדמה חזקה, אחר כך צונאמי אימתני, ולבסוף גם קריסת כור גרעיני שעד היום עדיין לא נאספה כל הפסולת שנפלטה ממנו. גם שנתיים אחרי, רק רובוטים מורשים להתקרב למוטות הדלק, והשטח הממוקם ברדיוס של 30-40 קילומטרים מהמקום - נטוש. במסגרת השאלה היומית שוחחנו עם ד"ר ניסים אוטמזגין מהאוניברסיטה העברית - על יפן ועל ההתמודדות שלה עם אסון הטבע.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
היכן עומדים כיום מאמצי השיקום?
"מדובר באסון משולב", מזכיר הד"ר. "מבחינת השיקום של הכורים עצמם והאזורים הסמוכים להם, המומחים לגרעין מעריכים שזה ייקח עוד 30-40 שנה. התושבים באזור פונו לחלוטין. היפנים פועלים במרץ למחזור החומרים ואיסוף כל האשפה הגרעינית. הם אמנם קרובים יותר מהיכן שהיו לפני שנה, אבל זה ייקח עוד זמן רב. למוטות הכורים אפילו לא התקרבו. עד היום נשלחו רק רובוטים בלתי מאוישים כדי לבחון אותם, כלומר זהו רק החלק ההתחלתי של בחינת הכורים. אנשים שעובדים באזור על הפרויקט הזה, אמנם יש להם מגוון אמצעי מיגון, אבל הם בפירוש מסכנים את חייהם".
ומעבר למאמצי השיקום - האם האסון שינה גם את החברה היפנית?
"חוץ מהנושא הטכני, החלה מודעות אדירה כלפי הנזקים הנשקפים מהתוכניות והכורים הגרעיניים. עד היום, התוכניות לבניית כורים חדשים מוקפאות לחלוטין. בתקופה שלאחר האסון התגובה הייתה קיצונית עוד יותר - תחילה סגרו את כל הכורים בכל רחבי יפן. סגרו אותם לצורך בדיקות ובגלל ההיסטריה מהנושא שהשתלטה על כל היפנים. אבל בהדרגה, הכורים הקיימים נפתחו מחדש והיום הם פועלים כסדרם. עם זאת, הנושא עדיין רגיש ולא צפויים להיפתח כורים חדשים בקרוב".
"מנגד, בבחירות האחרונות שנערכו לפני כשלושה חודשים, מפלגת השלטון ניצחה, למרות שהצהירה כי תפתח את הכורים מחדש. התוכניות הגרעיניות כן היוו עם זאת נקודה חשובה במערכת הבחירות הזו. הייתה מפלגה שחרטה על דגלה רק את סגירת הכורים. זה היה הטיקט המרכזי שלה. אבל דווקא היא הפסידה בסופו של דבר. כנראה שהיפנים מתחילים להתאושש ומבינים שאי אפשר לכבות ברגע את כל הכורים - וצריך לעשות דברים בהדרגה".
האם, שנתיים אחרי, יפן עדיין בטראומה?
"יפן ספגה מכה חזקה מאוד. יש הרבה מחקרים על איך הם מתמודדים עם זה. המומחים מדברים על זה שהמבנה החברתי היפני מאפשר התמודדות טובה יותר עם אסונות מאשר רוב החברות האחרות ברחבי העולם. אם אסון בקנה מידה כזה היה מתרחש בכל מקום אחר בעולם - הנזק היה גדול בהרבה. יפן היא המדינה המתקדמת ביותר בעולם מבחינת ההתמודדות עם אסונות. מאז רעידת האדמה, אגב, לא מת כמעט אף אחד, והנזק היה מאוד נקודתי. הבעיה הייתה הצונאמי שהגיע אחרי".
"עכשיו מתחילים לנוע שם בתנופה חדשה. הכלכלה עושה סימנים של פריחה, לא מעט בזכות הזרמת כספים של הממשלה. גם שנתיים לאסון, הם ממשיכים לבנות מחדש את התשתיות. בערך כחמצית מהתושבים שפונו עדיין נמצאים בדיור ארעי, בכל מיני בתים זמניים. מיד לאחר האסון שוכנו למעלה ממאה אלף שני אדם במגורים זמניים. היום מעריכים כי נותרו בפתרונות דיור כאלה עוד כחמישים אלף".
ואיך מתקבל שם יום הזיכרון הזה? עדיין יום שמושך תשומת לב לאומית רחבה?
"לאט לאט התחושות הקשות שליוו את האירוע הזה דועכות. אחרי הכל, האסון הזה פגע באזור שמאוכלס רק בשניים וחצי עד שלושה מיליונים, וזה מתוך כ-127 מיליון איש בכל המדינה. בכל מקום אחר, גם בתוך יפן, היקף הנפגעים היה יכול להיות גדול הרבה יותר. אנחנו מדברים על 18 אלף הרוגים ונעדרים, וזה באזור יחסית לא מיושב. בעניין החשיבות שהם מחייסים לזה וההתייחדות עם זכרון הנפגעים - כל מדינה זוכרת בצורה אחרת. היפנים, באופן יחסי, פחות מוחצנים מהבחינה הזו, בהשוואה אלינו או לאמריקנים. אנחנו רואים שם אנשים שאיבדו את כל רכושם, ועם החריצות המפתיעה הזו, הם קמים מחדש ובונים את חייהם".
"השיקום מתאפשר בזכות התושבים וגם בזכות הממשלה. יש ניסיונות ממשלתיים לאזור לדייגים, למגזרים נוספים. באשר לתושבים עצמם, בשנה הראשונה היה פחד של ממש לקנות מזון שגודל ביפן, מחשש שהוא עדיין יהיה ספוג בקרינה כלשהי או משהו מהסוג הזה. מאז, הפאניקה הזו נחלשה מאוד. אני לדוגמה טס ליפן כבר בשבוע הבא - ואין לי שום כוונה להמנע מלצרוך אוכל מקומי".
ד"ר ניסים אוטמזגין הוא חבר בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים