נתחיל אולי מהסוף. השבוע הודיע ראש ממשלת מצרים עיסאם שארף, על חילופי גברי נרחבים בממשלת מצרים - לראשונה מאז פרוץ "מהפיכת הלוטוס" במדינה, שהביאה להדחתו של הנשיא חוסני מובארק לפני כחצי שנה. המהלך הזה, שבוצע באמתלת "היענות להמשך דרישותיהם של צעירי המהפכה", הוא מהלך ממנו חששו גם האופטימיים שבדורשי השינוי: קיפאון פוליטי מתמשך. האנרכיה ברחובות, תחושת חוסר הביטחון והתסכול מכך ששינוי ממשי במציאות היומיומית עדיין לא בא - הופכים היום את מצרים לנפיצה, אולי יותר מאי פעם.
ההמונים ממשיכים לפקוד את כיכר תחריר מדי יום, לרבות בסופי השבוע, בדרישה לשינוי. אך תומכיו של מובארק אומרים עד היום כי גם אותם צעירים, שהובילו את מצרים למהלך ההיסטורי, לא בהכרח יודעים כיצד אמור להיראות השינוי הזה, כיצד אמורה להיראות "מצרים החדשה". דבר אחד הם כן ידעו: בשינוי הזה - למובארק ולמשטרו אין מקום. אך גם להם קשה היום לעכל את העובדה שסופו של התהליך עדיין רחוק, וכי יש לשרוד את "תקופת המעבר" אליה נקלעה מצרים מאז נפילת מובארק.
ול"תקופת המעבר" הזו יש השלכות רבות. הדיווחים המגיעים ממצרים מציגים את המשטרה ואת כוחות הביטחון כחסרי אונים נוכח בעיות היומיום של האזרח, לרבות בשכונות העוני בערים הגדולות. במצב הזה, בו "אין דין ואין דיין", צוברת תעשיית הנשק תאוצה. כך מגיעים אקדחים המיוצרים בהרכבה עצמית לילדים ונערים בני העשרה, והפושעים שנמלטו מבתי הכלא בימי המהפכה - מסתובבים באין מפריע ברחובות. "אני מחזיק בנשק אישי בכל אחת מהחנויות שלי", מספר סעיד עטא, בעל רשת אלקטרוניקה בקהיר. "קיימת אלימות רבה ברחובות, וכך גם מעשי ביזה רבים בשכונות המגורים. חוסר אמון שורר בין האזרח לכוחות הביטחון".
עניין נוסף המטריד את מנוחתם של צעירי המהפכה, הוא העובדה שסממנים רבים מהמשטר הישן עודם קיימים במצרים. בראשם - ראש המועצה הצבאית העליונה, מוחמד חוסיין טינטאווי, שהיה שר ההגנה והתעשייה הצבאית של מובארק, ומי שנחשב היום לאיש ששולט בפועל בנעשה במדינה. עיקר הביקורת מופנית כלפיו, כמי שהצליח "לשרוד" את גל המהפכה ולהישאר בתפקיד כה משפיע. רבים מהמוחים סבורים כי הישארותו בתפקיד מעיקה באופן משמעותי על תהליך הרפורמה שמצרים צריכה לעבור בעידן שאחרי מובארק.
רק משפט יסגור את המעגל
ויהיו שיאמרו כי רק גזרי הדין שיינתנו למובארק ולאנשיו (חלקם כבר ניתנו), יבשרו רשמית על "תהליך ההחלמה" של מצרים מ"תחלואי משטרו של מובארק". רק כשדורשי השינוי יראו במו עיניהם את מובארק ואנשיו יושבים על ספסל הנאשמים ומתגוננים מפני ההאשמות הקשות שיוטחו בפניהם, תבוא הגאולה, המעגל ייסגר וניתן יהיה לקחת את מצרים למקום אחר. אך גם היום הזה עודו רחוק, במיוחד בכל הנוגע למובארק, הממשיך לבקש בימיו האחרונים מעט חמלה וחסד לימיו בשירות המדינה.
אך להשלכותיה של "תקופת המעבר" יש גם מימדים חיצוניים, הנוגעים לשכנותיה של ארץ הנילוס - ובהן ישראל. קולות הביקורת וההתנגדות להסכם השלום עם ישראל תמיד היו קיימים במצרים, אך נראה כי בעידן שאחרי מובארק הם מהדהדים יותר מאי פעם. קמפיין הדה-לגיטימציה להסכם השלום כבר אינו מובל רק על ידי אנשי "האחים המוסלמים", כי אם רווח בחוגים נוספים ו"מוצף" בדיונים רבים הקשורים לעתידה של מצרים.
ישראל קשורה גם להאשמות הקשות כלפי המשטר הישן בדבר השחיתות. "עסקת הגז הדרקונית עם ישראל", בה נאשמים מובארק, בניו ובכירים בשוק הגז, התעשייה והמסחר בגניבת מיליונים מקופת המדינה - היא סוגיה רגישה, שמעבר לדין שייאלצו מובארק ואנשיו לתת עליה, מעיקה גם על מערכת היחסים המתערערת בין ירושלים לקהיר. מובילי "קמפיין הדה-לגיטימציה" רואים בעסקת הגז רק מקרה אחד מיני רבים בגינו, לטענתם, יש לנתק את הקשרים עם ישראל - בטענה כי זו ניצלה גם כן את קופת המדינה של מצרים.
"הצבע שבאופנה": ירוק
לעיסוק בגז יש גם מימד ביטחוני. בחצי השנה האחרונה בוצעו לא פחות מחמישה ניסיונות לפגוע בצינור הגז המצרי באל-עריש, ארבעה מהם צלחו וגרמו להפסקה ממושכת באספקת הגז לישראל. כוחות הביטחון בסיני ניסו למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם ה"חמושים האלמונים", או ליתר דיוק בדואים מקומיים המזוהים עם אידיאולוגיה של ארגון "אל-קעידה", אך בישראל לא רואים בהצבתם של מספר מאבטחים לא חמושים סביב מתחם צינור הגז כפיתרון אמיתי לבעיה. תומכיו של מובארק אומרים היום בגאווה כי לשר המודיעין המצרי בתקופתו, עומר סולימאן, "זה לא היה קורה". האיש שרדף את המבריחים במנהרות ברפיח ואת משגרי הרקטות על אילת ועקבה נעלם מהמפה הפוליטית - ובלעדיו התחושה של גורמי הטרור המקומיים בחולות המוזהבים של סיני הרבה יותר טובה. על כן, מה הפלא שבישראל מדברים על עלייה משמעותית בהיקף הברחות הנשק לרצועת עזה מסיני.
את "תקופת המעבר" המצרית צובע גם צבע אחר, והוא הצבע הירוק. מאז הוחלף המשטר בקהיר, לא ניתן להתעלם מההתקרבות המשמעותית בין ממשלת מצרים לממשל חמאס בעזה. נמנה כאן רק כמה מביטויי ההתקרבות הפומבית בין הצדדים: שובם של המצרים לתיווך המאסיבי בשיחות הפיוס בין חמאס לפת"ח ולמגעים בעסקת שליט, פתיחת מעבר רפיח לתנועת פלסטינים ושחרור אסירי חמאס שריצו עונשי מאסר ללא משפט בבתי הכלא המצריים. התחממות היחסים הזו, שכבר הצליחה להשכיח את משקעי העבר בין הצדדים עוד מתקופת "עופרת יצוקה", מהווה גם היא סיבה לדאגה בעבור ישראל.
במצרים ממתינים כעת לסיומה של "תקופת המעבר", כדי שזו תוכל להשיב לעצמה בהדרגתיות את תואר "הפטרון" של המזרח התיכון. הדיווח השבוע על דחייה אפשרית של הבחירות הצפויות לנשיאות מספטמבר לנובמבר, עלול רק להגביר את המתיחות במדינה, על רקע הדרישה לשינוי מיידי בהתנהלותה.