עד המאה ה-18, לא היה אויב נורא יותר לאנושות ממחלות מידבקות, ואחת המחלות הנוראיות מכולן הייתה האבעבועות השחורות, שקטלה 30 אחוז מהחולים בה וגרמה לשורדים סבל רב וצלקות לכל החיים. אישה אחת, ליידי מרי וורטלי מונטגו, שמסעותיה בעולם הביאו אותה אל האימפריה העות'מאנית, חזרה משם עם אוצר גדול – התרכיב היעיל הראשון נגד המחלה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

האבעבועות השחורות הייתה אחת המחלות הקטלניות ביותר בתולדות האנושות. הגורם לה הוא הנגיף Variola major, שהוכחד בינתיים בזכות מאמץ בין-לאומי ראשון בסוגו לחסן כמה שיותר מהאוכלוסייה וכך למנוע את המשך התפשטותו. החולה האחרון באבעבועות שחורות תועד ב-1977, אולם עד אז, במשך מאות שנים, היא קטלה מיליוני אנשים בכל רחבי העולם.

החיסון הראשון, המחלה הראשונה שהוכחדה

נגיף האבעבועות השחורות מילא גם תפקיד חשוב בתולדות הרפואה, כיוון שהוא הראשון שפותח נגדו חיסון. לקראת סוף המאה ה-18, הבחין הרופא הבריטי אדוארד ג'נר שמגדלי בקר שנחשפו למחלת אבעבועות הבקר שפוגעת בפרות לא חלו באבעבועות שחורות. זה הוביל אותו לחשוב שאם יחשוף אנשים בריאים למחלת הבקר, הם יזכו להגנה כאשר ייחשפו בהמשך לנגע הקטלני הפוגע בבני אדם. זה הוביל אותו לפתח את מה שנחשב לחיסון הראשון.

סיפורו של ג'נר מפורסם מאוד כיום. ואולם, מעט אנשים יודעים שעשרות שנים לפניו כבר היה באירופה טיפול מונע אחר, מסוכן הרבה יותר אך יעיל למדי. מי שהביאה אותו לאירופה הייתה אשת אצולה אנגלייה, שסירבה להסתפק בגידול ילדים ומשפחה והתעקשה לפקוח את העיניים ולתור אחרי השכלה וידע שיתרמו לעולם. הליידי שיצאה למלחמה באבעבועות השחורות.

חיסונים בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ליידי מרי מונטגו הייתה אצילה בריטית שהרבתה לטייל ברחבי האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-18, בעקבות בעלה שהיה שגריר בריטניה במעצמת הענק. כמו רבים מבני זמנה היא עצמה חלתה באבעבועות שחורות בשנת 1715, אך התמזל מזלה והיא החלימה. בעת מסעותיה היא נוכחה במנהג מוזר של המקומיים: כדי להגן על ילדיהם מפני אבעבועות שחורות, הם בודדו את הנוזל שהצטבר בשלפוחיות של חולים והחדירו אותו לפצעים קטנים בעור של ילדיהם. כתוצאה מכך, הילדים לקו במחלה בצורה קלה ומאז היו מחוסנים נגד צורתה הקטלנית.

כיום ידוע שהשיטה הזאת, שנקראה בהמשך וריולציה (Variolation), הגיעה לטורקיה מסין, שם השתמשו בהליך הרפואי הזה עוד במאה ה-11. ליידי מונטגו התרשמה עמוקות. היא דיווחה על המנהג במכתבים ששלחה הביתה, ולא הסתפקה בזה אלא הורתה לרופא שלה להדביק באותה צורה את ילדיה, שהיו אז בני ארבע וחמש. את המנגנון שבו פעלה וריולציה ניתן רק לשער, כיוון שהיא נאסרה לשימוש עוד בטרם התפתח המדע המודרני, והידע שיש לנו היום על נגיפים ומערכת החיסון טרם נרכש. דרך ההדבקה הטבעית של הווירוס היא במגע ישיר בין בני אדם, דרך טיפות קטנות המפוזרות באוויר (איירוסולים). וריולציה, לעומת זאת, נעשית באופן מקומי על ידי החדרה של הנגיף דרך העור, דבר שגורם ברוב המקרים למחלת עור מקומית ולא למחלת האבעבועות השחורות הכלל-מערכתית.

קורונה, חיסון, חיסונים, מזרק (צילום: רויטרס)
צילום: רויטרס

ההליך נתקל בהתנגדות של הממסד הרפואי האירופי, כיוון שהרופאים ראו בו מנהג עממי פרימיטיבי. ואולם, בפעם הבאה שהמגפה היכתה בלונדון, בשנת 1721, משפחת המלוכה חששה לגורל ילדיה הצעירים. אחרי ניסוי מוצלח בווריולציה שהתבצע על נידונים למוות, בתמורה לשחרורם, השתכנעה הנסיכה קרוליין להשתמש בהדבקה המוחלשת כדי להגן על שתי בנותיה מהמחלה.

חיסון במקום וריולציה

ההליך שאליו נחשפה ליידי מונטגו אומנם הועיל לילדיה ולמשפחת המלוכה הבריטית, אבל טמן בחובו סכנות רבות. בלי לדעת דבר על נגיפים, הרופאים הדביקו אנשים בנגיף פרא שבודד מחולים. רוב המטופלים אכן חלו בצורה קלה בלבד, אך היו גם אנשים שמתו מהמחלה, אם כי בשיעור נמוך בהרבה מאחוזי התמותה במחלה בצורתה הבלתי מרוסנת. בנוסף, כיוון שהנוזל שהשתמשו בו הגיע ישירות מחולי, ההדבקה המכוונת לוותה לא פעם בהדבקה משנית במחלות אחרות כמו שחפת ועגבת, שהחולים נשאו בלי קשר לנגיף האבעבועות השחורות.

חלפו עוד עשרות שנים עד שג'נר גילה את החיסון הבטיחותי והיעיל יותר נגד המחלה. בשנת 1796, הוא הפיק נוזל משלפוחית של חולה באבעבועות הבקר והדביק בו ילד בן תשע. בהמשך חשף ג'נר את הילד כמה פעמים לנוזל משלפוחיות של חולי אבעבועות שחורות והילד לא חלה. למרות שלל בעיות אתיות ומתודולוגיות לעומת הסטנדרטים הנדרשים בימינו בעת פיתוח חיסון, זה היה ניסוי פורץ דרך שהציל בדיעבד את חייהם של מיליוני אנשים.

ליידי מונטגו לא זכתה לצפות בפיתוח החיסון של ג'נר, כיוון שהלכה לעולמה עוד כשהיה ילד. את המשך חייה היא בילתה בכתיבת מכתבים ושירים ובטיולים הרפתקניים ברחבי אירופה ואסיה. היא מתה לבסוף בלונדון ב-21 באוגוסט 1762, בגיל 73.

ד"ר ביאנה ברנשטיין, מכון דוידסון לחינוך מדעי.