אליסיה וסרטייל נולדה בקראקוב שבפולין ב-1938 וכשהייתה בת שנה פרצה המלחמה. היא הייתה הבת היחידה במשפחה הקטנה של שני הורים צעירים, אבא אדמונד שנברג, אדריכל מצליח וידוע בן 31 עם עתיד מבטיח שכבר הספיק לזכות בפרסים ואימא שאת פניה היא פשוט לא מצליחה לזכור. על התקופה ההיא מספרת לנו כעת אליסיה, כיום אדירכלית בעצמה שהלכה בעקבות אביה, מביתה שמשקיף על עין כרם בלב הרי ירושלים.
לאחר שפרצה המלחמה דילגו ההורים עם אליסיה הקטנה בין גטאות ומחנות בפולין. הם הצליחו לצאת מגטו בוכניה לפני שחוסל ובעזרת המסמכים הנכונים, מכר של המשפחה הצליח להגניב אותה ממחנה השמדה לגטו קראקוב. משם ועד סוף המלחמה היא טופלה בידי דודתה, אחות של אביה. בשואה איבדה אליסיה את רוב משפחתה. היא לא מציינת את מי איבדה וגם לא נוקבת בתאריכים, אבל היא כן זוכרת את אלו שנשארו לצדה במסע ההישרדות הבלתי ייאמן שלה.
"דודה שלי פשוט השתגעה ואמרה 'נלך לבודפשט ברגל'"
היא הצליחה להימלט מזרועות הנאצים ועוזריהם, והיום היא מספרת שהיא לא מוכנה לסלוח לעוזריהם. "אני לא סובלת את פולין, הכול שם בית קברות אחד גדול של המשפחה שלי", היא אומרת - ומתחילה לספר לנו את סיפור הישרדותה שנראה שנלקח מסרט מתח שהתחיל בפולין והסתיים במפגש שלא תשכח לעולם עם קציני אס.אס מורידים את המדים והדרגות, רגעים לפני שהצבא האדום הגיע.
"דודה שלי, פרידה וייל, שלחה את הבת שלה, הנקה, כשהייתה בת 13, לבדה בטרנספורט ילדים לבודפשט", מתארת אליסיה את הימים שבהם המלחמה התקרבה לפתח הבית שלהם. "בגלל שלא הייתה תקשורת ולא ידענו מה קורה איתה, דודה שלי פשוט השתגעה ואמרה 'נלך לבודפשט ברגל' - דודה בנה ינקו ואני. אני לא יודעת כמה זמן זה לקח, דרך תלאות מאוד ארוכה, נאלצנו לגנוב את הגבולות, על ידי מבריחי גבול, בלילות ישנו באסמים".
אליסיה מדברת איתי כשמסכה על פניה בגלל הקורונה, וקשה היה לראות את הבעות פניה. לא ידעתי אם כשהיא מספרת לי על התלאות היא מחייכת או מספרת בעצב, אז שאלתי אותה במפורש: מה את מרגישה כשאת נזכרת במסע הזה. התשובה הפתיעה גם אותי. "אני זוכרת אקשן", היא עונה ומתארת את אותו מסע לבודפשט שעברה דרך סבאטי מיקולאש, עיירה נעימה ומסבירת פנים שאליסיה עוד תפגוש בהמשך.
אליסיה לא זוכרת את כל המקומות שהייתה במלחמה או את כל הימים. היא כן זוכרת היטב שהגיעה לבירה ההונגרית שנותרה לא כבושה עד מרץ 1944. "בבודפשט נרשמנו במרכז לפליטים פולנים - לא יהודים, פליטים פולנים. אני לא זוכרת הכול, לא זוכרת ברצף, אבל כשהגענו - דודה שלי שלחה את הבן שלה בן ה-17 והוא מצא את אחותו - את בת הדודה שלי בבודפשט. חילקו את הפליטים בין כל מיני משפחות בכפר - הגענו למשפחה אחת, אני זוכרת את בת דודה שלי רועה את החזירים - אני שיחקתי, דודה שלי תפרה כריות, התקיימנו בחיים רגילים יחסית". שאלתי את אליסיה אם היא ידעה בשלב זה איפה ההורים שלה, ואם הם היו חסרים לה אחרי שהשאירה אותם מאחור במחנה תחת הכיבוש.
אני לא זוכרת שהייתי עצובה, לא בכיתי - היום אני מבינה כמה מזל יש לבת שלי"
"לא התייחסתי לעובדה שאין לי אבא או אימא, אתה מדחיק כדי להינצל - הבעיה הזו לא קיימת - הבעיה היא הקיום היומיומי. אני לא זוכרת בכלל שחשבתי על אבא ואמא שלי. רק עכשיו, כשאנחנו מדברים, אני חושבת אם היה לי צורך באימא ואבא. אני לא זוכרת שהייתי עצובה, לא בכיתי - החיים היו החיים, היום יום. היום יש לי תחושה כלפי הילדה שלי, איזו בת מזל היא. אנחנו מאוד קרובות, אני שם בשבילה כל הזמן, לי בחיים - כל החיים, לא הייתה אימא".
אבל החיים השקטים בכפר ההונגרי הסתיימו יום אחד כאשר גניה מלצר, צעירה יהודייה מקראקוב, שברחה להונגריה לאחר שנמלטה מבית סוהר לנשים, פרטיזנית שהתחברה לאליסיה ומשפחתה סיפרה שראתה בכפר אופנוע גרמני, סימן מדאיג לבואם של הנאצים. "הפרטיזנים איתם היינו בקשר פינו אותנו עוד באותו הלילה. מצאו לנו מקום אלטרנטיבי מעבר לגבול בסלובקיה. עזבנו ועברנו לאותה עיירה שהזכרתי - סבאטי מיקולאש. אותי מיקמו בביתה של שוערת הבית וילדיה. היא הייתה פעילה במחתרת ביחד עם הפרטיזנים. אישה שסיכנה את עצמה ואת משפחתה בלי שום תמורה - רק כי זה היה המעשה האנושי לעשות".
על הבית בסבטי מיקולאש כתבה אליסיה בספרה "בשואה היינו ילדים" בהוצאת כרמל. "בקיץ 1944, לאחר שהונגריה נכבשה בידי הגרמנים, הייתי ילדה בת 6. למודי ניסיון דודתי, שני ילדיה, זוג חברים ואני, חמקנו חזרה לסלובקיה, לעיר קטנה בשם סבאטי מיקולאש, בחסות יחידת פרטיזנים - חלקם יהודים - אשר דאגו לנו למחבוא. לאחר שהייה במקומות ארעיים, נמצא לנו מחבוא בבניין מגורים, אשר הוסב למפקדה של הגסטפו בעיר".
אנחנו מפסיקים לדבר לכמה רגעים, ומבטה של אליסיה מתמקד בנקודה רחוקה שאינה קיימת מאחוריי. בשלב זה היא נזכרת בניסיון נואש של יהודי אחד לעצור, או לכל הפחות להשהות, את בואם של הנאצים. "היה פרטיזן אחד, חבר של מלצר - הוא התפוצץ עם גשר שהוא פוצץ... אף אחד לא זוכר אותו". היא מתאמצת להיזכר בשמו ונזכרת שקראו לו טיבור. "הוא מת בפעולה להפלת גשר כדי לעכב את הגרמנים. הוא היה יהודי מסלובקיה". לאחר מכן הצליחה בדרך לא דרך להשיג תמונות של הגיבור שהיה אלמוני עד כה, ושאותן אנחנו מפרסמים כאן לראשונה.
יהודים מתחבאים בתוך מפקדת הגספטו
"בעליית גג של אותו מבנה, הוצבו 3 מיטות ואנשי החבורה התמקמו בהן, שניים-שניים במיטה כדי לחמם אחד את השני בחודשי החורף המקפיאים. בחורף התכסה הגג המשופע בשכבת קרח עבה גם מבפנים. אני שוכנתי בדירה של שומרת הבניין הסלובקית, אשר התגוררה בקומת הקרקע וסיכנה את חייה ואת חיי ילדיה עבורנו. היו לה שני ילדים: בן גדול ממני וילדה, בדיוק בגילי. הילדה הפכה לחברתי. האישה התייחסה אלי טוב כנראה, מפני שאינני זוכרת שום עוגמת נפש, מלבד העובדה שהייתה תולה את תחתוניי הרטובים על החבל בחצר והם קפאו לעיני כול למעין קרש קשיח". אליסיה עדיין זוכרת את הילדה הנבוכה שהייתה: "דבר זה מאוד בייש אותי".
"דודתי, שהייתה בעלת חזות 'ארית' - עיניים כחולות ושיער בלונדיני - הייתה יורדת, מדי יום לבקרני, מן המחבוא בו שכנו האחרים, לקנות מזון ולצורך מטלה נוספת - להיפטר מהפסולת של דיירי עליית הגג (שירותים לא היו שם). באחד הימים נשלחתי להביא דבר מה אל עליית הגג. האישה נתנה בידי קערה ובה כביסה מגולגלת, ומפתח גדול לפתיחת הדלת. זאת, על מנת שאוכל לראות, לשעה קלה, את בני דודתי מהם הייתי מנותקת".
המפגש המבעית עם הקצין הנאצי
"בהגיעי, בחדר המדרגות, למפלס שבו שכנו משרדי הגסטפו, נפתחה לפתע אחת הדלתות וקצין אס.אס ניצב לפניי. רק הוא ואני בחדר המדרגות החשוך. פחד מוות תקף אותי, לשנייה קפאתי על מקומי, אבל מייד התעשתי - והמשכתי בדרכי בטבעיות. למזלי גם הוא לא התייחס אליי והמשיך בדרכו. כשהגעתי לעליית הגג, הייתי מודעת לנס שקרה לי ולכולנו".
שאלתי את אליסיה אם למדה לקרוא או לכתוב ואם הייתה לה סוג של מסגרת מסוימת גם בימים ההם. "אני בחיים לא הייתי בגן. בית ספר? הייתי בבית ספר של החיים - זו צורה אחרת של לימוד שלא לומדים בבית ספר, ניסו ללמד אותי קצת חשבון ולקרוא, אבל לא היה צורך. בסופו של דבר בבית הספר בצ'כיה הקפיצו אותי כיתה אבל כשהגעתי לישראל - הורידו אותי בחזרה". שאלתי את אליסיה על חוויות הילדות של ילדה בת פחות מ-6 - והיא סיפרה לי על חגיגות חג המולד ב-1944 במפקדת הגסטאפו בסבטי מיקולאש, שבסלובקיה, שהיו סוערות וקולניות.
"הגרמנים ידעו כנראה שהסוף קרב והתפרעו. למחרת בבוקר התגלתה בחצר ערמה די גבוהה של בקבוקי משקה ריקים. חברתי, בתה של הקונסיירז' (שוערת הבית – ע"ו) ואני ראינו את הפוטנציאל "הכלכלי" הגלום בכל הבקבוקים הריקים האלה, וניצלנו אותו. לקחנו מספר בקבוקים למכולת השכונתית, תמורתם קיבלנו כסף וקנינו בו ממתקים. כך עשינו מספר פעמים. אני גם העזתי לצאת מן החצר שלנו לבדי לעסקים האלה, אולי זה סתם היה מתוך סקרנות.
"יום אחד הייתה אזעקה ונכנסנו לדלת הראשונה שהייתה בדרכנו - היו שם עוד אנשים. במפגש במקלט בזמן הרעשה שאלו אותי מה שמי, ואמרתי 'אני נוצרייה'; מיד הבנתי את הטעות הנוראית שעשיתי. אנשים שמו לב, אז יצאנו במהירות וברחנו. אתה צריך להבין - ניסים כאלו היו שכיחים באותם ימים. מי שניצל, ניצל בזכותם".
לפני שהרוסים מגיעים: הנאצי תלשו את הדרגות מול עיניה של אליסיה - וברחו
בסוף 1944, הרעשות והפצצות של הרוסים מבשרות את הסוף הקרוב של המלחמה. "האזעקות וההפצצות גברו ואנחנו בילינו הרבה במרתף שהפך למקלט. באחד הימים הגיעו אל המרתף אנשי האס.אס. הם התחבאו בתוך אחד הכוכים וכעבור זמן קצר יצאו ממנו בריצה. כשהצצנו אל תוך אחד הכוכים, ראינו שתלשו מעל מדיהם את דרגותיהם ורצו החוצה כחיילים פשוטים. תוך שעות הגיעו החיילים הרוסים. הם בישרו עבורנו את השחרור. ה"חבורה" ואני התמקמנו בדירות שהגרמנים נטשו, בהם ארונות מלאי כל טוב, דברים שלא ראינו שנים". כשהגרמנים ברחו, אליסיה ראתה את הרוסים פורסים את סוללות הקטיושות שלהם בחצר של אותו הבית ויורים לכיוון הצבא הגרמני. "אנחנו כבר התחלנו להתרגל לחיים רגילים ודמיינו מה יהיה כשנשוב לפולין מי יחזור ומי כבר איננו", היא נזכרת, "אבא חזר. אמא לא".
החל מנדודי הונגריה ליוותה את אליסיה היא הפרטיזנית גניה מלצר. ואם השם מוכר לכם, זה בגלל שהיא זו שסייעה להחביא אותה בזמן הכיבוש הנאצי, אבל גם כשהמלחמה נגמרה - גניה לא שוחררה. אליסיה מספרת שהפרטיזנית הצעירה לבשה מדים של הצבא האדום ויצאה לקראקוב כדי לבדוק מי שרד. כשחזרה, היא הביאה איתה מתנה מאביה ששרד - ארנק, צמיד קטן ושרשרת מחרוזים ורודים - וצבעי מים של אימה שלא תראה עוד. כשרוחות המלחמה שכחו, עברה המשפחה להתגורר במאריינבאד שבצ'כיה לזמן קצר, ואליסיה מספרת שאלו היו הימים המאושרים בחייה. שם היא חוותה סוג של ילדות, החלימה מפצעי המלחמה והלכה סוף סוף לבית הספר.
כעבור שלוש שנים, עם קום המדינה ב-1948, עלתה אליסיה לארץ, השתקעה בתל אביב, יחד עם אביה. היא שירתה בחיל הנדסה ולמדה אדריכלות בטכניון. במרוצת השנים היא הקימה משפחה - יש לה שני ילדים ושלושה נכדים והיא לא מפסיקה לטייל בעולם, אבל לאירועים כמו "צעדת החיים" - היא לא מצטרפת וגם מסרבת להשתתף בטקסי זיכרון.
אני מתפלא - יושבת מולי אישה חזקה עם סיפור מופלא על אומץ, סיכונים והישרדות, וניכר שהיא לא מאוד אוהבת את המעמד: "אני לא הלכתי לשום מחנה, לא השתתפתי או הגעתי לשום אירוע בבתי הספר שבו מדברים על השואה, לא רוצה. זה קשה לי", היא אומרת רגע לפני שהיא מניחה את המסכה על פניה ואני מבין שהזמן שהיא הייתה מוכנה להקדיש לי - נגמר.