כשד"ר ענבר כהן, פסיכולוגית שיקומית מומחית בעלת קליניקה פרטית, אובחנה בתחילת יולי כחיובית לקורונה - הדבר הראשון שחלף במוחה היו המטופלים שלה. היא פגשה עשרות מהם בימים שלפני האבחון, אז עדיין לא סבלה מתסמינים, ולמרות שכל הפגישות התנהלו בהתאם לכללים ולהנחיות, הרגישה תחושה כבדה של אשמה. למשרד הבריאות לא העבירה את שמות המטופלים שבאו איתה במגע כדי לשמור על חיסיון, וכך עמדה ד"ר כהן מול הטלפון, וניסתה להתכונן נפשית לשיחות המורכבות שהיא אמורה לערוך.
"את כל היממה הראשונה העברתי בשיחות למטופלים ולחברים וסיפרתי להם שאני חיובית ושהם צריכים להיכנס לבידוד ולדווח. זה היה נורא", היא נזכרת. "יום לפני שאובחנתי נסעתי באוטו עם חברה מאוד טובה שהייתה בהיריון. נסיעה קצרה, ולצערי לא נשמרנו במאה אחוז. הפחד הכי גדול שהיה לי הוא שאולי הדבקתי אותה. לא ישנתי בלילה, זו תחושה נוראית. למזלי בדיעבד התברר שלא הדבקתי אף אחד, אבל מספיק שאני גרמתי לאנשים להיכנס לבידוד, ולכך שלא ילכו לעבודה ושיפסידו כסף. האחריות היא עליי. תחושה נוראית של אשמה".
שיעול, חום, אובדן חוש טעם וריח - כל אלו תסמינים מוכרים של הקורונה. הם נחקרים, נמדדים ונבחנים בקפידה על ידי חוקרים ומומחים בכל רחבי העולם. אלא שלאחרונה מתחילה לעלות יותר ויותר סוגיה נוספת - התסמינים הנפשיים שלהם גורמת הקורונה. לא האופן הביולוגי שבו משפיע הנגיף על המוח, אלא האופן העקיף שבו המחלה עלולה לפגוע באלו שנדבקו בה.
כמו להשפעות הפיזיות, גם לנפשיות עלולות להיות השלכות ארוכות טווח. בימים האחרונים שוחחתי עם עשרות חולים ונשאים, רבים מהם משתפים את אותן חוויות נפשיות קשות: בושה, חרדה ואשמה. רבים מהם ביקשו להישאר בעילום שם, סימן לא רק לכמה שהתופעה נפוצה, אלא גם לעוצמות שלה.
"אני אובחנתי לפני כשבועיים כחולה קורונה", שחזר נ'. "בהתחלה זה הרגיש כמו מחלה רגילה לגמרי, קצת חום וכאב גרון. אחרי שלושה ימים התחלתי להרגיש קצת יותר טוב ופתאום איבדתי את חוש הריח. מיד הלכתי להיבדק וגיליתי שזה קורונה". נ' הודיע לבני המשפחה שבאו איתו במגע, הם הודיעו לאלו שבאו איתם במגע וכן הלאה. מעגל הולך ומתרחב שמוסיף, עם כל שכבה חדשה, גם מימד חדש של לחץ וחרדה.
"כשהייתי לבד בבידוד כל המחשבות התמקדו בקרובים שלי. הלחץ הרג אותי, הייתי בחרדה במשך ימים - זה היה התסמין הכי קשה של המחלה"
"הכנסתי מספר לא קטן של בני משפחה לבידוד. גרמתי לביטול מסיבת יום הולדת 70 לסבא שלי שתוכננה במשך חודשים. זה גרם לי להרגיש מאוד מאוד לא נעים", סיפר. בכל הזמן הזה ישב נ' בבידוד. לדבריו, כשהיה תקוע בחדר בלי לצאת הוא התקשה להסיח את דעתו, והמחשבות כולן התמקדו באופן שבו השפיע על הקרובים אליו ביותר. "בהמשך התברר שהדבקתי את אחותי ואת חברה שלי, שאביה בקבוצת סיכון, הייתי בחרדה במשך ימים שאולי בגללי הוא יידבק. המחשבה שהוא יצטרך אשפוז או חס וחלילה ימות בגללי הייתה קשה מאוד".
"זה היה עבורי באמת התסמין הכי קשה של המחלה", מספר דורון ביינהורן שחלה והבריא. "יותר קשה מכל שיעול, חום או בידוד. כל מי שהכנסתי לבידוד, כל הזמן דיברתי איתם לשאול איך הם מרגישים. כל בדיקה שמישהו עשה גרמה לי להתעורר בלילה ולבדוק אם יש תוצאות. המחשבה שאולי הדבקתי את ההורים של אשתי שהם מבוגרים לא עזבה אותי. הלחץ הרג אותי, עד שהגיעה תשובה שלילית פחדתי בטירוף".
"אנשים בריאים שקעו בדיכאון, ישבו מולי ולא הפסיקו לבכות"
התקופה האחרונה מורכבת וקשה עבור כולם. אי הוודאות הכלכלית, החשש מהמחלה והשלכותיה, הסיקור התקשורתי והשיח האינטנסיבי בקורונה הפכו אותה לכר פורה של לחץ וחרדה כללית. גם אנשים שמזלם שפר עליהם, שהמשיכו לעבוד ונשארו בריאים עלולים, על פי עדויות ומומחים, לחוות תחושת אשם על כך.
אלא שנשאי הקורונה נושאים בתרמילם המטאפורי, בנוסף לכל התחושות האלה, גם מטען כבד נוסף. במחקר שנעשה במילאנו נערך סקר בקרב 402 חולי קורונה שהבריאו אחרי אשפוז בבית חולים. 28% מהם הציגו תסמינים של תסמונת פוסט טראומטית. 31% חוו דיכאון, 40% סבלו מנדודי שינה, 42% מחרדה קיצונית. בסך הכל 56% מהנבדקים הציגו לפחות תסמין אחד של הפרעה נפשית בעקבות המחלה.
“אנשים ישבו מולי, בריאים לחלוטין, ללא שום רקע נפשי או פסיכיאטרי", מספר ד"ר גיא חושן, מנהל מחלקת פוסט-קורונה בבית החולים איכילוב. "אנשים שהיו מלאי שמחת חיים וגמרו את התקופה הזו כשהם בדיכאון עמוק. הם איבדו כל חשק להנאה ולעשייה, ישבו מולי ולא הפסיקו לבכות".
המחקר בתחום עוד טרי, אלו תופעות שמדוברות משמעותית פחות מאשר אלו הפיזיות, אבל למומחים שמטפלים בחולי קורונה אין ספק - המחלה מביאה עימה מאפיינים ייחודיים בהיבט הפסיכולוגי. כך למשל במאמר שפורסם על תפקיד העובדים הסוציאלים בטיפול בחולי קורונה בישראל נכתב: "עובדים סוציאלים בבתי החולים בישראל מנוסים במצבים מורכבים, כולל טראומות ואירועי טרור. עם זאת, מגפת הקורונה הובילה למציאות שלא הכרנו מבחינת טיפול נפשי, תחת תנאים מגבילים וחסרי תקדים".
"היו לנו נשים במחלקה, אימהות לילדים קטנים שתוך כדי האשפוז דאגו לבצע קניות באינטרנט והביעו קושי רגשי מכך שהן לא יכולות למלא את תפקידן ההורי", אומרת ד"ר סיגל גת-לצר, פסיכולוגית אחראית מטופלי קורונה במרכז הרפואי שיבא. "עצם החוויה באשפוז קורונה היא מורכבת ומעלה קשיים רגשיים מרובים. המטופל צריך גם להתמודד עם עצמו בעולמו הפנימי, גם מול סביבתו הקרובה וכל זה במהלך אשפוז מבודד בסביבה שלא מרגישה תמיד מוגנת ובטוחה".
לצד החרדה מהנגיף - החשש מהסטיגמה החברתית
אחת הבעיות המשמעותיות שאיתן נאלצים להתמודד נשאי קורונה היא התגובות והאופן שבו החברה מסתכלת עליהם לאחר שנדבקו. "יש סטיגמה. אנשים מפחדים להיות מסומנים חברתית כאילו הפרו בידוד, הסתירו תסמינים, יש בושה גדולה בנושא הזה", מספר ד"ר אורן טנא, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב. "יש אנשים שנמנעים לעשות בדיקות בגלל זה. זה גורם גם לאנשים להאשים את עצמם. הרי רובנו לא נשמרים במאת האחוזים כל הזמן, זה הטבע האנושי, וברגע שאדם נדבק והסביבה משדרת לו שהוא לא בסדר זה יכול להשפיע מאוד לרעה על מצבו הנפשי, והוא ממילא מצוי במצב של חרדה מהנגיף".
ואכן, ש', שהבריא מקורונה סיפר למשל: "חבר טוב שלי ממש כעס עליי שנדבקתי ונפגשתי איתו לפני כן. הסתבר שהוא היה צריך לדחות את הצעת הנישואין שלו בגלל שהוא נכנס לבידוד". ד', שחלה והבריא גם כן, חווה סיפור דומה: "אובחנתי שבוע לפני פסח, הודעתי לכל החברים שנפגשתי איתם. כולם יצאו שליליים אבל נאלצו להכנס בחג לבידוד, חבר אחד מאז לא דיבר איתי בכלל, ניתק קשר לגמרי".
"אנשים מתקשרים ומתחילים לחקור, מתייחסים אליך כמו לשפן ניסויים. הם חוששים לעצמם אבל לא לוקחים בחשבון שאתה מתמודד עם מחלה ועם לחץ אדיר"
ש' שם את האצבע על נקודה נוספת שגרמה לו ללחץ וחרדה רבים במהלך ההתמודדות עם המחלה, "מתייחסים אלייך כמו לאיזה שפן ניסוי. עשרות אנשים מתקשרים, באמת עשרות, מכרים רחוקים, ומתחילים לחקור. שואלים איך זה מרגיש, איך גילינו - כאילו אני עכבר מעבדה. אנשים סקרנים, ויש אנשים שחוששים לעצמם אבל לא לוקחים בחשבון שאתה חולה, מתמודד עם המחלה, אין לך שום מידע וכל השיחות האלה רק גורמות ללחץ אדיר ומאוד מעצימות את התחושה הרעה שבכל מקרה מלווה עם המחלה הזו".
דוגמה נוספת היא של ע', שהבריא לאחרונה מקורונה. הוא מספר שהבוס שלו נתן לו תחושה שהוא לא בסדר, למרות שבעצמו נדבק בעבודה. "התחושה הקשה מבחינה נפשית הייתה להרגיש מצורע", שיתף. "יצאתי מהבידוד ללא תוצאות שליליות, ואחרי פרק הזמן שנדרש הרבה אנשים הרגישו מאוד לא בנוח לידי".
ברחבי העולם, בעיקר במקומות שבהם אירעה תמותה חריגה, יש עדויות לתופעה נוספת שמכבידה על מבריאי הקורונה ועלולה להרע את מצבם. Survivor's guilt, אשמת השורד, אובחנה במקרים רבים בעבר, במלחמות, אסונות טבע או פיגועי טרור. יש מי שחש אותה גם כאן. בישראל, היא אולי נפוצה פחות כעת, אבל כך למשל מתאר תושב טקסס כריסטופר מרשל את ייסורי המצפון שמלווים אותו אחרי שהבריא: "החלק הכי קשה בהתחלה היה להבין כמה אנשים מתו. זה גרם לי לחשוב - למה אני שרדתי וכל כך הרבה אחרים לא?".
"השלכות חברתיות ונפשיות קשות לילדים ובני נוער"
ולאחר שכל זה נאמר, צריך לזכור דבר חשוב. עד כה דיברנו על האופן שבו מבוגרים מתמודדים עם ההשפעות הנפשיות של המחלה. המצב מורכב ועלול להיות קשה הרבה יותר כאשר מדובר בילדים. "ראיתי יותר ויותר מקרים של ילדים חיובים לקורונה שסבלו מיחס עוין מילדים אחרים", אמרה רוזן קפאנה-הודג', מטפלת ויועצת נפשית לילדים מקונטיקט, ארה"ב, לאתר healthline. "אצל בני נוער זה חמור אפילו יותר, חלקם מסתירים את העובדה שהם נשאים מחשש שהחברים שלהם ינדו אותם".
גם ד"ר כהן, פסיכולוגית שבעצמה מייעצת למטופלים שחווים משברים דומים, ראתה את הקושי שחווים ילדים בסביבתה הקרובה. "האחיינית שלי נמצאה חיובית, הורים של ילדים מבית הספר התקשרו לאמא שלה וממש התלוננו. היא בעצמה חוותה תקופה מורכבת מול חברים", היא משחזרת. "דיברנו על זה עם כולם, לקחנו אחריות, הסברנו לכולם שהראשון שנבדק הוא לא הראשון שנדבק".
עוד סיפרה ד"ר כהן: "ביחד עם השירות הפסיכולוגי החינוכי הוצאנו פליירים על האשמת הקורבן וחילקנו בבית הספר. ילדים ובני נוער עומדים בפני השלכות חברתיות ונפשיות שיכולות להיות מאוד משמעותיות. עכשיו עם החזרה לבית הספר ואלפי נדבקים ביום זה מסוכן הרבה יותר".
אז מה עושים? משנים את השיח. מבינים שלהידבק במחלה זה לא אשמתו של הנדבק. מדברים בפתיחות על הקשיים הנפשיים כשם שמדברים על הקשיים הפיזיולוגים. מבהירים לנשאי, חולי ומבריאי הקורונה שהם לא לבד, ושהם לא עשו משהו לא בסדר. נזהרים ונשמרים, עליהם ועל עצמנו. זוכרים שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות עומדים בני אדם. השיעול יעבור, חוש הטעם יחזור, הצלקות הנפשיות עלולות להישאר זמן רב.