ערב שישי, זה עתה סיימנו צילומים אצל משפחת רודט באפר ווסט סייד במנהטן. אב המשפחה, אלן, בשנות החמישים לחייו, תומך נלהב בטראמפ; אשתו דבי, בת גילו, לא יכולה לסבול את הנשיא ואת העובדה שבעלה מצביע לו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הכל על השולחן בדיון הרותח של בני הזוג וילדיהם: טראמפ, נתניהו, ישראל, אירן, הפלסטינים. האנרגיה מזכירה את השיחות בארוחות שישי במשפחות ישראליות רבות. גם השכנה שמגיעה באמצע, בלי הזמנה, ומצטרפת בלהט לוויכוח של בני הבית.
צח שאול, רכז המערכת הדוקומנטרית של חברת החדשות, דיבר עם עשרות משפחות יהודיות בניו יורק עד שמצא את הזוג הזה, שהמחלוקת העמוקה שקורעת את הקהילה היהודית בארצות הברית מתרחש אצלו בסלון. והם חדים, מנומקים, נחרצים. זהב טלוויזיוני.
כשיצאנו מביתם לערב הניו-יורקי הקריר הציפו אותנו הרבה מחשבות על הפערים בינינו לבין האחים והאחיות שלנו מעבר לאוקיינוס האטלנטי: בישראל הסנטימנט הכללי הוא פרו-טראמפ, בעוד שבארצות הברית רוב היהודים מתעבים אותו. באמריקה הזרם היהודי המרכזי הוא הרפורמי, והאורתודקסים הם מיעוט קטן. אצלנו האורתודקסים שולטים בכיפה ובחקיקה, והרפורמים קבוצה כמעט זניחה.
כמה הפער גדול, כמה הוא מתרחב כל הזמן, והאם בכלל ניתן לגשר עליו? כמה מהמחשבות שנשאנו ביציאה מהביקור אצל משפחת רודט. ואז שמענו מישהו קורא לנו; אלן רץ אחרינו עם שתי שקיות גדולות ובהן ערימת קופסאות אוכל מהבילות. "לא הספקתם לאכול ולא רציתי שתהיו רעבים", אמר, מתנשף, "הוספתי סכו"ם. תוכלו לאכול במלון".
אנחנו לא כל כך שונים, מתברר. יש אמא יהודייה שחיה בכל אחד ואחת מאיתנו, לא משנה היכן אנחנו גרים.
שבוע קודם לכן התארחנו אצל משפחת טן-איק. נוצרים, אוונגליסטים, אוהבי ישראל, שגרים בעיירה שלווה בניו ג'רזי. השלכת בשיאה, והדרך אל הבית רצופה עצים צהובים-אדומים. המראה לא יכול להיות פוטוגני יותר.
את סו, אם המשפחה, פגשנו לראשונה כמה שבועות לפני כן בירושלים. היא מנהלת הכספים בארגון שנקרא איגלז ווינגס ("כנפי הנשר"), ששיא הפעילות שלו הוא תפילה המונית למען שלום ירושלים, שמתקיימת בעיר בסוכות. זה היה ביקורה ה-23 בישראל, והתחקירניות רוני קצובר וקרן שפט מצאו אותה בין קהל של כמרים אוונגליסטים מכל העולם ואנשי ימין ישראלים. יש קשר חם בין שתי הקבוצות האלה.
האוונגליסטים הם בסיס התמיכה של טראמפ - בלעדיהם הוא לא היה נבחר בפעם הראשונה ולא ייבחר בפעם השנייה. והם במידה רבה אלה שמכוונים את המהלכים שלו בארץ הקודש. החיבור ביניהם לנשיא לא מובן מאליו; אוונגליסט פותח כל בוקר בשאלה "מה ישו היה עושה" - הם מנסים, לפחות על הנייר, לכוון לחיי צניעות ושמרנות. ערכי משפחה הם הנושא החשוב ביותר עבורם. לא החיבור הטבעי לטראמפ ההולל.
חזרה לבית של סו ופול - דפיקה בדלת, חיבוקים חמים, ואז ראינו דב. מפוחלץ. גדול. בכניסה לבית. פול סיפר בגאווה איך צד אותו בירייה מדויקת לצוואר. זה לא המקום לדבר על זכויות בעלי חיים, וגם לא על הגבלות נשק. אבל אפשר לדבר על ישו, ועל טראמפ, ועל אהבת ישראל.
השיחה ארוכה וכנה. סו מספרת על הרגע המפתיע שבו גילתה את האל ואת ישראל (חכו לכתבה) ושהיא מחפשת מורה לעברית (זה לא יהיה קשה בניו ג'רזי). ליסה אחותה ובן זוגה ג'ון מסבירים למה הם תומכים בטראמפ אף שהוא רחוק מלהיות אידאלי, וכולם סביב השולחן משתפים בחשש מרכזי אחד: שילדיהם לא יתמכו בישראל באותו הלהט.
לפני שיצאנו הענקנו לכל באי הבית חמסות שהבאנו מהארץ. פול נתן לנו ספר פרי עטו, ובו חוויות משנים של ציד דובים.
לקינוח, סיפור על הרגע שבו ניסיתי להכין טאקו במשאית המזון של אוון דה רוסה.
הוא בן למהגרים לא חוקיים ממקסיקו, בן 20, ואת משאית המזון, גאוותו הגדולה, קנה בעזרת הוריו. הוא אירח אותנו לא רק בה אלא גם בדירה הקטנטנה בשכונת עוני שהוא חולק עם אמו, אביו ואחיו הגדול. השיחה איתם נקטעה בכל כמה דקות בגלל רעש הרכבת שנסיעתה טלטלה את הבית, ואי אפשר היה שלא לתהות אם לזה הם מתכוונים כשהם מדברים על "החלום האמריקאי".
במשאית, עם אוון, סידרנו את המצרכים. אוון הדליק את הפלטה והסביר את תהליך ההכנה של הטאקו: טורטיה, שומן, בשר, לימון, ורוטב מיוחד שאבא שלו מכין מאז גיל 16 - אז הגיע לאמריקה לבד, בלי משפחה ובלי אישורים, וגר ברחובות. גם היום הוא ובנו עובדים קשה כדי למכור לאמריקאים אוכל מקסיקני.
בין לבין אנחנו מדברים על פוליטיקה. על החברים שצריכים להתחבא בכל פעם שמשטרת ההגירה באה. על בני המשפחה שרוצים גם הם אזרחות, אבל לא יכולים להיכנס למדינה.
הקהילה ההיספאנית - המהגרים החדשים והוותיקים ממדינות אמריקה הלטינית - הם הכוח הפוליטי העולה בארצות הברית. אחת המסקנות שרשמו הרפובליקנים בעשור הקודם, אחרי שהפסידו לאובמה, היה לקרב את ההיספנים למפלגה. טראמפ עשה את ההיפך, דיבר על "אנסים ורוצחים" שמגיעים ממקסיקו ועל הצורך לבנות חומה כדי לעצור אותם. בבחירות הקרובות הם יהיו המיעוט הגדול ביותר, ורובם לא יצביעו לו.
הפלטה רותחת. בקושי רב אני מצליחה לספק לסרט הנע של אוון טאקו אחד, אבל הוא עייף ואפור. שאלתי אותו אם אני יכולה לעבוד אצלו; "עדיף שתמשיכי להיות עיתונאית", השיב בנימוס. הצלם אייל בן יעיש והמקליט איז'ו לינדנר העדיפו לאכול את הטאקו של אוון, לא את שלי. צודקים.
שתי שאלות עדיין נותרו פתוחות
בשמונה ימים נסענו לא מעט קילומטרים בארץ יפה ומפולגת: פגשנו את הקבוצות שיכריעו מי יהיה הנשיא הבא, שמענו מה חושבים אנשים שמייצגים את זרמי העומק באמריקה.
תיעדנו נזירות היספניות שמלמדות מהגרים לא חוקיים לדבר אנגלית, ודוגמנית יהודייה תומכת טראמפ שמנסה לשכנע את אחיה לנטוש את השמאל. ביקרנו בכנסייה הכי גדולה בחוף המזרחי ובבית הכנסת הגדול ביותר בניו יורק (חכו שתשמעו את הרבה שלו שרה). דיברנו עם אחד האנשים הכי קרובים לאובמה ועם אחד היהודים הכי קרובים לטראמפ, שאמר דברים חסרי תקדים דברים על היחס של אמריקה ליהודים. ושמענו לא מעט יהודים שדיברו על הצ'קים לישראל שהם רושמים בהרבה פחות התלהבות, אם רושמים בכלל.
את כל זה הפכו הבמאית נועה הוכרמן, העורך עידו זנד והמפיקה אביגיל צרניק לארבע כתבות של 20 דקות. וגם בתום כל המסע והעבודה, שתי שאלות נותרו פתוחות: מי יהיה הנשיא הבא, שייבחר בעוד פחות משנה? והאם אפשר יהיה לסמוך על ארצות הברית המשתנה, שתמיד תעמוד לצד ישראל?