יממה עצובה מאוד עוברת על הספורט והתרבות הישראלית בעקבות לכתו של מודי בר-און ז"ל לעולמו אמש (שני) בגיל 59. היום איש התקשורת האהוב כל כך הובא למנוחות בבית העלמין בראשון לציון, מלווה בלא מעט אנשים שעשו עימו את דרכו האחרונה.
"בימי המחלה הנוראיים ועוד יותר אחרי מותו הבלתי נתפס אתמול, לבי עלה על גדותיו", ספדה אחותו, אביגיל, "הידיעה על הצלחותיו של אחי רב הפעלים זו נחלת הכלל. קסמו האישי הכובש נגע בכל אדם שפגש בו. אני רוצה להגיד כמה מילים בתור אחותו הכואבת את מותו. כשמודי נולד הייתי נערה בת 13 ואני זוכרת איך טיילתי בקריית עמל עם התינוק החדש והמתוק הזה, כמה גאה הייתי באחי התינוק וכמה מוקסמת ממנו.
בגלל הפרש הגילים בינינו, יצא שהתגייסתי לצבא כשהוא היה בגן חובה. תחושת ההחמצה שלא ליוויתי את ילדותו מלווה אותי בכל יום בחיי. עכשיו, יותר מאי פעם חבל לי שהחמצתי את ילדותו של הילד המופלא הזה. עם זאת, הילד הזה הוא חלק ממני, כל חייו הייתי גאה להיות אחותו, לא כי הוא מפורסם, אלא כי הוא בן אדם מוכשר ומקסים. אין לתאר את כאב האובדן במילים, וכאן נגמרות לי המילים. לחיים יש סוף אבל האהבה היא ניצחית".
"הסיפור של אבא שלנו הוא סיפור של אהבה, שהתחיל ביום ירושלים בקיבוץ קדרים ונמשך בדיוק 40 שנה", ספדה בתו, צוף. "אני חושבת שבהרבה מובנים הוא היה כבר עייף, אבל הוא נלחם להיות איתנו עד לתאריך הזה. כמעט עד לחג המשפחתי שלנו ובו הוא פגש את אמא שלי וגם התחתן איתה יותר מאוחר, חג שבועות.
הרבה אנשים מכירים אותך מהטלוויזיה, מהעבודה או כחבר. איש כריזמטי, מעצבן לעתים, פרפקציוניסט כל הזמן. כל מה שהוא רצה ברגעיו האחרונים היה להיות עוד רגע בזרועותיה של אימי, אהבת חייו. ככה זה היה, ברגע קטן הסתיים סיפור אהבה גדול. זה בלתי נתפס שאתה איננו, אין מספיק זמן להגיד את כל המילים ולהיפרד את כל הפרידות. אתה תמיד איתנו בכל מקום".
"הסיפור של אבא היה סיפור של אהבה עזה ובלתי מתפשרת", אמרה נטלי ביתו, "הוא אהב את המשפחה שלנו ואת הפועל חיפה, ואת השחייה, ואת הכתיבה, ואת המצלמה. זה לא היה מאוד משנה מה היה מושא אהבתו, הוא תמיד היה מחויב אליו באופן אבסולוטי. אבא אהב לאהוב. כמה כיף היה להיכנס איתו לבועת האבסולוטיות. בדברים הקטנים כמו הגדולים הוא תמיד הביא את המקסימום.
פעמים רבות, גם כשלכולם היה ברור שהוא עושה עבודה מקסימה, הוא היה עסוק במה היה יכול להיות יותר. זו הסיבה שהוא היה כל כך מוכשר בכל דבר שהוא נגע בו והיה מורה כל כך טוב. בתקופה האחרונה הוא חש קצת מסוכסך עם האבסולוטיות הזו. מה שאני רוצה להגיד לך, אבא, הוא שאם המקום בו אתה מת הוא המקום בו בחרת לחיות, כנראה שאתה בן אדם מאושר ואם הבנות שלך חושבות שאתה האיש 'הכי הכי', כנראה, שאתה בן אדם מאושר".
"אם הייתה בחילוניות הישראלית סמכות עליונה, זה היית אתה", אמר חברו אייל אופנהיים, "לימדת אותנו על סקרנות, על אהבת אדם. לימדת אותנו איך לספר סיפור, אבל בעיקר לימדת אותנו להבין שהסיפור יותר גדול מאיתנו. אנחנו אולי נפרדים ממך היום, אבל בעצם אתה תישאר איתנו לנצח. ליצירות שלך, להבחנות שלך, למילים שלך ולשפה שהמצאת, אין תאריך תפוגה. מודי, אחי הגדול והיקר. אתה היית המגדלור שלנו. הייתי רוצה עוד הזדמנות לפגוש אותך ולספר לך על המשמעות האדירה שהייתה לך עבור כולנו. אנחנו אוהבים אותך מאוד".
הקומיקאי והשחקן עידן אלתרמן, אמר לערוץ הספורט: "אנחנו מכירים המון שנים. עבדנו ביחד, כתבתי איתו. הייתה לנו אהבה משותפת ללהקת הקינקס, הלהקה שהוא הכי אהב. עשינו בעבר ספיישל ברדיו עליהם. לפני כשנה נפגשנו פעם אחרונה, אכלנו חומוס ביחד, הוא סיפר לי שהוא הפך לסבא. הוא הצליח לאחד בין כל סוגי הקהלים בצורה שהיא לא מתנשאת. הוא דיבר לכולם, זה שילוב נדיר. הוא היה הישראלי היפה במובן הכי עמוק של המילה".
בר-און שנולד בקריית טבעון ב-1962, שירת בחטיבת הנח"ל במלחמת לבנון הראשונה, והחל את דרכו על הבמות כסטנדאפיסט בשנות השמונים, חבר בצוות "איך זה עובד באמת", יחד עם גדי פור ויוסי פרץ. בהמשך שיחק גם בסרטים ובמחזות, כשבשנת 1993 הגיע לעבודה הראשונה - ואחת המזוהות שלו, בתור אחד הכותבים של תכנית הסאטירה "החמישייה הקאמרית" בערוץ 2. בהמשך, בר-און כתב טורים כעיתונאי ב"זמן תל אביב" וב"גלובס".
בשנת 1994 הוא החל את העבודה המרכזית והמזוהה ביותר שלו, כשהחל להגיש את "חמש על האש" בערוץ הספורט, ובשנת 1997 הגיש לראשונה את אולפן ליגת האלופות. בשנת 2021, אחרי 24 שנים, בשל המחלה ממנה סבל, הוא ירד מן הבמה הזאת. בשבת האחרונה, רגע לפני גמר ליגת האלופות, השאיר דרישת שלום אחת אחרונה - עם כתבה מיוחדת פרי עטו.
