אבישג סמברג, חיילת בת 19 מגדרה, עשתה היום (שבת) היסטוריה וזכתה במדליית ארד בטקוואנדו - מדליה אולימפית ראשונה בענף ועשירית בתולדות המדינה. סמברג גם הפכה להיות המדליסטית האולימפית הצעירה ביותר בהיסטוריה של ישראל. בריאיון ל-N12 היא סיפרה על ההכנות לאולימפיאדה, על הרגעים המכריעים שבו הבינה שהמדליה שלה ועל החגיגות המתוכננות כשתחזור לישראל.
סיקור N12 על האולימפיאדה:
- ישראל באולימפיאדה: הקרב של סמברג וראשוני
- כל מה שצריך לדעת על האולימפיאדה בטוקיו
- טוקיו 2020: ברוך שמאילוב הפסיד את מדליית הארד
קחי אותי לרגעים המכריעים על המזרן, מה עובר לך בראש? ידעת שאת הולכת לנצח?
"מה שעובר לי בראש זה באמת לא לוותר, שאם אני אוותר אז אני אתחרט על זה כל החיים שלי. באמת זה הרגעים הכי מכריעים בקריירה שלי עד כה, אז באמת אני מאושרת שהצלחתי לעשות את זה. זה רגעים קשים אבל שרדתי אותם".
יצאת כמנצחת. על מי חשבת שם? מי עבר לך בראש?
"לא חשבתי על אף אחד, חשבתי רק באמת להתרכז ולעשות יותר נקודות. בסופו של דבר, טקוואנדו זה מי שעושה יותר נקודות - אז אני בעיקר התמקדתי בלעשות יותר ולחטוף פחות".
זה לא היה מובן מאליו. זאת הייתה שנה לא פשוטה, האולימפיאדה הגיעה אחרי דחייה ואת בעצמך חלית בקורונה. ידעת שזה שלך? הגעת עם ביטחון או שהגעת מהוססת לאולימפיאדה?
"ברור שלא ידעתי, כי שום דבר לא יודעים בספורט. בטח שלא באומנויות לחימה שאתה יכול להיות אלוף עולם ואז להפסיד קרב ראשון. אז באמת לא ידעתי את זה, אבל כן האמנתי לאורך כל הדרך שאני אצליח לעשות את זה, אצליח להיות פה ובאמת האמנתי בעצמי".
מאיזה גיל התחלת לחשוב על זכייה במדליה אולימפית?
"באמת מאז שאני בספורט אני חולמת על זה. כמובן שבריו אני זוכרת שראיתי את הקרב של רון אטיאס ואמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות בטוקיו'. כאילו כבר אז אמרתי שאני רוצה להיות מדליסטית בטוקיו. כמובן שעם הזמן שהבנתי את הקריטריון המטורף שרק 16 מגיעים ואת כל הדברים שזה מצריך – אם זה המשקל, הגמישות – אז פתאום החלום הזה היה 'וואי, אני צריכה לעבוד ממש קשה בשביל זה'. אבל כל כך רציתי את זה בלב שאמרתי 'יאללה, נעבוד קשה בשביל זה'".
את רק בת 19 ובעצם שוברת היום עוד שיא - לא רק מדליה ראשונה בטקוואנדו אלא גם המדליסטית האולימפית הצעירה ביותר בתולדות המדינה.
"ברור שרק התחלתי. המטרה הייתה (אולימפיאדת) פריז בכלל. את טוקיו דחו בשנה ודברים הסתדרו, וזה גם חלק מהספורט - מזל. אז דחו את זה בשנה וזה נתן לי זמן לצמצם כמה שיותר פערים, להגיע כמה שיותר מוכנה ואני שמחה שעשיתי את זה".
את מבינה שהחיים שלך עומדים להשתנות. את ריתקת מדינה שלמה שגילה את הענף הזה היום.
"אני לא חושבת שהרגשתי את כל ישראל על הכתפיים, כי בסופו של דבר עליתי על המזרן וניסיתי כמה שיותר לנקות מעצמי, יותר להתרכז בליהנות, לחייך ולעשות את מה שאני יודעת. אבל אני לא יודעת אם גם החיים שלי ישתנו - אני אותו בן אדם רק עם מדליה, זה כאילו אותו הדבר. היא ממש כבדה, כשבאתי לקחת אותה וזה היה ממש כבד".
את בכל פעם נוגעת במדליה כדי להזכיר לעצמך את הזכייה?
"עכשיו אני כבר מבינה. כשסיימתי את הקרב זה היה כזה 'מה? אולי זה חלום?', אבל לא. זה לא חלום".
איך את מתכוונת לחגוג?
"בא לי כמובן עכשיו כשאני אסיים את כל הריאיונות ללכת לחדר האוכל כדי לאכול משהו, כי לא אכלתי כל היום. אבל כמובן שאני אחזור לארץ חבר שלי יחכה לי ואנחנו מתכננים לטוס ביחד, וגם עם המשפחה בטוח נעשה משהו. לפני שטסתי אמרתי שאם אזכה בעזרת השם במדליה אולימפית, אז אני אזמין את כל ההתאחדות הישראלית, את כל הנבחרת ואת המשפחה שלי למסעדה של אסף גרניט. נסגור את המקום ונעשה ארוחה, כי אני בדרך כלל לא אוכלת הרבה בארוחות משפחתיות. אז אם אתה רואה את זה - תדאג לזה".