מקורו של הארנבון המצוי הוא בחצי האי האיברי אשר בדרום מערב אירופה. במחצית המאה ה-19 הביאו מתיישבים אירופאים לאוסטרליה כמה עשרות ארנבונים מבריטניה על מנת שאלו ישמשו לציד וכמקור מזון. הארנבונים עשו מה שארנבונים עושים, ובמהרה הציפו מאות מיליוני קפצנים מתוקים את היבשת. הארנבונים גרמו לנזקים עצומים לחקלאות המקומית, והרשויות האוסטרליות נדרשו להתערב על מנת להפחית את מספרם.
על מנת לנסות לצמצם את אוכלוסיית הארנבונים נקטו האוסטרלים בכמה אסטרטגיות, ביניהן הריסת המחילות שלהם, הענקת פרסים כספיים לציידי ארנבונים, ובתחילת המאה העשרים אף הוקמו גדרות באורך כולל של כ-3,256 קילומטרים כדי למנוע את מעבר הארנבונים לאוסטרליה המערבית.
אסטרטגיה נוספת הייתה למצוא נגיף קטלני שיתפשט ויחסל את אוכלוסיית הארנבונים. אחד הנגיפים שנבדקו היה ה-Myxoma, שבודד מארנבים באמריקה הדרומית. אף שנגיף המיקסומה גורם למחלה קלה בלבד בארנבים הדרום אמריקניים, הוא התגלה כקטלני במיוחד לארנבון האירופאי. מחלת המיקסומטוזיס, אשר נגרמת מהנגיף, מועברת דרך יתושים ופרעושים וגורמת בארנבונים לחום ולנפיחות ביזור הפנים ואיברי המין, ולאחר כמה ימים למצוקה נשימתית, היפותרמיה ומוות. ב- 1950 שיחררו האוסטרלים את הנגיף ביבשת, וכ- 99% מהארנבונים הפולשים מתו בתוך זמן קצר.
ההשפעות של הנגיף על אירופה
המידע על המתרחש באוסטרליה הגיע למדען הצרפתי הנודע פול-פליקס ארמן-דליל. אם תסתכלו בדף הויקיפדיה שלו באנגלית תראו שפסקת הפתיחה של תיאורו כתובה כך: "רופא, בקטריולוג, פרופסור וחבר האקדמיה הצרפתית לרפואה, שבטעות הביא לקריסה של אוכלוסיות הארנבונים ברוב אירופה ואף מעבר לה בשנות החמישים". אופסי. אז איך זה קרה?
לארמן-דליל הייתה אחוזה בצרפת ובה המון ארנבונים, והוא רצה להיפטר מהם. כששמע על הצלחת שחרור הנגיף באוסטרליה, ביקש מעמיתיו שישלחו לו את הנגיף, הדביק כמה ארנבונים ושחרר אותם באחוזתו. משימתו אכן הצליחה, וכ-98% מהארנבונים בחצרו מתו, אך הנגיף לא נשאר בגבולות האחוזה והחל להתפשט בכל צרפת, ומשם בכל אירופה. ב-1953 הגיע הנגיף גם לבריטניה. הנגיף פגע קשות באוכלוסיות הארנבונים באזורים אלו.
הדבר הוביל לנזק אקולוגי נרחב, משום שהארנבונים הם חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית של חצי האי האיברי, בניגוד להיותם פולשים ביבשת אוסטרליה. הפגיעה באוכלוסייתם גררה אחריה פגיעה גם באוכלוסיות של טורפים, הכוללים את השוּנָר האיברי ואת העיט הספרדי.
הנגיף הקטלני, שבשל פעילות האדם היכה בתוך זמן קצר באותו מין ארנבונים, בשלושה אזורים גיאוגרפיים שונים - אוסטרליה, יבשת אירופה והאי הבריטי, הפך למה שלימים כונה "אחד מניסויי האבולוציה הגדולים ביותר". מדוע? מכיוון שבשלושת האזורים השונים מתרחש בנפרד "קרב חימוש" בין הנגיף לארנבונים, ואנו יכולים לעקוב ולראות בזמן אמת מהם ההבדלים והשינויים הגנטיים המצטברים באוכלוסיות הארנבונים והנגיפים עם חלוף הזמן.
לאורך השנים פורסמו כמה מאמרים על אוכלוסיות אלו. נמצא כי בכל האזורים התפתחה עמידות לנגיף באוכלוסיות הארנבונים. כמו כן, הנגיף עצמו הפך לפחות קטלני. כאשר נעשה ניסיון באוסטרליה לשחרר וריאנט קטלני יותר של אותו הנגיף, הוא לא הצליח להתבסס ולא צמצם את אוכלוסיית הארנבונים. הסיבה המשוערת לכך היא זאת: כשהנגיף פחות קטלני הארנבונים החולים חיים זמן רב יותר, מה שמאפשר ליתושים להגיע ולמצוץ את דמם ובכך להעביר את ההדבקה הלאה. מכאן, שלווריאנטים הקטלניים יותר יש חלון הזדמנויות קצר יותר להעברת המחלה, כמו שאנו רואים כיום עם וירוס הקורונה - כאשר יש מספר וריאנטים, הוריאנט עם מקדם ההדבקה הגבוה יותר מצליח להתבסס באוכלוסייה.
לפני כשנתיים פורסם מאמר, שהשווה בין המוטציות הגנטיות של שלוש האוכלוסיות של הארנבונים לדגימות היסטוריות בנות עשרות שנים. כלומר, לפני ואחרי שהתפתחה עמידות מוגברת לנגיף. נמצא כי אף שבכל אוכלוסייה הצטברו מוטציות מיוחדות, יש לא מעט מוטציות משותפות לכל שלוש האוכלוסיות שהתקבעו עם השנים. מוטציות אלו מעניינות במיוחד, והעובדה שהתקבעו בכל האוכלוסיות מצביעה על כך שהן מעניקות יתרון גדול לארנבים במלחמתם מול נגיף המיקסומה. הגנים שבהם התקבעו מוטציות בכל שלוש האוכלוסיות התחלקו לשתי קבוצות - גנים ששייכים למערכת החיסון של הארנבונים מצד אחד, ומהצד השני גנים הנקראים "פרו-נגיפיים", שהנגיף מנצל על מנת להתרבות בגוף המאכסן. כלומר, העמידות מגיעה משתי חזיתות, גם מלחמה טובה יותר נגד הנגיף, וגם מניעה של שכפול הנגיף.
באוסטרליה, אגב, בעקבות העמידות שנוצרה אצל הארנבונים לנגיף המיקסומה, שוחררו במהלך השנים גם נגיפים נוספים התוקפים ארנבונים, כגון וירוס RHDV שגורם לדימומים קשים עד מוות. ניסוי לא מכוון זה עדיין בעיצומו, וכנראה עוד ייכתבו עליו מאמרים נוספים. קרב החימוש עוד לא נגמר, וכל עוד אין נוק-אאוט, הנגיפים והארנבונים ימשיכו להתפתח כדי להתגבר אלה על השיפורים של אלה.
שגיא ברודסקי (דוקטורנט במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן. בוגר תואר ראשון במדעי הצמח ותואר שני בביולוגיה חישובית. חוקר מערכות בקרת ביטוי גנים) ודנה בר-צבי (בעלת תואר שני במחלקה למדעי הצמח והסביבה והמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן, בוגרת תואר ראשון במדעי בע"ח בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית). מתנדבים בעמותת "מדע גדול, בקטנה". עריכה: ינון קחטן, מדע גדול, בקטנה.