מסעדת פינגווין המיתולוגית סוגרת את שעריה אחרי 82 שנה. סיפורה מתחיל בטבילת אש כושלת בענף החקלאות שהצמיחה סמל עירוני ותיק, שלא רק שם בקדמת הבמה את מרק הגולאש והשניצל הביתי, אלא גם מגולל את סיפורה של העיר נהרייה והמדינה כולה. בסיפור זה קיימים אבני דרך חשובות בהיסטוריה הישראלית: מהחיילים הבריטים שעצרו לבירה בעת שאוניות המעפילים עוגנות בחוף, דרך המנהיגים וגיבורי התרבות שלא פסחו על "הבומבה הקולינרית" שהוגשה במקום, ועד פרויקט הנדל"ן שעתיד להחליף את המסעדה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הגעתן של אוניות המעפילים לחופי נהרייה בשנות ה-40 המוקדמות הייתה לסוד כמוס של ממש. בטרם הוקמה המדינה, מאות עולים עשו את הדרך הארוכה ארצה וקיוו לחמוק מעיני החיילים הבריטים שעמדו על המשמר ומנעו כל כניסה מחתרתית. הייתה זו שעה גורלית שהעמידה בסכנה את חייהם של העולים ודרשה מהשותפים לסוד להסיח דעתם של אנשי השלטון, בעת שהאוניות עוגנות בחוף ומורידות את יושביהן.
פתרון הקסם נמצא במסעדת פינגווין שהוקמה בנהרייה ב-1940. כשבמסעדה היו מקבלים את העדכון על הגעת האוניות, היו מזמינים מיד את החיילים הבריטים לבוא ומבקשים מהמלצריות לארח להן לחברה כדי שלא ירצו ללכת. בדרך הזו, הבריטים שתו בהנאה משקאות אלכוהוליים שהשכיחו מהם לרגע את האחריות המוטלת עליהם ואפשרו את כניסתם הסודית של העולים ופיזורם בשכונות העיר.
מאז, חלפו הימים, חזון הקמת המדינה התממש, הבריטים עזבו את האזור וכך גם עסקים אחרים ששכנו בלב שדרות הגעתון - השדרה המרכזית בנהרייה, אולם, מסעדת פינגווין המפורסמת, ש"הנעימה את זמנם" של הבריטים במהלך העליות הסודיות, שעל קירותיה ניצב לוח המודעות שעדכן את התושבים על ההתפתחויות במלחמת העצמאות, וממנה אף יצאה השיירה ליחיעם הנצורה שגבתה את חייהם של 47 חיילים - המסעדה הזו נותרה מוכרת מאז ועד היום ועברה בירושה מדור לדור שמונה עשורים.
גזרים שנשתלו הפוך
מייסד מסעדת פינגווין ארנסט אופנהיימר עלה מגרמניה באמצע שנות ה-30, והתיישב בנהרייה. "הציונות הוליכה את אבא שלי להעתיק את חייו לכאן ולעבוד כחקלאי", מספר אילן אופנהיימר בן ה-75, בנו של ארנסט. "למרות התעוזה והרצון הטוב, הוא לא הצטיין בעבודתו בלשון המעטה. כך למשל גילה המפקח על החקלאות כי דונם של גזרים הושתל בצורה הפוכה באחד מימי העבודה, ובמהרה התבהר כי הנזק נעשה בידי ארנסט", הוא מספר. נוסף על החיסרון המקצועי היה גם היבט כלכלי - התחזית להכנסות הייתה אופטימית מדי ולא ריאלית. מסיבות אלה החליט ארנסט לעודד את הוריו, רוחה והוגו אופנהיימר, לעלות ארצה ולהתיישב בעיר, ולהסב את ההשקעה בחקלאות להקמת מיזם אחר. הוא פתח עם אביו בית קפה משפחתי תחת השם "פינגווין" כשהמטרה הייתה לייצר מקום מפגש חדש לרווחת התושבים באזור.
למה דווקא פינגווין?
"האמת היא שהבחירה לא מקורית במיוחד", מציין אילן, "לקראת שנות ה-40 בלטה במיוחד חברת הוצאה לאור בשם פינגווין. בשלב מסוים, אבא שלי ראה את הלוגו שלהם ואת השם, והרגיש שזה מתאים בול. בראש ובראשונה זה עסק מצליח מאוד, גם אם מדובר בענף אחר. זה אחלה של בעל חיים, וזה גם מתקשר גם לגלידה ולקרח. נוכח העובדה שעיצוב גרפי לא עמד על הפרק, לא באמת היה זמן לתהליך כזה, הוחלט לגנוב את הלוגו בתקווה שזה לא יפריע לאף אחד, וכך היה".
המקום הצנוע הפך ברבות השנים למסעדה ידועה באזור. "בתחילת הדרך הפעילו את המקום מלצריות ממוצא יקי", נזכר אילן. "התפריט נבנה בהתאם לרוח התקופה, במוקד: שניצל, מרק גולאש, קורדון בלו, פירה, סלט כרוב ופסטות".
בין המנות השונות בולט עד היום "שניצל פינגווין" שנותר ייחודי הן בגודל וגם בטעמו המיוחד. "פעם מישהו שאל אותי איך השניצל הזה כל כך טוב, מה הסוד? גיליתי לו", מסכם אילן בגיחוך, "שאצלנו לא מחליפים שמן וזה עושה את ההבדל". משנה לשנה, נכנסו לתפריט מאכלים ומשקאות נוספים בהם המשקה "קפה אילן" שהפך גם הוא לידוע מאוד.
"פעם מישהו שאל אותי איך השניצל הזה כל כך טוב, מה הסוד? גיליתי לו שאצלנו לא מחליפים שמן וזה עושה את ההבדל"
אילן אופנהיימר
אז איך נולד קפה אילן?
"הייתי רחב וגדול ולא יכולתי להכניס את האצבעות לידית של הספל ששימש להגשת קפה, אז ביקשתי כוס זכוכית קטנה עם אספרסו חלב וקצף", הוא מסביר. "זה הוליד שלוש שכבות יפות שמשכו את העיניים של כל מי שצפה בי שותה את זה. עוד ועוד אנשים ביקשו את הקפה, 'בדיוק כמו של אילן'. הכנסנו את זה לתפריט והשאר היסטוריה - זה התפשט בכל הארץ". אם לא די בכך שהמשקה המקומי הפך מוכר מאוד. גם כוסות הזכוכית נמכרות בחנויות השונות תחת השם 'כוסות אילן'.
הקפה של בן גוריון והמתאבק שלא הגיע
בחלוף השנים הפכה נהרייה למרכז נופש שמשך אליו מבקרים רבים. בשולי חוף הרחצה, ונחל הגעתון שעובר בעיר, נפתחו עוד ועוד חדרי אירוח. "חוץ לארץ זו אפילו לא הייתה אופציה אי שם בשנות ה-60", מבהיר אילן, "נהרייה הייתה כתובת לחופשות משפחתיות, לירח דבש עבור זוגות טריים, כולם היו מגיעים לכאן ברכבת".
במסעדה המוכרת ראו בריבוי תיירים הזדמנות להרחיב את העסק, "המונח 'צימרים' נתבע אצלנו", הוא אומר, "ניגשנו לחדרי האירוח בעיר, סגרנו איתם שיתוף פעולה שבמסגרתו נקבל את המושכות וננהל מערכת אירוח שתפתור את המורכבות שבמציאת מקום לינה. בדרך הזו, הנופשים הגיעו למסעדה, ותיאמו חדרי אירוח. בין היתר, הם קיבלו גם תלושים לארוחות קבועות במקום, זו הייתה מעין מיני חבילת נופש". בינתיים, התרחבה המסעדה והפכה אף למרכז תרבותי מוכר.
רשימת האורחים המפורסמים שביקרו במקום במשך השנים מרשימה במיוחד: השחקנית סופיה לורן, דוד בן גוריון, משה דיין, יצחק רבין, צ'יץ, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אריק לביא, אורי זוהר, שייקה אופיר וחברי הגשש החיוור - כולם שמעו על "הבומבה הנהריינית".
את הקפה הראשון בביקור באזור שתה דוד בן-גוריון בפינגווין, ראשי הערים וחברי כנסת פקדו את המסעדה כדי להתחכך עם הלקוחות לקראת הבחירות ואנשי התרבות ראו במסעדה מוסד תרבותי. "בכל שנה, יממה לאחר התחרות הארצית, היו מגיעות לכאן מלכות היופי ועורכות כאן תצוגת אופנה לעיני מאות צופים שפקדו את חצר המסעדה. זה היה אירוע מוכר כאן, הצעירים באותה התקופה זוכרים עד היום את התהלוכות המפוארות, וזו רק טעימה לצד הלהקות, התזמורות וההצגות, זו הייתה פנינת תרבות של ממש".
"בכל שנה לאחר התחרות, היו מגיעות לכאן מלכות היופי ועורכות כאן תצוגת אופנה לעיני מאות צופים שפקדו את חצר המסעדה. הצעירים באותה התקופה זוכרים עד היום את התהלוכות המפוארות"
אילן אופנהיימר
בתוך מגוון ההופעות והאירועים הרבים שנערכו בפינגווין אילן אופנהיימר זוכר היטב את הגעתו הצפויה של המתאבק קווין ואן אריק שהיה נערץ מאוד פה ובעולם בשנות ה-90. "התגלה כי הוא מגיע לצלם פרסומת לשטראוס והתפשטה שמועה שהוא בדרך לאכול כאן. אלפי אנשים מילאו את המסעדה, עמדו על הגגות, ישבו על העמודים, עשו הכול כדי להיות מוכנים לעת שיכנס. בשלב הזה, חששתי שהמקום יקרוס ותפסתי את הראש. התקשרתי לגורמים שקשורים אליו והתחננתי שלא יבוא, שלא ייכנס, שלא ייגרם כאן אסון גדול", הוא מספר, ואכן האירוע הסתיים בשלום, ללא נוכחותו של המתאבק, אך חשוב מכך לא פחות, ללא קריסה או פגיעה ביושבי המקום.
ארוחות תחת מטחי טילים
מלחמת העצמאות, שלום הגליל ועשרות סבבי לחימה לצד שיטפונות, שנות קורונה ואין ספור אירועים שוברי שגרה - שום דבר לא עצר את פעילות המסעדה הנוסטלגית שהוקמה בשנת 1940 ולא נסגרה אף פעם. "עברנו כאן הכול. תקופות קשות במלחמת העצמאות, לחץ בששת הימים, וסכנה במערכות מול לבנון, לא משנה מה, התעקשנו להישאר פתוחים. זוכר שאי שם בקיץ 82', בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, בצל מטחי טילים, הגיע לכאן קצין משטרה שתהה מדוע אנחנו לא סוגרים. עניתי בצורה פשוטה, כל עוד אין הוראה מפורשת לסגור, נמשיך לספק אוכל ושירות ובזמן אזעקה נרד למקלטים. כך היה, קצינים אכלו ושוחחו כאן על פעילותם בשטח, עיתונאים כתבו מכאן על המתרחש באזור, ותושבים המשיכו להגיע ולאכול. גם הקורונה שהחריבה עסקים רבים, לא מנעה את המשך פעילותנו, ניסו לסגור אותנו, נלחמו על המגבלות ומבחינתנו כל עוד החוק מתיר להישאר - אנחנו כאן".
"עברנו כאן הכול. תקופות קשות במלחמת העצמאות, לחץ בששת הימים, וסכנה במערכות מול לבנון, לא משנה מה, התעקשנו להישאר פתוחים"
אילן אופנהיימר
מה עם עולם תחתון? לא רצו שתשלם פרוטקשן?
"לא, לא רדפו אחרינו ולא איימו לאורך כל הדרך, חוץ מפעם אחת", הוא נזכר. "זה היה לפני כמה שנים, הגיעו אליי שני גברים בריונים, טרקו את דלת משרדי וטענו: ש'יש בלאגן בחוץ, צריך לעשות סדר ולשמור על המקום, בהתאם צריך לשלם'. בעודי מזיע ומוטרד, נזכרתי בשיחה שהייתה לי על משפחת פשע מעכו כמה ימים קודם לכן. לא יודע מה הוביל אותי למעשה הזה, אבל באותו הרגע כשהם שולחים לעברי מבטים מאיימים, הרמתי את הטלפון הנייד, הם מצידם חשבו שאני מצלצל למשטרה ושאלו בזעם 'מה אתה חושב שאתה עושה?' השבתי להם שאני מצלצל למישהו ממשפחת ה' (משפחת פשע אחרת) כדי לבדוק שזה בסדר, כי אני עובד איתם. השניים שמעו את השם של המשפחה הזו ונמלטו מהמקום, בלי לדעת שאני לא מכיר שום עבריין וזו הייתה שיחה בדויה לחלוטין. זה פשוט היה רעיון מבריק".
ירושה משפחתית
הוגו ובנו ארנסט אופנהיימר שהקימו את העסק המשפחתי העבירו את המפתחות לבנו של ארנסט - אילן וזה העניק את הכתר לבנו אמיר אופנהיימר (41), שעד היום מנהל בפועל את המקום. "נולדתי בפינגווין", מספר אילן, "את כל חיי העברתי כאן, ללא ארוחות משפחתיות, ללא חופשים ארוכים, השקעתי את מרבית משאביי בעיר ובמקום הזה". מבין השורות אפשר להבין כי ידו של אילן בכל: "לא מזמן חזרתי מאירוע, ועברתי לבדוק מה קורה במסעדה, הבנתי שנפצע שוטף הכלים וצריך פתרון, לא היססתי בכלל, התחלתי לעבוד בשטיפה. כשיש חוסר, אני עובר בין השולחנות, מדבר עם לקוחות, זה משהו שאי אפשר להסביר".
גם אמיר, בנו של אילן, התמסר למקום מגיל צעיר. "פינגווין זה בית לכל דבר, אתה מתחנך על הזיכרונות ממה שהיה כאן פעם, וצומח במקום הזה. גם הילדים שלי, שי ואידן - הדור החמישי, עובדים מפעם לפעם במקום, זה מושרש גם אצלם".
מסעדת פינגווין לא רק תיזכר כהצלחה משפחתית, אלא גם כזו שהייתה לטבילת אש עבור רבים ומוכרים באזור. ״לא מעט אנשים מצליחים גדלו אצלי, ילדי פינגווין קראנו להם. עבדו אצלי גם השפים אוהד לוי, יוסי שטרית, וגם אורי בורי המוכר מעכו התחיל אצלנו ואני גאה בכך מאוד".
שיתוף הפעולה המשפחתי שהביא להצלחת המסעדה הוא גם זה שהוביל בשנים האחרונות לסימני שאלה באשר לעתידה. "פינגווין שייכת כרגע לאחותי ולי אבל בדור שאחרינו ממתינים חמישה ילדים, לצד חמישה בני זוג", מסביר אילן. "תפעול נכס כלכלי שכזה עלול לייצר מתחים ולהפוך את האוצר המשותף דווקא לצער בין בני המשפחה. אני מוכן לוותר על כל הון שבעולם, וגם על פינגווין, אך לא על הקשר החזק בין כולנו. החלטתי שעדיף לסגור את העסק מאשר שהוא יתרסק בדור הבא".
מסעדת הדגל של נהרייה עתידה לסגור את שעריה בחודש ינואר הקרוב ובמקומה ייבנה מיזם נדל"ן הכולל מגורים ומשרדים. "סגרתי את העסקה כבר לפני 3 שנים. הכול נמכר, אבל החלטתי להישאר כאן בשכירות כדי לעכל את הפרידה, לא לעזוב הכל מיד", הוא אומר.
"ההחלטה הזו קשה מאוד, אבל אני שלם איתה", הוא ממשיך, "אני בטוח במאת האחוזים שהוריי וכל מי שצופה בי, גאים בי מאוד. שימרנו כאן בכבוד סמל עירוני, אבל המשפחה היא מעל הכול - וזה המסר החשוב. אני לא מצליח להסתובב ברחובות כאן, כולם שואלים בדאגה 'מה קרה?' ואני עונה בחיוך גדול שהכול בסדר וכי אנחנו שלמים עם מה שאנו עושים. את מלוא ההשקעה ארכז עם בני אמיר במסעדת אדלינה בקיבוץ כברי, וגם יהיה לי זמן לחשוב על מיזמים נוספים. ההצעות הן רבות ונדיבות אבל על כך כבר אעדכן בהישג הבא".