ביקורו הקרוב של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן במזרח התיכון הוא תוצאה ישירה של השינויים הגלובליים שחוללה המלחמה באוקראינה. הסדר העולמי מתעצב מחדש, העולם ניצב בפתחו של מיתון כלכלי, אינפלציה ומשבר אנרגיה, מנהיגותה של אמריקה וביידן באופן אישי עומדת למבחן הבוחר מבית ובעלי הברית בזירה הבין-לאומית. בנסיבות אלו, המזרח התיכון חוזר לשמש זירה חשובה בתחרות המעצמות ובמפת האינטרסים של ארצות הברית, לאחר שממשלי אובמה, טראמפ וביידן ביקשו דווקא לצמצם את מעורבותם באזור.
- ישראל תשתף פעולה ביטחונית עם עיראק, סעודיה ומדינות נוספות
- מלך ירדן: תומך בהקמת גרסה מזרח-תיכונית של נאט"ו
- איראן על שיחות הגרעין: "הכדור במגרש של ארה"ב"
- היעד שהציבה ישראל לקראת ביקור הנשיא ביידן
המשוואה האמריקנית-סעודית והזווית הישראלית
ביידן יפתח את המסע בישראל, אולם מוקד סיורו הוא סעודיה ומדינות המפרץ. ההישג המרכזי מבחינתו הוא הסכמה סעודית להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט ולהזרימו לשווקים הגלובליים. בניגוד לדברי הנשיא מקרון לאחרונה, לסעודיה ולאיחוד האמירויות יכולת הפקה נוספת של כמה מיליוני חביות ביום. ביידן חותר להוריד את מחיר חבית הנפט, הנע בין 110 ל-120 דולר, להפחית את תלותה של אירופה ברוסיה, לפגוע במנופיה הכלכליים ואיתנותה הפיננסית של מוסקווה, ולהפחית את הכנסות המשטר האיראני בניסיון לסייע לקידום המשא ומתן על הסכם הגרעין. מעל הכול - ביידן רוצה להחזיר את מחיר ה'גאלון' בתחנות הדלק בארצות הברית לרמה "נסבלת" מבחינת הבוחר האמריקני.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הנשיא ביידן, שתמיד גילה גישה ריאליסטית בתחום מדיניות החוץ, מבין שעליו "לאתחל" את יחסיו עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. כזכור, בן סלמאן הפך "רעיל" בוושינגטון, בייחוד בשורות האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י בטורקיה, סוגיות של זכויות אדם והמלחמה בתימן.
לערב הסעודית יש אינטרסים רחבים יותר מאשר "הכשרת" בן סלמאן, יעד חיוני לכשעצמו עבורה. הממלכה מבקשת ערובות מוצקות למעורבות אמריקנית עמוקה במפרץ הפרסי ולביטחון הממלכה אל מול האיום המתגבר מאיראן ושלוחיה. ברקע, ה"טראומה" הסעודית מההתקפה האיראנית המוחצת נגד תשתיות הנפט הקריטיות בממלכה בספטמבר 2019, והתנערות ממשל טראמפ מתגובה עליה. סביר שלערבויות כאלו תוסיף וושינגטון דרישה למתן את התקרבות ריאד לבייג'ינג.
ישראל אומנם אינה במוקד האינטרסים המידי של ארצות הברית וסעודיה, אבל עדיין יש לה תפקיד במשוואה, מעבר להסכמתה הנדרשת להעברת האיים טיראן וסנפיר ממצרים לסעודיה. ערב בחירות האמצע, ביידן זקוק לביקור בישראל ולקידום הנורמליזציה בינה לבין מדינות המפרץ כדי לשכך את הביקורת בוושינגטון על "הפשרת יחסיו" עם בן סלמאן ולגרוף הישג בתחום מדיניות החוץ, כמי שהרחיב את מעגל השלום במזרח התיכון. הסעודים, מצדם, מבינים שקידום יעדיהם במהלך הביקור הנשיאותי תלוי גם ביכולתם לספק לביידן הישג בהקשר הישראלי.
Congratulations to @YairLapid, Israel’s new Prime Minister, and thank you to Alternate Prime Minister @NaftaliBennett for your friendship over the past year. I look forward to seeing you both in July to celebrate the unbreakable U.S.-Israel partnership.
— President Biden (@POTUS) June 30, 2022
כיצד ניתן למצות את ההזדמנויות האסטרטגיות הגלומות בביקור ביידן?
בנסיבות שנוצרו, אל לישראל להסתפק במהלכים מינוריים של קבלת זכויות טיסה בשמי סעודיה תמורת הסכמה להעברת איי מיצרי טיראן לריבונתה - מעין 'הסכמי אברהם 1.1', שיהיו החמצת הזדמנות ל'הסכמי אברהם 2.0'. לישראל אינטרס עמוק למנף את הביקור למהלך מדיני רחב, שיכלול הישגים מוחשיים, בין היתר בתחום הנורמליזציה וחיזוק ארכיטקטורת השלום, ההתארגנות האזורית מול האיום האיראני והיחסים הבילטראליים עם הממשל האמריקני.
על ישראל לייצר מתווה משולש, במסגרתו יקדם כל אחד מהצדדים - ארצות הברית, סעודיה וישראל - יעדים אסטרטגיים חשובים בעזרת שתי השותפות האחרות. אולם, כידוע, "אין ארוחות חינם", וברור שכל הצדדים יידרשו גם "לשלם" בעבור התועלות שיגרפו.
בעוד שה"עוגנים" ההדדיים במשוואת היחסים בין סעודיה לארצות הברית, כפי שתוארו, מוכרים וידועים, חלקה של ישראל במתווה אינו מוגדר. לכן, היא נדרשת ליוזמה ויצירתיות כדי לקדם מהלכים משמעותיים ש"יגדילו את העוגה", ויעצבו את המהלך האסטרטגי המשולש כפריצת דרך מדינית וביטחונית מהמעלה הראשונה.
ההישגים שאליהם ישראל צריכה לחתור
במישור הדיפלומטי, יש לשאוף להסכם שלום עם סעודיה. אם טרם בשלו בה התנאים לנורמליזציה מלאה, נדרש לחתור, לכל הפחות, להתקדמות ברורה ביחסים בין המדינות, מעבר לשיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני המעמיק ביניהן מאחורי הקלעים, ולאחרונה גם לפניהם. כך למשל, ברמה המשפטית-פורמלית, נכון לממש צעדים סמליים שיתנו ביטוי למציאות הקיימת כמו הסכמי אי-לוחמה או הכרה הדדית בין המדינות.
במישור המעשי, יש להסיר מחסומים בתחום המסחר והכלכלה (ויזות לאנשי עסקים, הסכמי השקעות וכדומה), להפעיל טיסות ישירות מישראל עבור עולי רגל מוסלמים מישראל ומהשטחים למכה, ולבסס הבנות כתובות בסוגיית האיים סנפיר וטיראן, וערובות לחופש השיט של ישראל במצרי טיראן.
בתחום התמורות מארצות הברית, הרשימה ארוכה לא פחות. ישראל צריכה לוודא שהנשיא ביידן חוזר על מחויבותו המוצהרת שלאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני, ובפועל מעצב תוכנית מעשית כדי לוודא זאת; להתניע גיבושו של הסכם ישראלי-אמריקני למניעת התגרענות של איראן; ולהבטיח שישראל תהיה שותפה מלאה בברית הטכנולוגית בין דמוקרטיות שבונה ארצות הברית במסגרת תחרות המעצמות. חשוב גם שארצות הברית תמשיך לערוב לשמירת משטר הביטחון הבסיני, בהתאם להסכם השלום עם מצרים, כולל פירוז חצי האי ושמירת חופש השיט.
מה ישראל תצטרך לשלם?
כדי לממש את היתרונות האסטרטגיים הללו, ישראל תידרש לספק לריאד וגם לוושינגטון תמורות בעניין הפלסטיני - "הנפקד הנוכח" במהלך הכולל. הרגישות הברורה והסיכון הפוליטי יקנו אמינות לכל ויתור ישראלי "כואב" בהקשר הזה. ישראל יכולה ליזום חידוש של הדיאלוג עם הרשות הפלסטינית, לא בהכרח כמשא ומתן מדיני אלא כמהלך מקיף לחיזוקה ולשיפור משילותה ומרקם החיים - סוג של "תוכנית מרשל" לרשות הפלסטינית.
כשעל הפרק בחירות חמישיות וממשלת מעבר, הצהרה ישראלית על יעד של שתי מדינות ברוח "נאום בר אילן" של נתניהו מ-2009, או נכונות לראות ביוזמן השלום הערבית "בסיס למשא ומתן עם שינויים נדרשים כתוצאה מהעובדות שבשטח" יכול להיות תרומה חשובה לעסקה הגדולה. פיתוח אזורי מואץ ביהודה ושומרון ישרת גם את ישראל, וייתן מקום למעורבות סעודית ומפרצית בפיתוח תשתיות ופרויקטים מהירי השפעה שיסייעו בייצוב המצב הביטחוני.
בסעיף התמורות לארצות הברית - מעבר לתחום הפלסטיני, שהוא העיקר, ישראל יכולה להציע להעמיק את המחויבות בהקשרי התחרות הבין-מעצמתית, בשני ממדים: שיפור השליטה על העברת טכנולוגית וחדשנות לסין, מתוך הבנה שמדובר באינטרס אמריקני עליון של ביטחון לאומי; כמו גם התייצבות ברורה יותר לצד המערב מול רוסיה במלחמה באוקראינה.
התמורה הנוספת לסעודיה תהיה בהעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני, בעיקר בנושאי הגנה מטילים ומל"טים, תוך הקפדה על מהלכים מדורגים ושימור היתרון האיכותי של ישראל.
לסיכום, ביקור ביידן מספק לישראל הזדמנות להרחבת הסכמי אברהם, לביסוס ושדרוג היחסים עם מדינה ערבית חשובה ביותר. כדי למצות את ההזדמנות האסטרטגית, ישראל צריכה לתרום את חלקה. צעדים מוגבלים כמו "טיסות תמורת איים" יחמיצו הזדמנות לחולל "עסקה משולשת רחבה" שתביא לקידום מוחשי במעמד ישראל באזור, וכן במעמדה מול ארצות הברית. לשם כך יידרש תשלום מדיני מסוים בתחום הפלסטיני. פיזור הכנסת והסרת האיום התמידי בפירוק הקואליציה עשויים דווקא לסייע לראש הממשלה הנכנס לקבל החלטות מהותיות, שיאפשרו לו, גם בתקופת כהונה קצרה, לפרוץ דרך ולבסס את הבריתות החשובות של ישראל עם ארצות הברית מדינות האזור.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד; אל"מ (במיל') אודי אבנטל – מלמד תכנון מדיניות באוניברסיטת רייכמן