רגע לפני ליל הסדר, הם ארזו את התיקים והילדים שלהם ויצאו דרומה לבדוק מה נשתנה בעיר שאותה נאלצו לעזוב. אחרי 40 שנה במדבר, או יותר נכון מחוצה לו, הם עשו את המסע ההפוך - קריעת ים סוף של מפוני אופירה. "אני לא מאמינה - אתה רוצה להגיד לי שאנחנו הולכים לבית ההוא במצרים? לא להאמין", אומרת בהתרגשות אחת המפונות - מרים פרץ.
כן, בין הישראלים הרבים שהשתקעו בשארם א-שיח' נמצאת גם כלת פרס ישראל (והמועמדת לנשיאות לשעבר) מרים פרץ. באמצע שנות ה-70 היא ובעלה אליעזר מצאו את עצמם, זוג דתי, בעיר חילונית למהדרין - והם התאהבו באנשים ובמקום. אליעזר קיבל תפקיד ממשרד הבריאות והיא שובצה לחנך את הכיתה המאוחדת של תלמידי חטיבת הביניים: "הייתי אחראית על כל הטקסים של בית הספר - כמו למשל טקס שירי שלום, גם שיחקתי פה מטקות".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"חוזרת למקום של הגעגוע, של הילדות"
ובשבילה המסע הזה הוא לא רק עוד זיכרון נוסטלגי. כאן נולדו ילדיה ולכאן הם חזרו, גם כשהיו על מדים. "אוריאל גדל בשארם א שיח', הוא אסף צדפים וזה שמור פה 40 שנה", היא נזכרת. על המצבה של אלירז ואוריאל ז"ל כתוב: "נולד באופירה - שארם א-שיח'".
למה היה חשוב לך לכתוב את זה על הקבר?
"מפני שזה מה שהם תמיד היו גאים בו. אני חושבת שאם עכשיו הם היו מתעוררים, הם היו אומרים 'אימא, איך אנחנו גאים בך שכתבת את זה". השנה החליטה שלא להיות ליד הקבר של אלירז ביום השנה למותו אלא שם,
במקום שאותו כל כך אהב. למסע הזה יצאה עם בנה אליסף. בים האדום היא נזכרת: "הייתי מביאה לכאן את אלירז ואת אוריאל לשחות בים. כל המקום המקסים הזה - היום זה יום הנפילה שלו ואני חוזרת למקום של הגעגוע, של הילדות".
הבית שלה בגבעת זאב הפך כמעט למקדש לתקופה ההיא: "תסתכל על השקיעה בשארם - תגיד לי איפה אתה רואה דבר כזה? בכל פעם שאני עולה ויורדת במדרגות אני רואה את הבית שלי שם. שארם זה גן עדן". בבית מוצבות גם תמונות של בנה מניח תפילין בסיני: "שבועיים אחרי זה הוא נהרג. הוא ישב שם בבית קפה אבל החליט ללכת לבית. אלו התמונות האחרונות בחייו של בני".
"יצאנו מהבית ונתנו למצרים, ההגדה הסתבכה לנו"
יש עוד יום אחד שפרץ לא תשכח לעולם - ליל הסדר האחרון בסיני. "היינו משפחה דתית, והוצאנו לכל התושבים הגדה מהוועד הדתי של אופירה. חגגנו ביחד את הפסח האחרון וב-11 בלילה כשסיימנו את ההגדה התבלבלנו -אנחנו עכשיו יצאנו מהבית ולמי נתנו אותו? למצרים. פתאום ההגדה הסתבכה לנו". בסיור היא נזכרת בחנויות, ובכניסה לבית שבו התגוררה היא דומעת: "הנה, זה כאן". אחרי דין ודברים בערבית היא נכנסת לחדר המדרגות, אבל לא יותר מכך: "אפילו לא נתנו לי לעלות ולראות, גר שם קצין מצרי".
רוב מפוני אופירה לא ראו אחד את השני כמה עשורים. קיבלו הזמנה לפגישת מחזור, הוציאו את האלבומים הישנים מבוידעם והתייצבו לפני חודש למפגש: "אנחנו כמו משפחה", אמרו בהתרגשות. גם חדר המורים הגיע להתחבק: מרים פרץ בתפקיד מחנכת הכיתה ונירית, שקיבלה שם את ניהול בית הספר בגיל 24, גיל שבו בדרך כלל מחפשים חושה פנויה: "הייתי פיצקל'ה", מספרת נירית רייכל, היום פרופסור, ומרים פרץ מסתערת עליה בחיבוק: "המנהלת שלי!"
שבועיים אחרי המפגש בארץ, הם הניעו את האוטובוסים לכיוון שארם א-שיח'. כבר באוטובוס התחילו לצוף הזיכרונות. זה אחר זה המפונים הם החלו לזהות את הבתים שבהם גרו והר געש של רגשות התפרץ. משפחת בן מרגי הופיעה למסע השורשים בהרכב מלא. קרן פונתה בגיל 4, לירון הייתה התינוקת האחרונה שנולדה באופירה: "פה נולדת וזה היה החדר שלך", המשפחה מספרת לקרן, "הייתם יורדים לשחק וכל האזור הזה היה נדנדות".
כבר ב-1956 אחרי מלחמת סיני משה דיין הקים בדרום חצי האי את ההיאחזות "אופיר", שפונתה אחרי ארבעה חודשים. אחרי עוד מלחמה, ששת הימים, שוב ישראל כבשה את סיני והפעם אין נסיגה. על מצוק ראס אום-סיד בשארם א-שיח הוקם ב-1969 יישוב חדש: במקום אופיר, אופירה. שנתיים לאחר מכן נסלל כביש אילת-שארם ועשרות משפחות עשו את הדרך בכיוון אחד.
לצד ימית האידיאולוגית ונביעות עם התדמית ההיפית, לאופירה הגיעו בעיקר אנשי צבא ועובדי מדינה. ושיכונים מכוערים נבנו בהתאם. "כאן היו אשכוביות של כל הרווקים - דירות חדר", משחזרת עליזה בן מרגי, "היו פה חגיגות". היום במסע הם מופתעים לגלות: "הבית נשאר כמו שהוא": הדיירים הנוכחים מרשים להם להיכנס - אבל לא לצלם.
"שאנטי, תענוגים - התקופה הכי יפה בחיים"
מה שהיה אופירה זה היום ה"מכבים-רעות" של סיני: קציני צבא ומשטרה נכנסו לדירות שהתרוקנו. הן לא שופצו, לא שונו ולא נהרסו - מה שהופך את הזיכרון למוחשי מאוד. בין התושבים אז הייתה גם חבורת צעירי החוף - אורית ו"פודל", זאב צוברי, לימים האבא של אלוף העולם והמדליסט האולימפי שחר צוברי.
היית גולש פה?
"גלשתי פה במפרץ הזה למטה בתור בחור צעיר, גולש חובבן", הוא עונה, והחברים ממהרים להוסיף: "והוא גידל את אלוף העולם".
גר שם גם הדייג והעיתונאי נתן זהבי, שהפעם לא הגיע, אבל החברים ואנחנו ביקרנו בדירה שלו. "נתן, עושים את זה בשבילך שתראה. כאן הייתה פינת הישיבה שסביר להניח שהוא היה מעשן כאן המון", נזכרית השכנה לשעבר רחל דניאל. בכניסה לביתה מזהה ליאורה סייפא את אותה הדלת מאז: "זה כמו שאתה עולה לקבר לראות, מאוד מרגש".
הלהט הנוסטלגי של החבר'ה הוא לא לבטון האפרורי, אלא לאופי החיים הייחודי שיצרו במדבר אין-סופי, ים וניתוק מוחלט מהציוויליזציה. "ירדנו לים כל יום ובילינו פה בצלילות", נזכר צוברי, והוא לא היחיד: "פה אתה חי את החיים שלך בשקט ולא חושב על כלום, אתה בשאנטי, תענוגים - התקופה הכי יפה בחיים", אומרים בני הזוג ג'קי ועליזה בן מרגי.
"ההורים פינו את הבית למטרה טובה"
בנקודה הדרומית ביותר בסיני שבה הים האדום נפתח, ראס מוחמד, הם חזרו הפעם גם כדי לצלול. "שרנו לילדים אני אהיה עוד רב חובל", נזכרת מרים פרץ. "40 וכמה שנים לא צללתי, התגעגעתי לזה - הייתי צולל פעמיים בשבוע והיום חזרתי עם זיכרונות טובים", אומר התושב ה"חוזר" דב קליינמן.
כל הדרכים באופירה מובילות לבית הספר שבמרכז היישוב. עד לפני חודש הוא ממש ניצב כאן אבל דווקא עכשיו, ערב הגעת החברים הנרגשים, הדחפורים עלו על בית הספר והכיתות הפכו לשברי סלעים: "הרסו לנו את בית הספר היפה שלנו! וואו!", הם אומרים בפליאה - ושרים לזכר הימים שעברו.
לאחד מחברי הקבוצה, יורם, היה כאן פעם תפקיד מיוחד - הוא היה המפקד שאחראי על הקשר עם הבדואים. שנים הוא לא היה כאן אבל הם זוכרים אותו מצוין, לחיוב - ומיד צפים הזיכרונות. הוא מסתובב בחופי דהב כמו סלב והמקומיים אומרים לו: "לא השתנית, עדיין נראה אותו הדבר".
לא חלפו הרבה שנים עד שנחתם הסכם השלום. שנתיים לאחר מכן, ב-1981, הגיעו בגין וסאדאת לפסגת אופירה, שבה הורידו את הדגל. בפסח 1982 הגיע הרגע: הקצינים והחיילים התפנו בעוד התושבים האחרים קיימו הפגנה סמלית, ארזו את הדגלים וחצו בדרך בחזרה מגן עדן של ים ומדבר - לחיי בורגנות אפרורית.
רובם הגדול תמכו בהסכם השלום, בפינוי, גם במבחן הזמן: "לפחות ההורים שלי פינו את הבית למטרה טובה". 40 שנה לפינוי, השבוע החלו טיסות ישירות מנתב"ג לשארם. הישראלים מסתערים מחדש על היעד, הפעם כתיירים בלבד.