כשעטרה בת ה-51 שואלת את אימה ציפי ראם, ששרדה את השואה בפולין, "ממה הכי פחדת?" – פניה נפולות. ציפי בת ה-82 מביטה בה בשקט ועונה: "יום אחד פתאום לקחו אותי לגסטפו, הצמידו לי אקדח לרקה ואמרו לי: 'את יהודייה'. אמרתי להם: 'לא, אני נוצרייה'. זה היה ממש מפחיד".
עטרה יושבת מול אימה ציפי, בביתה שבפתח תקווה – לאחר שניכר שבמשך שנים שתקה האם ובחרה שלא לגעת בעבר ולחשוף לפני ילדיה ונכדיה את סיפור הישרדותה. "מאז שעזבתי את פולין, לא הבטתי אחורה לרגע. לא שאלתי, לא חקרתי ולא רציתי לחזור לשם", מודה ציפי. "שמתי את עברי בצד כדי לשרוד ולהתקדם – בחרתי בחיים".
עטרה קניגסברג-ראם, אסף רות ולאה שנירר הם בני הדור השני לשואה, שגדלו בצל הכאב והסבל הנורא שידעו הוריהם – אך החיים של חלקם היו בגדר סוד ותעלומה. יש בהם כאלו שהשתוקקו לדעת יותר, אך לא העזו לשאול על הזוועות. ערב יום השואה, הם מנהלים עם הוריהם שיחות יוצאות דופן ללא פילטרים ושואלים את מה שרצו תמיד לשמוע – במסגרת פרויקט מיוחד ל-N12. אנו עומדים מהצד ועדים לשיח אותנטי במיוחד, שמעלה צמרמורת וזיכרונות קשים, מציף את עיניהם בדמעות ובעיקר מעורר גאווה.
"גדלתי כילדה נוצרייה שלא זוכרת כלום מעברה"
חייה של ציפי, כיום אימא לארבעה, סבתא ל-14 נכדים וסבתא-רבתא לנין, מתחלקים לתקופה שלפני המלחמה, שבה נולדה כתינוקת יהודייה, לתקופה שבזמן המלחמה – שבה גדלה כנוצרייה עם הורים מאמצים – ולתקופה שאחריה, כאשר חזרה לבדה לשורשיה היהודיים. "כשהייתי בת שנה בערך ההורים שלי הבינו שכדי להציל אותי הם צריכים להיפרד ממני, ומסרו אותי למשפחה פולנית שסבא שלי הכיר בכפר לא רחוק מהעיר קרוסנו, שבה נולדתי", היא נזכרת.
"במשך חמש שנים גדלתי כציציליה, ילדה נוצרייה שלא זוכרת כלום מעברה – עד שהעבירו אותי למשפחה יהודית בקרוסנו. התגעגעתי למשפחה הפולנית שלי, שבעצם הייתה המשפחה היחידה שהכרתי וברחתי אליה", היא ממשיכה. "שוב באו לקחת אותי והפעם הרחיקו אותי עד קרקוב – הכניסו אותי לבית יתומים ובעצם מגיל 6 עד גיל 17 גדלתי בבתי יתומים. כולנו היינו ללא זהות, ללא משפחות, ובמשך שנתיים נדדנו כקבוצה – ובהמשך עלינו לארץ".
"יום אחד אחרי המלחמה העבירו אותי למשפחה יהודית בקרוסנו. התגעגעתי למשפחה הפולנית שלי, שבעצם הייתה המשפחה היחידה שהכרתי וברחתי אליה"
ציפי ראם
עטרה שואלת: אימא, איך הצלחת לשרוד את המלחמה לבד כפעוטה?
ציפי עונה: "בזמן המלחמה הייתי אצל משפחה פולנית. הלכתי איתם לכנסייה בכל יום ראשון ושיחקתי עם החברות שלי. בהתחלה לא הרגשתי שזו לא המשפחה שלי, לא זכרתי את ההורים הביולוגיים ולא את האחים שלי. פשוט השאירו אותי ביער, והאבא המאמץ הפולני הגיע עם סוס ועגלה וככה הם לקחו אותי".
עטרה שואלת: מה זיכרון הילדות הכי חזק שמלווה אותך?
ציפי עונה: "בגיל 4 נכנסתי לנהר עם הברווזים וטבעתי שם. אישה שהייתה עם סוס ועגלה ראתה ילדה עם שמלה לבנה על פני המים, קפצה לתוכם והצילה אותי. שנים אחר כך נפגשתי עם הבן של האישה הזו, שאמר לי: 'אימא שלי הצילה אותך בנהר'".
"איך מתוך תשעת הילדים היא מסרה והצילה רק אותי?"
לאחר שציפי נפתחת ומספרת לבתה בגילוי לב ולפרטי פרטים על אשר עבר עליה בתקופת השואה, עטרה מנצלת את ההזדמנות כדי לשאול את אימה גם שאלות מורכבות, כאלה שלא יצא לה לשאול אותה מעולם. "היו לך שלוש אימהות – בלה ויינשטיין לבית כץ (האם הביולוגית), מריה דודק (האם הנוצרייה) ורניה פינקלשטיין (המדריכה בבית היתומים) – ואולי לא הייתה לך אף אימא. את מי מהן היית רוצה לפגוש ומה היית שואלת אותה?" היא מבקשת לדעת.
דמעות עולות בעיניה של ציפי כשהיא נזכרת בשלוש שהיו עבורה אם ונראה כי גם עטרה מתרגשת לא פחות. "הייתי שואלת את אימא שלי איך זה שמתוך תשעת הילדים שלה היא מסרה והצילה רק אותי. את מריה הייתי שואלת איך אישה צעירה נוצרייה לוקחת ילדה יהודייה ומגדלת אותה הרבה שנים עם כל כך הרבה סיכונים, ואת רניה הייתי שואלת – איך היא לקחה אותי אחרי המלחמה והייתה לי לאם".
עטרה שואלת: איך את, שגדלת בבית יתומים ובחוסר גדול של משפחה, הצלחת להיות אימא כזאת חמה ואוהבת?
ציפי שמצטיירת כצעירה ברוחה, מושיטה את הטלפון הנייד שלה ומראה את התמונות של הנכדים מהרשתות החברתיות שבהן היא פעילה ומשתפת את סיפורה הייחודי. "מכיוון שלי לא הייתה משפחה, אז המשפחה שלי היא הכול", היא אומרת בגרון חנוק.
"נאלצתי לעבור כ-13 משפחות מפחד מהלשנות"
זה שנים שיש מקום שמור ביציע של מכבי תל אביב עבור אחד מהאוהדים הוותיקים של המועדון – אברהם רות, שיחגוג ביוני הקרוב את יום הולדתו ה-94 עם 4 ילדיו ו-11 נכדיו. הוא גדל בהולנד, שם למד בכיתה המקבילה לאנה פרנק ואיבד את רוב משפחתו בשואה, אך זה לא מנע ממנו להקים משפחה לתפארת ולהפוך לפעיל למען זכויות שורדי השואה.
"הייתי בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גרנו באמסטרדם והיינו 6 ילדים בבית", משחזר אברהם, בשיחה נדירה עם בנו אסף רות בן ה-55. "ב-1943 סבי ושתי אחיותיי נתפסו ונשלחו למחנה הריכוז וסטרבורק ומשם לאושוויץ, אבל אימא שלי הצליחה להערים על השוטרים שדפקו בדלת והציגה להם מסמכים, ככה המחתרת ההולנדית הבריחה את הוריי, את אחיי ואותי למשפחות נוצריות בהולנד", מספר אברהם, שהיום מתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, כמעט 80 שנה אחרי.
פעמים ספורות שוחחו השניים על הימים הקשים שעברו על אברהם כילד בהולנד, אך הפעם אסף מתעקש לשאול את אביו, מבקש לדעת ומבטיח לזכור ולספר לדורות הבאים. "גם אני הוסתרתי אצל משפחה נוצרית בהולנד", אומר אברהם. "נאלצתי לעבור כ-13 משפחות שונות ולהסתתר מחדש בגלל פחד מהלשנות וחיפושים שערכו הגרמנים באופן תדיר".
"עברתי מבית לבית כמעט ללא הפסקה. היה בא שכן או מישהו מהסביבה ומזהיר אותנו: 'אתם מסתירים ילד יהודי' – באים לקחת את הילד", הוא מספר. לא כל המשפחות המאמצות היו בסדר, חלקן אימצו ילד יהודי רק עבור הכסף".
"היה בא שכן או מישהו מהסביבה ומזהיר אותנו: 'אתם מסתירים ילד יהודי – באים לקחת את הילד' ואז הייתי עובר בית. לא כל המשפחות המאמצות היו בסדר, חלקן אימצו ילד יהודי רק עבור הכסף"
אברהם רות
אסף שואל: הסתתרת אצל כ-13 משפחות במהלך המלחמה. איך פעלה המחתרת שהעבירה אתכם ממשפחה למשפחה?
אברהם עונה: "שתי אחיותיי, שהיו דתיות, לא היו מוכנות ללכת להסתתר אצל משפחות לא יהודיות ונשלחו לאושוויץ. המחתרת הגיעה אלינו יום אחרי שהן גורשו ולקחה קודם את האחים שלי ורק ביום השלישי גם אותי. זה היה בעיקר ארגון של סטודנטים צעירים שהיו פעילים בהסתרת יהודים, בפרט ילדים. בפעם הראשונה הועברתי ברכבת ואחרי זה באופניים או בתחבורה ציבורית".
אסף שואל: מתי שמעת שהאחיות והסבא נרצחו?
אברהם עונה בצמרמורת: "שמעתי את זה אחרי השחרור של הולנד במאי 1945. מספיק היה פעם אחת להגיד שהם לא חזרו מאושוויץ כדי להבין את זה. זו הרגשה איומה. שנים אחרי זה גיליתי שאחותי השתתפה בכל מיני ניסויים לא נעימים, אבל לא דיברנו על זה אף פעם בבית".
אברהם שהשתתף במלחמת העצמאות והתעקש גם כשנפצע לחזור לקרב, פעל רבות במרוצת השנים להשבת הרכוש היהודי שאבד בהולנד במלחמה ונלחם נגד השחיתות הקיימת בנושא. "רציתי לתקן את העוול. ההולנדים תמיד שיחקו אותה צדיקים, ופתאום התברר שהם שדדו את היהודים", הוא אומר בקול נחוש. "ניהלנו את המאבק די בהצלחה והיום אני גאה לראות את הנכדים שלי יודעים יותר על השואה ממה שהדור השני שמע".
"כנראה שלכאב יש המון כוח – והיא העבירה לי אותו"
לאה שנירר בת ה-64 נחשבת לעמוד תווך בעולם הפילאטיס ולסלב בפני עצמה, מאז שפרצה לתודעה שלנו בתוכנית "מעושרות" – אך מה שמקנה לה את הסיפוק האמיתי הוא דווקא לא הפרסום, הקריירה המצליחה והסטייל שלה. הדרך שלה אל האושר מלווה במסע מטלטל שעברה כבת לזוג ניצולי שואה. בזמן ששנירר עושה את דרכה חזרה ארצה מחופשה בהמבורג שבגרמניה, היא לא מוותרת על השיחה עם אימה אולגה גרוסמן שלמון בת ה-84, מתאומות מנגלה, ששרדה בגיל 6 את ניסוייו האכזריים עם אחותה ורה.
"כל החוזק וההשראה שלי – זה בזכות אימא שלי", מספרת שנירר בחיוך. "כנראה שלכאב ולמצוקה יש המון כוח והיא העבירה לי אותו". אולגה מקשיבה למילותיה החמות שממלאות את ליבה בגאווה ואומרת: "אני מאושרת שאני יכולה לתת לך ולמשפחה כוח לחיים. אני נאחזת בדיור המוגן ונאבקת כל יום".
לאה שואלת: למרות המצב הנפשי והקשיים שעברת, למה היה לך חשוב תמיד להיות מטופחת, ללבוש בגדים צבעוניים, לענוד שרשראות ולהיראות?
אולגה עונה: "הייתה לך דוגמה אישית. כשהתחתנתי עם אבא שלך רפאל, שאבתי ממנו כוחות. הוא נתן לי הכול, וכך נלחמנו להחזיק מעמד והקמנו משפחה. כשעליתי ארצה ב-1953, פגשתי אותו בבית הכנסת כשאיבדתי הכרה ביום כיפור. הוא הביא לי כוס מים, אני הבאתי לו מגן דוד וארבע שנים אחר כך נולדת (לאה)".
לאה שואלת: מה זכור לך מהזוועות של מנגלה?
אולגה עונה: "אני הרבה פעמים חולמת בלילה ומתעוררת מסיוטים, שואלת את עצמי: 'אני עוד חיה? אני עוד פה?'. מנגלה נתן לי בהתחלה הרגשה שהוא כמו דוד שבא ורוצה לקחת אותנו, לא ידענו לאן. הוא השאיר אותנו שעות בלי בגדים ולקח מאיתנו דם. עד היום לחץ הדם שלי עולה כשאני רואה חלוק לבן".
"מנגלה נתן לי בהתחלה הרגשה שהוא כמו דוד שבא ורוצה לקחת אותנו, לא ידענו לאן. עד היום לחץ הדם שלי עולה כשאני רואה חלוק לבן".
לאה שנירר
תוך כדי השיחה, אולגה מבחינה באישה בודדה בדיור המוגן ולא חושבת פעמיים לפני שהיא ניגשת אליה ומעניקה לה כתף תומכת. "הרבה אנשים אומרים לי: 'איך שרדת?, את יצאת מחוזקת' – ואני מודה לאלוהים כל הזמן. יש לנו כל כך הרבה מה לתת מעצמנו". לאה מצטרפת: "אימא, לכי עם ראש מורם, תראי איזו דוגמה את לאנשים ואיזו משפחה מדהימה יש לנו".
שנירר ואימה מביטות זו על זו ומשדרות אמפתיה, תוך שעיניהן נשואות למלחמה באוקראינה ולא נותרות אדישות לתמונות המחרידות שמגיעות משם. "כשאני רואה את התמונות מאוקראינה – אני מרגישה שם איתם, זה לא נתפס וכואב לי על העולם הזה", מדגישה אולגה. "יש לנו תקווה והיא מחזיקה אותנו כל החיים – תמשיכו להאמין, אני מאמינה בחיים שלי", היא מסכמת בדמעות.