חודש נובמבר 1982 היה חודש מדמם במיוחד עבור צה"ל. המלחמה הסתיימה מעשית כבר חודשיים קודם,  עם עזיבתם של אנשי אש"ף את ביירות, והכוחות הישראליים שהיו פרוסים אז על פני כמעט חצי לבנון מצאו את עצמם נייחים ונטולי תעסוקה ונדרשו להיערך מחדש - אחרי שהושלמה המשימה שלשמה לכאורה נכנסו ללבנון חצי שנה קודם. המצב החדש הזה גבה מחיר דמים קשה ביותר: בתחילת אותו חודש נהרגו 76 ישראלים יחד עם 15 לבנונים בפיגוע החבלה על מפקדת הכוחות הישראלים בצור, מה שלימים נודע כאסון צור הראשון. ממש באותו חודש אמור היה להתרחש בלבנון אירוע שמסמל היערכות מחדש של ישראל בלבנון, היערכות מסוג שונה לחלוטין. 

במלון אל-בוסתן המפואר שבעיירה הנוצרית הקטנה בית מרי ממזרח לביירות נקבעה תצוגת אופנה של מיטב התוצרת הישראלית. אנשי החברה הגבוהה הנוצרית נערכו לקראת חג המולד המתקרב, ונשות לבנון הנוצריות היו קהל המטרה המושלם. "אמרנו שנביא דוגמניות ישראליות ואת הכסף שנאסוף באירוע נעביר לטובת שיקום לבנון", נזכר דני קטריבס. "התחלנו לחשוב מה נמכור ללבנונים והחלטנו ללכת על מוצרי אופנה. אז יצרנו קשר עם מותגי האופנה המובילים בישראל אז - גדעון אוברזון וגוטקס - היה לנו שותף לבנוני וכבר שכרנו את המקום וקבענו תאריך כל המי ומי של הקהילה הנוצרית בלבנון היו אמורים להגיע, אבל זה כבר היה יותר מדי".

שוק בבירות (צילום: ap)
לא רחוק מהשוק בביירות, פעלה נציגות ישראלית מסקרנת | צילום: ap

"גם לא עזר כשהחלטנו להחליף את הדוגמניות מישראל בדוגמניות מקומיות", הוא נזכר. "צבא לבנון התערב בכדי לעצור באופן פעיל את המכוניות שהגיעו מישראל עם הבגדים - זו הייתה הפעם היחידה שהם התערבו". קטריבס היה אחראי על ארגון תצוגת האופנה שלא התקיימה מתוקף תפקידו כנספח הכלכלי בשגרירות ישראל בלבנון. כן, קראתם נכון, זו לא טעות, זה היה תפקידו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

ביוני 1982 קטריבס עוד היה בלבנון כחיל תותחנים במילואים, בן 29, שרק חודשים ספורים קודם התחיל לעבוד במחלקת סחר חוץ במשרד התעשייה והמסחר (היום משרד הכלכלה). כשחזר מהמלחמה, קיבל הצעה מפתיעה. "יום אחד אומרים לי 'תעלה למנכ"ל, הגיעה משלחת מביירות'. היו שם אנשי עסקים לבנונים מלווים באנשי מוסד והם נבחרו להיות אנשי הקשר לסחר בין לבנון כולה - חוץ מהדרום שאיתו כבר עשינו עסקים - לבין ישראל. כמה ימים אחרי כבר הייתי שוב בלבנון, הפעם כאזרח".

"אמרנו שנביא דוגמניות ישראליות ואת הכסף שנאסוף באירוע נעביר לטובת שיקום לבנון. לא עזר כשהחלטנו להחליף את הדוגמניות מישראל בדוגמניות מקומיות - צבא לבנון התערב בכדי לעצור באופן פעיל את המכוניות שהגיעו מישראל עם הבגדים"

דני קטריבס
דני קטריבס (צילום: N12)
זיכרונות מהחיים בלבנון. דני קטריבס | צילום: N12

יותר מ-1,200 חיילים ישראלים נהרגו במלחמה השנויה במחלוקת ביותר בתולדות ישראל, שהחלה השבוע לפני ארבעים שנה וכעת יש מי שרוצים לשנות את שמה. אבל ב-1982 הנאיביות הישראלית הייתה בשמיים. הלבנונים לכאורה השתוקקו לנורמליזציה ורק חיכו לישראל, בעוד הפלסטינים והסורים "עשו בעיות" - זו הייתה התפיסה שרווחה אז, והמסקנה: כל מה שנשאר זה רק לפלוש, להגיע עד עיר הבירה ולהעיף את כל מי שמפריע. נשמע מוכר? מעניין אם פוטין עקב ב-1982.

"סע לביירות ועשה כמיטב יכולתך"

למדיניות הישראלית הזו דווקא היה בסיס די מוצק. הנורמליזציה ביחסי המדינות התחילה עוד ב-1976, ובזמן שלבנון מתפוררת לתוך מלחמת אזרחים נוראית נפתח מעבר הגבול במטולה. המהלך היה ידוע אז כמדיניות "הגדר הטובה": כל אזרח לבנוני - נוצרי, סוני, שיעי או דרוזי - יכול היה להיכנס לישראל, אפילו עם רכבו, גם סחורות עברו בין שני צדי הגבול, סטודנטים לבנונים אפילו נרשמו ללימודים במכללת תל-חי. כל זה היה שלב א'. פריצת המלחמה הייתה האות לתחילת שלב ב'.

נגמ"ש ישראלי עם דגל לבנון בבירות (צילום: Bryn Colton, gettyimages)
שיתוף הפעולה התחיל לשגשג חודשים לאחר תחילת המלחמה | צילום: Bryn Colton, gettyimages

הקשרים של ישראל בלבנון התמקדו עד אז רק בדרומה של המדינה. על אף שנוצרו קשרים עם לבנונים מכל העדות, ישראל בחרה לכרות ברית עם הנוצרים שכוחם בלבנון הלך ונחלש. הנוכחות בביירות, כך קיוו, תאפשר להגיע ללבנונים כולם. באשיר ג'ומאייל, המנהיג הנוצרי ובן חסותה של ישראל שעתיד היה להיבחר לנשיא לבנון בבחירות באוגוסט 1982, היה אמור לתת את החותמת הסופית לתהליך ולחתום עם ישראל על הסכם שלום סופי, שלוש שנים אחרי הסכם השלום עם מצרים.

שלום בין לבנון לישראל כידוע לא התרחש בסוף. אבל עם כניסת צה"ל ללבנון ישראל פצחה במדיניות ברוח Fake it ‘till you make it. המחשבה שבסוף המלחמה ההיא ייחתם הסכם, ואיתו תגיע הנורמליזציה, הייתה כה מובנת מאליה שיש מי שאצה לו הדרך. ה"מישהו" הזה הוא דייב קמחי, מנכ"ל משרד החוץ באותה תקופה ואיש מוסד ותיק שכבר בשנות השבעים הגיע לביירות כנציג המוסד שהיה אמון על מיסוד הקשרים עם הנהגת הנוצרים בלבנון. פתיחתה של נציגות אזרחית ישראלית במדינת אויב שמתפקדת כשגרירות לכל דבר ועניין חייב רמה גבוהה של חשאיות וחיבור למקורות, שכנראה רק איש מוסד יכול להשיג.

באשיר ג'ומאייל (צילום: Benami NEUMANN, GETTYIMAGES)
התקווה הגדולה לשיתוף הפעולה. באשיר ג'ומאייל | צילום: Benami NEUMANN, GETTYIMAGES

למזלו של קמחי הבוס שלו, שר החוץ באותה עת יצחק שמיר שגם הוא איש מוסד לשעבר, נרתם למה שהחל כיוזמה פרטית לגמרי של קמחי - פרט שסייע להתגבר על התנגדויות. מיד עם תחילת המלחמה קמחי החל לפעול וגיבש צוות מצומצם של דיפלומטים שרובם דוברי צרפתית, השפה שבה התנהל הדיאלוג עם הבכירים הלבנונים. הכסות הרשמית הייתה שיחות השלום שהחלו סמוך לפרוץ המלחמה בין ישראל ללבנון הרשמית בתיווך אמריקני. צוות הנציגות היה לכאורה המשלחת הישראלית לשיחות והחסות האמריקנית הבטיחה שאיש לא יפגע בדיפלומטים הישראליים, כשנוכחות צה"ל בביירות מעניקה מעטפת מעשית של הגנה.  

"דייב קמחי כנראה לא מצא אף אדם שהסכים ללכת לתפקיד הזה", נזכר השבוע ה"שגריר" הראשון איציק ליאור ששימש בתפקיד עד נובמבר 1983. "הוא קרא לי ואמר 'יש משימה חשובה, צריך לעשות משהו בלבנון' והרחיב רק באופן כללי על מה מדובר. הוא שכר לי רכב ואמר 'סע לביירות ועשה כמיטב יכולתך' וגם ציווה עליי להכין שלט. כשהגענו יצרנו שלט מבד שעליו רשום בעברית 'נציגות ישראל'".

איציק ליאור (צילום: N12)
"אמרו לי 'יש משימה חשובה, צריך לעשות משהו בלבנון'". איציק ליאור | צילום: N12

 

הטריק המפתיע והרועש: "כולנו נעשה כסף"

בשלב הראשון פעלה ה"שגרירות" מבית נטוש בפאתי ביירות, בעיירה בעבדא שבה נמצא גם ארמונו של נשיא לבנון. קמחי הפעלתן פנה לעזרת ידידיו הנוצרים והצליח לאתר את הנכס ה"אטרקטיבי". שבו, מתוקף הנסיבות, גם עבדו אנשי הנציגות וגם התאכסנו. "הוא מצא איזה בחור, סוחר זכוכיות שהיה בעל קשרים בישראל, בין היתר עם חברת פניציה, שאמר שיש לו בחצר שלו בעבדא בית לא גמור", ממשיך ליאור בזיכרונותיו. "הוא אמר 'בסדר, אני נותן לכם את הבית'. אבל היה לו תנאי אחד, הוא ביקש ש'המטוסים שלכם יעברו מעל לבנון מאוד נמוך ויעשו בומים וישברו לכולם את השמשות. בגלל שאני עובד עם פניציה כולנו נעשה כסף'. זה לא להאמין שככה זה עבד, בעיקר לא להאמין שמנכ"ל משרד החוץ התעסק באופן אישי בדברים האלה". 

"בקושי הצלחנו לסדר שם כמה מיטות", מתאר ליאור. "רק אחרי זה הגיע איזה איש מנהלה מהארץ והתחיל לטפל בכל מיני דברים בכדי להקל עלינו על החיים. היינו ממש בבית ריק, אתה מכיר את הבתים הערביים שבנויים בלי טיח? ככה זה היה. לפחות חלונות היו, כי הוא היה מוכר זכוכיות, אבל שום דבר חוץ מזה לא היה, גם לא שולחן. ישנו בהתחלה על מעין מזרנים מאולתרים על הרצפה ואחר כך היו לנו מיטות סוכנות. ככה חיינו, ואלו היו חיים איומים". 

"סוחר הזכוכיות אמר 'אני נותן לכם את הבית'. אבל היה לו תנאי אחד, הוא ביקש ש'המטוסים שלכם יעברו מעל לבנון מאוד נמוך ויעשו בומים וישברו לכולם את השמשות. בגלל שאני עובד עם פניציה כולנו נעשה כסף"

איציק ליאור
ביירות, 1982 (צילום: Bryn Colton, Getty Images)
מעטים ידעו אז מה עושים הנציגים הישראלים באזור בירות | צילום: Bryn Colton, Getty Images

למרות שהייתה חסרה את ההכרה הפורמלית, הנציגות התנהלה כשגרירות לכל דבר ועניין. פרט לראש הנציגות ליאור, והנספח הכלכלי קטריבס, כלל צוות הנציגות גם את הנספח הצבאי אסא ירקוני ואת נספח ההסברה ברוס קשדן. לצדם פעל צוות מנהלי קטן, שלא הוצב בנציגות בדרך קבע והיה בא וחוזר לארץ לעתים מזדמנות. קשדן - שלצד ליאור, קמחי וראובן מרחב (שהחליף את ליאור כעבור שנה) היה איש מפתח ביחסים עם הצמרת הפוליטית הלבנונית - שכפל אחר כך את מודל הנציגות גם לנסיכויות המפרץ והיה אחראי על הקשרים החשאים עם הנסיכויות החל משנות התשעים, שתוחזקו באמצעות נציגויות דומות. קשדן, שהעביר את מרבית חייו עד ממש לאחרונה בצללים, סירב להתראיין לכתבה זו. זהותו, שהייתה חסויה במשך שנים ארוכות, נחשפה לפני כשנתיים בעקבות הסכמי אברהם.

החיים בלבנון, מעידים ליאור וקטריבס, היו נוחים ובטוחים, גם ללא קשר להיותם מאובטחים כל העת, והם נעו בביירות ללא פחד ועל אף שהמוחבראת הסורי - שהיה פרוס היטב בביירות של אותם שנים - ככל הנראה ניהל אחריהם מעקבים. כשהגיע אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי של משרד החוץ, לביקור בביירות כדי לסייע בגיבוש ההסכם שהלך ונרקם בין שתי המדינות כשעל רגליו סנדלים בלבד - לוק לא דיפלומטי בעליל - קטריבס ליווה אותו לסיור קניות בין מיטב חנויות הנעליים של ביירות. הם נעו ברחובות עיר הבירה הלבנונית באופן חופשי לחלוטין, מספר קטריבס, ושוחחו בעברית בגלוי. "כל המאבטחים בנציגות רצו תמיד ללכת איתי כי אני הייתי הולך לכל המקומות המעניינים", מוסיף קטריבס. "הייתי מוזמן למסיבות ועשיתי סקי עם החברים הלבנונים שלי".

לרגע נדמה היה שהחלום הישראלי הולך ומתגשם ומערכת היחסים בין שתי המדינות מתחילה להיות נורמלית. יותר ויותר שיתופי פעולה נרקמו, משלחות של אנשי תרבות ואקדמיה ישראלים הוזמנו לאירועים וכנסים מקצועיים בלבנון ומשלחות מקצועיות לבנוניות הגיעו לישראל בחופשיות. גם קטריבס תרם את תרומתו האישית לעניין. "אבא שלי, שהוא איש משרד החוץ לשעבר, התגורר בקיבוץ חניתה וכשהייתי עולה ללבנון הייתי עוצר אצלו בקיבוץ. פעם אחת לקחתי אותו יחד איתי והוא נסע בכדי להיפגש עם אינטלקטואלים לבנונים ולדבר איתם על ישראל. התחלנו לעשות פעולות הסברה בסיסיות, כמו שעושה כל שגרירות. אפילו הבאנו כלכלנים בכירים מישראל ועשינו בביירות סמינר עם כלכלנים לבנונים על עתיד היחסים הכלכליים בינינו לבינם".

ביירות, 1982 (צילום: Alain MINGAM, Gamma-Rapho via Getty Images)
חיילים בביירות, 1982 | צילום: Alain MINGAM, Gamma-Rapho via Getty Images

"בווילה הזו אפשר לעשות עסקים טובים"

גולת הכותרת של היחסים האזרחיים הייתה המסחר. "עד מהרה למדו הלבנונים לדעת שבווילה הזו אפשר לעשות עסקים טובים", נכתב בכתבה אודות הנציגות שפורסמה במעריב בדצמבר 1982 ושעשתה שימוש בשם המפורש - שגרירות. "וכך אפשר לראות שם מדי יום אנשי עסקים רבים הבאים למשרדים כדי להיפגש עם נציגים ישראלים, לחתום על חוזים ולבצע עסקות. הודות לכך, היצוא הישראלי ללבנון בחודש אחד עולה על היצוא למצרים בשנה תמימה". אפילו חבריו של קטריבס לסקי, הוא מספר, חיפשו משקיעים ישראלים להקים איתם אתרי סקי בהרי לבנון.

קטריבס היה כנראה האדם המושלם לתפקיד שהוטל עליו - למסד את קשרי המסחר עם לבנון. אחרי לימודי הכלכלה באוניברסיטה טס לבריסל, שם ערך השתלמות באינטגרציה כלכלית בשוק האירופי המשותף - מה שהיום אנחנו קוראים האיחוד האירופי - ממבט צופה עתיד וחזר לארץ ממש לפני שנשלח לביירות. "קיוויתי שאוכל יום אחד ליישם את שיתוף הפעולה הכלכלי האירופי גם במזרח התיכון". גם אחרי האפיזודה הלבנונית שלו עסק בשנות התשעים בפיתוח יוזמות משותפות עם הפלסטינים, ירדן ומצרים - יוזמות שרובן המוחלט מעולם לא הגיע לכדי מימוש.

"אם אתה מסתכל על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם ב-1979, ובטח בהסכם עם לבנון (הסכם הסדרי הכוחות שנחתם במאי 1983 - י.כ.), הפרק הכלכלי בו היה מאוד דל", הוא אומר. "בשלום עם ירדן כבר התחילו קצת להתעסק עם הדברים האלה, וכך גם בהסכמי אוסלו. מדינת ישראל יודעת מעולה להתכונן למלחמות, אבל לשלום לא התכוננו פה אף פעם". גם היום, כראש מחלקת קשרי החוץ של התאחדות התעשיינים, הוא ממוקד בעיקר בשכנים הקרובים ומאמין שעוד יבוא היום. את השיחה שלו במשרדי ההתאחדות קוטעת שיחת טלפון אישית משגריר ישראל באחד ממדינות אפריקה, והוא עסוק בהכנות לקראת נסיעה לקהיר בשבוע הבא שאחריו מסע קצר במרוקו. אחרי שנפתחו נתיבים כלכליים חדשים עם מדינות האזור בעקבות הסכמי אברהם, הוא כולו תקווה שסוף סוף יצליח הכלכלי לגבור על הביטחוני בכל מה שקשור למקומה של ישראל באזור. 

השגרירות הסודית בלבנון (צילום: AP)
"הייתי נוסע לחופשות סקי עם חברים לבנונים" | צילום: AP

תחת אחריותו של קטריבס התחיל מסחר ישיר בדרך הקרקע משאיות לבנוניות עברו את הגבול אספו סחורה ישראלית והעבירו אותה ללבנון. אחת הבעיות שצצו הייתה שבהיות לבנון מדינת אויב באופן רשמי, התקשו אנשי העסקים הלבנונים להעביר כספים לישראל בצורה המקובלת. בנק לאומי נרתם לעניין ופתח סניף בראש הנקרה בכדי שאלו יוכלו להפקיד את מזוודות הדולרים שלהם. בשלב מסוים אפילו עלתה המחשבה לרכוש בנק לבנוני באמצעות אנשי קש ממערב גרמניה בכדי להתגבר על בעיית הסליקה שנוצרה.

הסחורה הישראלית הלוהטת ביותר הייתה סחורה חקלאית והלבנונים אהבו בעיקר בננות. תנובת הבננות העודפת של משקי הגליל המערבי הגיעה ללבנון דרך הים. אוניות עמוסות בננות יצאו בעונה מנמל חיפה לנמל ג'וניה ומשם הגיעו לא רק לשווקים בלבנון. אם הייתם מגיעים לשוק בדמשק או בחאלב באותם שנים אולי היה מתמזל מזלכם להיתקל שם בבננה ישראלית ממטעי קיבוץ ראש הנקרה. הסוחרים הלבנונים שרכשו את הבננות החליפו את התווית על המשלוח והמטען המשיך בדרכו ליעדים נוספים במזרח התיכון, בעיקר לסוריה.

גם תעשיית המלט נהנתה מהמחסור התמידי במצרך החיוני הזה בלבנון, שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים ארוכת השנים ומפעל המלט "נשר" החל לייצא מלט למדינה בדרך היבשה. ואפילו אסם נמנתה עם היצואניות הישראליות ובמשך כשנה ניתן היה למצוא מוצרים עם התווית של החברה ורישום מלא של מדינת הייצור על מדפי חנויות בלבנון. דן פרופר, מנכ"ל החברה אז הגיע ללבנון לשירות מילואים ממושך כקצין בדובר צה"ל, וכך במקרה, בביקור אקראי וקצר שערך בנציגות בבעבדא נסגרה העסקה, אחרי שקטריבס ניצל את נוכחתו במקום והפגיש אותו עם בעל רשת סופרמרקטים מקומית. 

ביירות, 1982 (צילום: Peter Charlesworth, LightRocket via Getty Images)
הסחורה מישראל נהפכה ללהיט בשווקי ביירות | צילום: Peter Charlesworth, LightRocket via Getty Images

קטריבס מבהיר שלמרות הזיכרונות הנעימים, לא הכול עבר חלק. "הנמלים הגדולים בלבנון - ביירות, צור וצידון - היו בשליטת מיליציות שונות ולכן הסוחרים הלבנונים חיפשו דרך לעקוף את המיליציות והחליטו להעביר את הסחורה דרך חיפה ומשם במשאיות דרך ראש הנקרה. פה בארץ אנשי המכס בהתחלה לא הבינו מה אנחנו בכלל מרוויחים מזה. היה גם סיפור עם המשאיות: מכוניות בארץ חייבות להתקין פס אדום של מחזיר אור את המשאיות שהגיעו מלבנון הכריחו גם לשים פס כזה. בראש הנקרה הייתה תחנה ששם המשאיות עברו טסט של משרד הרישוי ולא הקלו איתם בעניין הזה למרות שכשהם חזרו ללבנון הפס הזה חשף אותם כמשתפי פעולה. זה הרג אותי, הבירוקרטיה". 

אתה עדיין בקשר עם אנשים בלבנון?

"היה איש מדהים שכבר איננו וכל פעם שהוא היה יוצא מלבנון היה מרים טלפון לשאול מה נשמע", הוא נזכר. "הוא היה הבעלים של מפעל בירה בביירות וכשבאתי לבקר אצלו במפעל הוא סיפר שלפני קום המדינה ייצר בירה עבור היישוב העברי והראה לי את התוויות בעברית ששמר מאז. אדם נוסף שהייתי איתו בקשר קרוב הוא איש מודיעין בכיר ב'כוחות הלבנונים' (המיליציה הנוצרית העיקרית שפעלה בלבנון) שהיה גם חבר מאוד קרוב של באשיר ג'ומאייל. היה לו מועדון לילה באשרפייה ומתחתיו מאפיה ובכל בוקר הוא היה שולח לנו לחמים וקרואסונים והוא הראה לי איך בלוח במאפיה רשום לו 'משלוח לשגרירות ישראל בבירות'. הוא חי הרבה שנים בצרפת ואני יודע שהיום הוא שוב בלבנון. איתו היו לי קשרים הרבה שנים אחר כך, והיינו נפגשים כשהייתי נוסע לצרפת".

ביירות, 1982 (צילום: Alain MINGAM, Gamma-Rapho via Getty Images)
בצל המראות הקשים מהמלחמה, היבוא הישראלי דווקא פרח | צילום: Alain MINGAM, Gamma-Rapho via Getty Images

אחרי כמעט שנה בלבנון שודרגה הנציגות למעון חדש, ועברה מבעבדא ליארזה, פרבר אחר במזרח ביירות. שם היא מוקמה בווילה ענקית, שעל פי השמועות הייתה שייכת לנסיכה סעודית. "היו שם כל כך הרבה חדרים שלא הספקנו אפילו להיכנס לכולם", נזכר ליאור. "אבל זה היה מקום מדהים. התמונות על הקירות, הקישוטים, הנברשות והחלונות עם הפרסקות. זה היה ממש ארמון. רוקנו את כל הבית לתוך חדר אחד והשאירו רק כמה רהיטים. את כל הרכוש והתכשיטים שמו בחדר הזה. היה עוד חדר אחד סגור בבית שבו ישן אדם מקומי שהיה שומר הבית. הוא היה צריך להודיע לנו מתי הוא בא ומתי הוא יוצא וכשהוא היה בבית לא היינו נותנים לו לצאת מהחדר שלו. הוא היה בחור ממש נחמד, למרות שלא יצא לנו כל כך לדבר איתו. הבטחנו שיום אחד נשב איתו לשיחה, אבל בסוף גם משם פינו אותנו". 

נשמע מושלם, אבל רק לכאורה. למעשה הישראלים גורשו מבעבדא. אמין ג'ומאייל, שמונה לנשיא לאחר שאחיו באשיר נרצח בספטמבר 1982, חשש מנוכחות ישראלית במקום קרוב כל כך לארמון הנשיאות שלו. זה היה בדיעבד הסימן הראשון לשינוי מגמה במקומה של ישראל בתוך הפאזל הלבנוני הסבוך. הרצח של באשיר נתן הטון. בניגוד לאחיו, שעמד באופן תקיף נגד הנוכחות של סוריה בלבנון, שהייתה הכוח הדומיננטי בלבנון עד כניסת ישראל, אמין - בעיקר תחת נטל מורא רצח האח - ניסה ככל שעלה בידו לשמר היחסים המיוחדים, אבל מבלי להרגיז יותר מדי את הסורים. אבל אי אפשר לשחק על שתי חתונות, מסתבר. בחודשים שישבה הנציגות ביארזה הסורים שוב התחזקו על חשבונה של ישראל והחלו לתת את הטון. 

אמין ג'ומאייל (צילום: Eric BOUVET, GETTYIMAGES)
חשש מנוכחות ישראלית. אמין ג'ומאייל | צילום: Eric BOUVET, GETTYIMAGES

 

"פתאום הייתי 'איש חשוב' שם"

בסוף 1983 נסוג צה"ל מביירות, אחרי כמעט שנה וחצי של שהות שם. במקביל, סיים איציק ליאור את תפקידו והוחלף בראובן מרחב. ליאור, היום בן 84, הוא דיפלומט קלאסי. לפני ביירות שימש ציר בשגרירות בוושינגטון, בהמשך הדרך היה שגריר במוסדות בז'נבה ושגריר ביפן. הוא נבחר להוביל את ההרפתקה הלבנונית של שירות החוץ בתקופה הרבה יותר אופטימית. מרחב גם הוא דיפלומט אך לעומת ליאור הוא הגיע לביירות כמזרחן ואיש מוסד לשעבר, שהגיע בתקופה שכבר היה ברור שהניסוי נכשל והנציגות פועלת על זמן שאול. רק שנים ספורות קודם לכן חווה מרחב את התמוטטות משטר השאה באיראן כמי ששימש נציג המוסד שם, כך שניסיון בהתמודדות עם שלטון ידידותי שמשנה את עורו ומחליט להפנות עורף לישראל היה לו. הוא היה האיש שנשלח לביירות "לגמור את זה יפה". 

אחרי הנסיגה מאזור ביירות, מצאו את עצמם אנשי הנציגות במצב חדש. הם למעשה נותרו לבד. מבלי החסות של צה"ל הם פעם ראשונה החלו להתנהל כמו כל שגרירות אחרת ושכרו מכוניות מקומיות במקום הרכבים האישיים שלהם מישראל ששימשו אותם עד אז. "עד אז הסתובבתי לבד", מעיד קטריבס. "אבל בגלל שצה"ל כבר לא היה בסביבה החליטו שצריכים להצמיד לי מאבטחים. זה היה הכי גרוע כי אז זיהו אותי כאובייקט, פתאום הייתי איש חשוב".

נמל ביירות (צילום: ap)
נמל ביירות, ארכיון | צילום: ap

כדי להגן טוב יותר על הנציגות במצב החדש שנוצר היא הועתקה פעם נוספת למעון חדש, שלישי במספר, הפעם בעיירה בדייה שמצפון לביירות. שם שהתה הנציגות בבניין משרדים, כשבקומה מתחתיה מוצבת יחידה שיעית של צבא לבנון שאמין הקצה לטובת ההגנה על הישראלים. מעניין לציין שדווקא בשלב הזה, שבו ההנהגה הנוצרית בלבנון החלה להתקרב לסוריה - על חשבון בני הברית שלה בישראל - נפתחה "שגרירות" מקבילה בישראל. הפלנגות הנוצריות שכרו בראשית 1984 משרדים בירושלים, בבניין הצופה לכנסת. באופן רשמי היה זה משרד הסברה שייצג רק את האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, אך הוא נהנה ממעמד דיפלומטי מסוים שהוענק לו על ידי משרד החוץ. ה"שגרירות" בירושלים, אגב, המשיכה להתקיים גם אחרי המקבילה לה בביירות ונסגרה רק במאי 1985, עם נסיגת ישראל לרצועת הביטחון.

גם בשלב הדמדומים, כמו לאורך כל השנתיים בהם שהה בלבנון מעיד קטריבס כי לא חש בסכנה מיוחדת. "הפעם היחידה שירו עליי זה היה בכלל ירי כוחותינו. נסעתי חזרה הביתה ועברתי דרך מחסום ופעם אחת חייל לא כל כך ראה אותי. ירו עליי נותבים ונשכבתי על הרצפה, הכול היה בסדר. הפעם היחידה בכל התקופה הזו שהרגשתי סכנה ממש הייתה כשהיו הפצצות על ביירות ואז כל הנהגים נוסעים כמו מטורפים. אז יש יותר סכנה להיפגע ממכונית מהפגזים שנופלים".  

"לא ידעתי שמדובר בפינוי בהול"

הפאזה האזרחית הישראלית בביירות הגיעה אל קיצה בקיץ 1984. הסורים היו נחושים להיפטר מכל נוכחות ישראלית בלבנון וביטחונם לשוב ולהיאבק בישראל כבר הלך וגבר וכך גם ההתראות על פגיעה אפשרית בדיפלומטים הישראלים. זמן קצר קודם, בפסח, שני מאבטחים ישראלים שניצלו את החג בכדי לטייל טעו בניווט, הגיעו לאזור בשליטה סורית ונפלו בשבי. התקרית הזו והחשש לחייהם רק הגביר את המתח, הקיים ממילא סביב הנציגות, עוד יותר. ביולי הוחלט שהסיכון הביטחוני אינו מצדיק עוד את השמירה על האינטרס הישראלי בלבנון, שהלך ונשחק.  

"הפעם היחידה שירו עליי זה היה בכלל ירי כוחותינו - עברתי במחסום וחייל לא כל כך ראה אותי. ירו עליי נותבים ונשכבתי על הרצפה. הפעם היחידה בכל התקופה הזו שהרגשתי סכנה ממש הייתה כשהיו הפצצות על ביירות"

דני קטריבס
כוחות צה"ל משקפים על בירות (צילום: Ya'akov Sa'ar/GPO, getty images)
המציאות בשטח השתנתה במהרה. כוחות צה"ל משקיפים על ביירות במלחמת לבנון | צילום: Ya'akov Sa'ar/GPO, getty images

סצינת הפינוי של הנציגות הישראלית מזכירה מאוד את בריחתם החפוזה של אנשי השגרירות האמריקאית בסייגון עם היוודע המפלה במלחמת וייטנאם ב-1975. התרעה קונקרטית אילצה להקדים את הפינוי במספר ימים ומסוקים של חיל האוויר הגיעו לבדייה באמצע הלילה בכדי למלט את הישראלים מחוץ ללבנון. ה"שגריר" מרחב נאלץ לעזוב את המדינה עוד קודם לכן אחרי שנפצע כמה ימים לפני הפינוי, למרבה האירוניה בעת שעסק בפריקת מטען ממסוק, והוא נשלח לטיפול רפואי בישראל. איציק ליאור הוזעק מירושלים למלא את מקום האיש שהחליף אותו כמעט שנה קודם, וכך זכה לנצח על מבצע הפינוי. 

"היו התרעות רבות וידענו במקרה חירום מה אמור לקרות", הוא מספר. "אחת האופציות הייתה שיבוא מסוק, אבל עד הרגע האחרון לא ידעתי שמדובר בפינוי בהול. חשבתי שנוכל להגיד שלום לאנשים ולקפל את כל המערכת. אבל 24 שעות קודם קיבלנו הודעה שמתפנים ושנהיה עם כל הציוד שלנו בהיכון. ואז, כשהמסוק החל להמריא, שמענו להפתעתנו יריות. ראינו אנשים מטפסים על הגבעה לידינו (אלו היו ככל הנראה חיילים סורים - י.כ.) והלוחמים השיעים שהיו שם ותפקידם היה להגן עלינו לא זיהו שום סימן למתקפה. הספקנו לעלות בזמן והמסוק לא חטף אף כדור".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv