"ב־12 באוקטובר 1954, בשעה עשר בלילה (התאריך הנכון הוא שמונה בדצמבר 1954; נ"ד) יצא אחד הסיורים של הצבא הסורי ממוצב אל־עזיזיאת, שעל הגבול עם הישות הציונית, כדי לבצע את ביקורת הלילה הרגילה. כשניסה לחצות את ואדי אל־ע'ית, הוא חש בתנועה חשודה בעומק הוואדי. מפקד הסיור, רב"ט עאדל מוזייכ אל־חלי, פרס במהירות את אנשיו, כשהם מקיפים את המקום ממנו נשמעה התנועה החשודה, והאיר באור הפנס שלו לעבר המקום וצעק: 'מי שם?'. כאשר לא שמע תשובה, ירה מטח כדורים באוויר וביקש ממקור התנועה להתקרב בידיים מורמות ולהיכנע.

היו שם, כפי שהבחינו חיילי הסיור, יותר מאדם אחד, ארבעה אנשים לפחות, ולפני שנכנעו הם נפטרו מדברים שהיו ברשותם, כשהבינו שאין טעם להתנגד... אנשי הסיור עצרו אותם והעבירו אותם למוצב, ומשם למִפקדת ענף המודיעין בקוניטרה. כפי שהתברר הם היו ארבעה קצינים של הצבא הציוני והם:

סרן מאיר יעקובי, ממוצא עירקי, שדיבר ערבית, וממפקדי הדיוויזיה השחורה הסודית שהוכנה על ידי בן־גוריון כדי לפלוש למדינות ערב, ונחשבה לאחת מיחידות הקומנדו המסוכנות ביותר.

רב־סרן מאיר מוזס, מפקדם של הארבעה, ואחיו של ד"ר מוזס, 'רואה החשבון' (מבקר המדינה, נ.ד.) של המדינה הציונית, ואחיו של בנימין מוזס, נשיא הארגון הציוני של יהודי רומניה.

אורי אילן, אחיינה של אשת נשיא המדינה הציונית דאז, יצחק בן־צבי. אביו, היה מזכיר קיבוץ גן שמואל, ודודו, האלוף צבי אילן, היה מפקד פיקוד המרכז בישות הציונית, ואימו אילנית, הייתה חברת הפרלמנט הציוני.

וגד קסטלנץ, בנו של מזכיר קיבוץ ודודו מוזיקאי מפורסם".

את הפרטים המדהימים האלה על אחת הפרשיות שהסעירו את המדינה בשנות ה-50 – סיפור לכידת החולייה של אורי אילן וחקירתה (מבצע "צרצר") - חושף בכיר סורי בספר שכתב. שם הספר "עובדות שלא פורסמו, אודות המרגל הציוני אלי כהן, וסיפורו האמיתי", ומי שכתב אותו הוא לואא' (אלוף) צלאח אל־דאללי מהצבא הסורי, מי שהיה אב בית־הדין במשפטו של אלי כהן ז"ל. הספר עוסק בעיקר בפרשת אלי כהן, אך מתייחס גם לאירועים אחרים שהתרחשו בין ישראל לסוריה בשנים ההן.

הסיפור מאחורי גילוי קיומו של הספר מדהים לא פחות – הוא נכתב ב-2001 ועל הוצאתו נודע למוסד לפני מספר שנים. מי ששמע על כך היה אברהם כהן, גמלאי של של המוסד בעצמו - אבל גם אחיו של המרגל בדמשק אלי כהן ז"ל. "אני תרגמתי אותו אחרי שקיבלתי אותו מהמוסד. לקח לי חודש לתרגם את כולו. ידענו שהוא קיים וביקשתי מגורם במוסד שישיג לנו את הספר. בתחילה הם התנגדו. הם השיגו את הספר מגורם זר במדינה בדרום אמריקה ולקח זמן עד שהם התרצו", מספר כהן, "הם לא שחררו כל כך בקלות. בסוף הוא נחת אצלי".

כהן, מומחה לשפה הערבית, התיישב לתרגם: "הספר מתאר את עניין המתקן המסווג שהחולייה התקינה בלב הגולן הסורי. יש שם פרטים מוכמנים שהם מגלים וזה מפתיע מאוד ולא התפרסם עד כה". חלקים מפרקי הספר פורסמו לאחרונה בביטאון "מבט מל"מ" של המרכז למורשת מודיעין.

אלי כהן (צילום: כאן 11; ארכיון צה"ל)
אחיו תרגם את הספר. אלי כהן ז"ל | צילום: כאן 11; ארכיון צה"ל

סיפורו של הגיבור הלאומי - והפרטים החדשים

אורי אילן החייל בן ה-19, שסירב להסגיר סודות והתאבד בשבי הסורי, הפך לסמל לאומי ומיתוס גבורה המלווה את צה"ל עד היום. אילן, בן קיבוץ גן שמואל, נפל בשבי יחד עם חברי החולייה שלו שנשלחו למשימה מודיעינית מעבר לגבול הסורי, נחקרו ועונו קשות. בניגוד לכפי שטוען הספר, אילן לא היה קרוב משפחה של רחל ינאית בן-צבי, אך אימו ובן-צבי התיידדו סביב הפרשה.

ברגעיו האחרונים בתוך תאו האפל עשה אורי נקבים בקיסם-עץ בתוך דף הספר "נקמת אבות;" בין שאר המלים שהצטרפו מן האותיות שניקב היו המלים: "לא בגדתי". בספר הסורי יש כמה אי דיוקים בנוגע לפרשייה שבה נעצרו חברי החולייה - ממספרם ועד דרגותיהם - אך הוא מוסיף פרטים ושופך אור על הסיפור המדהים מהזווית הסורית.

ואלה פרטי הפרשה: בדצמבר 1954 הצטרף אילן לפעולת מבצע "צרצר" שכללה החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. בפעולה השתתפו חמישה אנשי צוות, ולא ארבעה כפי שנכתב בספר: רב"ט אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד ועברו עינויים קשים.

כשהוחזרה גופתו של אילן לארץ אחרי שהתאבדותו בכלא, נמצאו בבגדיו 9 פתקים שכתב וניקב. על קברו אמר הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, בין השאר: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח-רצונו הנחוש את משימת-הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול-יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה-דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך - החייל העברי, אורי אילן".

הבכיר הסורי מספר גם על ניסיונות השחרור: "קולונל גסטון ג'יה, יושב ראש ועדת שביתת הנשק המשותפת, נשלח על ידי צה"ל למפקדה הסורית בקוניטרה לברר האם הכוחות הסוריים עצרו מישהו מהיהודים באזורי הגבול... שם שמע על מעצרם של הארבעה. ג'יה ביקש לא לחקור אותם ולשחררם, והוסיף כי ממשלת ישראל מוכנה להחליפם בכל האסירים הערביים שבידיה, תמורתם. כמו כן, ישראל מוכנה להתנצל ולקבל עליה את כל התנאים שיטילו עליה הרשויות בסוריה".

לפי העדויות שמתאר הקצין הסורי ישראל נכנסה ללחץ גדול: היה כאן סוד גדול שבישראל חששו מאוד שיתגלה, מבצע סודי שתכליתו להתחבר באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לתשתית התקשורת בין המטכ"ל הסורי בדמשק לבין הכוחות בבסיסי הצבא הסורי בגולן. "השלטונות בסוריה סירבו להיכנס לכל התדיינות בנושא שחרור הארבעה. בימים שלאחר מכן, נחשפו הרשויות הסוריות לפעילות מוזרה שהגיעה משלושה מקורות: שגרירויות זרות, ובמיוחד השגרירות האמריקאית, הציעו סכום כופר גדול תמורת הארבעה; האו"ם, משרד המשקיפים וועדת שביתת הנשק המשותפת; גל של אירועי הסתננות אל מעבר לגבול שבוצע בידי צה"ל".

הקצין הסורי מתאר פרט שלא פורסם עד כה: בימים שלאחר היעלמותם של חמשת החיילים הישראלים חדרו לשטח הסורי כמה ישראלים (הוא לא מציין אם היו חיילים), שנכנעו לשלטונות סוריה כדי שיעבירו אותם ל"כלא שבו שהו הארבעה. כוונתם של מסתננים אלה הייתה ליצור קשר, בכל דרך שהיא, עם אחד מהארבעה, ולהזהיר אותם שלא להודות בשום דבר, ולחזק את רוחם".

הלוחמים השבויים הועברו לכלא אל־מאזה בדמשק, "כל אחד מהארבעה הושם בחדר נוח עם מיטה, שולחן וכמה ספרים לקרוא, והוגש להם אוכל טוב", מעיד הקצין - ושוב לא מדייק במספרם. "אנשי המודיעין הסורי ניסו להגיע לסוד, במיוחד לאחר שביטלו את כל הטיעונים שהארבעה ניסו לדבוק בהם, וביניהם כי הם איבדו את דרכם", נכתב בספר. "הם גם טענו שהם חיילים מיחידה צבאית מאזור הגבול, והתברר שהם אינם מכירים את האזור, וכי אינם מיחידה אחת. כן התברר כי כל אחד מהם בקיא בתחום טכני אחר: אחד מהם, מוזס, מהנדס רדיו, השני אילן, מהנדס אלחוט, השלישי הוא יעקב, לוחם גרילה שיודע היטב את השפה הערבית והרביעי, קסטלנץ, מומחה בחומרי נפץ (חבלן). חקירתם נמשכה ימים רבים" - אך ללא הצלחה.

לפי הספר, הלחץ בישראל גבר. הממשלה קראה לכינוס ועדת שביתת הנשק המשותפת, כדי להסכים על שחרורם של הארבעה. משה דיין נכח בישיבות, וכך גם שמעון פרס, סגן שר הביטחון באותה תקופה, ולאחת הישיבות הגיע גם פנחס לבון, שר הביטחון אז. לפי הספר, אותה פגישה נערכה במלון "הגליל" בטבריה, והשתתפו בה קצין בכיר מהצבא הסורי, יחד עם כמה קצינים מהחזית, ופקיד בכיר ממשרד החוץ הסורי והמשקיף הראשי של ועדת שביתת הנשק. הסורים התעקשו לעמוד בסירובם לשחרר את השבויים, אלא רק לאחר תום חקירתם.

המצבה של אורי אילן ז"ל

לקצין החוקר התחוור שיקשה עליו להגיע לחקר האמת, נכתב בספר. הוא שם לב שה"מסתננים" שנשלחו על ידי צה"ל והושמו גם הם בכלא אל-מאזה אינם מותירים שטח משטחי הכלא מבלי לכתוב בו כתובות בעברית, כשהם מזהירים אותם מלדבר - ובמיוחד כתבו אותן בתאי השירותים.

הספר מתאר את הלחצים שהופעלו על חברי החולייה: החוקר חש שאורי אילן היה שונה מכולם ולכן הורה לכתוב בעברית באחד מתאי השירותים: "גד" (קסטלניץ) הוא אחד החשודים בבגידה משום שהתוודה". כאשר אורי אילן ביקש ללכת לשירותים, הובילו אותו לתא השירותים הזה. החוקרים הטמינו מיקרופון זעיר בתא של אורי אילן. כאשר אורי הבחין במה שנכתב בתא השירותים, הוא דרש להיפגש עם קצין הכלא וביקש ממנו לפגוש את מוזס.

התרגיל הפסיכולוגי - והסטירה בכלא

הקצין הסכים להביא אליו את מוזס כדי שישהה עימו בתא. כשנפגשו, הביט אורי מבעד לסורגי תאו ונוכח שהמקום ריק לחלוטין מאדם. לפי הספר אילן אחז בחברו מוזס ואמר: "גד התוודה והוביל את הסורים אל המתקן". אבל, מוזס אחז בו בפראות ואמר לו: "על איזה מתקן אתה מדבר? האם לא כדאי לשכוח מהסיפור הזה לגמרי? בהתאם לפקודות". אבל, לפי הספר, אורי סירב לשתוק ואמר: "מה התועלת? גד הודה והתוודה והוביל את הסורים למקום". "מוזס סטר לו על פיו", מעיד הקצין הסורי.

הקצין החוקר זימן אליו את אורי אילן ואמר לו: "אנו מודעים לנושא המתקן וגד יוביל אותנו אל המקום, אלא אם כן, אתה רוצה לבוא עימנו", ואילן השיב: "אני לא יודע את מיקומו המדויק. ראיתי את המתקן מרחוק, כלומר התבוננתי בפעולה מרחוק". ברגע זה, מתאר הספר, חלה תפנית דרמטית: "אילן לא שם לב שהוא הודה ושהוא מוסר מידע חשוב מאוד, את הסוד אותו הצליחו עד כה להסתיר", כתב הקצין הסורי בספרו.

"עשו לאורי אילן תרגיל פסיכולוגי וזה עבד", אומר אברהם כהן. "זיהו אותו כחולייה החלשה בקרב העצורים. זה פרט שלא הכרנו. מה שמעניין זה התחכום של החוקרים, שלא רק עינויים, אלא גם עשו הרבה עבודה פסיכולוגית על הנחקרים".

הסורים הבינו שהמתקן האלחוטי טמון בבטן האדמה בצד אחד מעמודי הטלפון הצבאיים, המקשר בין המטה הכללי בדמשק לבין היחידות, המוצבים והמחנות שלאורך הגבול. חוט דק יוצא ממכשיר זה שבצד העמוד ומתחבר לכבלים הראשיים. מטרת מכשיר זה היא לקלוט את שיחות הטלפון ולשדר אותן באופן אלחוטי לצד הישראלי.

כותרות העבר: שיחות שלום עם סוריה (צילום: חדשות 2)
גבול רמת הגולן, ארכיון | צילום: חדשות 2

בדרך חדשנית זו, עלו שירותי הביטחון הישראליים על כל הפקודות, ההוראות, החדשות והמידע הנוגעים לצבא הסורי, מצב היחידות בחזית, היקף הכוחות ותנועותיהם. המכשיר יכול היה גם להעביר פקודות וידיעות מזויפות ליחידות הסוריות שבגבול, שיעביר אותן לקווי הטלפון של היחידות והמוצבים הסוריים בגולן.

לפי הספר, בחקירה נודע לסורים שהחיילים הגיעו לשטח מכיוון שהמכשיר הסודי נפגע מעט מלחות, כתוצאה מהימצאותו הממושכת בתוך האדמה, ולכן הקול שנשמע ממנו היה חלש ומקוטע, והחיילים הישראלים הגיעו כדי לתקן אותו. הקצין הבין כי המכשיר מונח בתוך תיבה מעץ מלא, שחציה התחתון הוא מוקש המתפוצץ אם נוגעים בו. לפי המסופר בספר, בשלב זה ערכו החוקרים עימות בין השבויים, וכל אחד מהם הטיח בחברו שהוא חשף את הסוד שנחשב לאחד הסודות הכמוסים ביותר של צה"ל.

הקצין הסורי מתאר בספרו כיצד הבין אורי אילן שבעצם הוא זה שחשף את הסוד. לדבריו השבויים הסכימו ללכת אל מקום המתקן, שהיה מונח באדמות הכפר עין אל־ע'ית', במרחק 14 קילומטרים מהגבול. חיילי הצבא הסורי החלו לחפור באדמה מסביב לאחד מעמודי הטלפון עד שנחשף המתקן, לאחר מכן אמר מוזס שהוא מוכן להפריד ולהרחיק את המוקש כדי למנוע ממנו מלהתפוצץ, ולהוציא את המכשיר שלם - וביקש משלושת חבריו האחרים להתקרב אליו.

הקצין החוקר הבין שמוזס מתכוון לפוצץ את המוקש יחד עם חבריו הישראלים ולהתאבד והוא לקח אותם מהמקום בחזרה לכלא. באותו לילה אורי אילן התאבד. הוא חתך רצועות בד ממזרון המיטה שלו ותלה את עצמו מצווארו בסורגי הברזל של תא הכלא. עוד לפני כן כתב בדמו על הקיר, לאחר שפצע את ידו בזגוגית משקפיו, כי לא בגד, וכי הוא נפל קורבן למשימה כושלת. הידיעה על התאבדותו נמסרה לישראל רק בסוף ינואר 1955. משה דיין בעצמו הגיע לקבל את גופתו בגשר בנות יעקב.

הלווייתו של אורי אילן