בגיל 81, לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה נמאס לספוג אש. הכוונה, יש להבהיר, אינה לירי הרקטות והפצמ"רים מעזה שמתחדש בכל כמה חודשים – את התגובה בחזית הזו הוא משאיר לצה"ל. העיתונאי בדימוס, אחד ממייסדי היישוב הסמוך לגדר, מוטרד דווקא ממתקפות מסוג אחר – כאלה שהן כלפי התנועה הקיבוצית שהוא כל כך גאה להיות חלק ממנה, היהלום בכתר הציונות, שהפכה בראייתו למגזר רדוף ומושמץ.

הוא מביט בחבריו בני גילו, שהשקיעו את מיטב שנותיהם במה שהחשיבו כהתגשמות חזון הקמת המדינה, מואשמים בדיעבד באליטיזם, התנשאות, ואף חמור מכך – גזענות ו"שוד קרקעות".

"השנאה כלפי הקיבוצים זה עניין לפסיכיאטרים", אומר ליפשיץ. "יש כאלה שאומרים שאנשים תמיד שונאים את דמות האב, או מי שעוזר להם יותר מדי. הקיבוצים עשו כל כך הרבה לטובת המדינה, שזה כמו לנשוך את היד שמאכילה אותך".

מלחמת הקרקעות של הקיבוצים (צילום: 123rf)
"הקיבוצים עשו כל כך הרבה לטובת המדינה" | צילום: 123rf

ליפשיץ מדבר בעיקר על מה שהוא מגדיר כ"עסקנים מזרחים שקרנים", כמו תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית, שטוענת כי חלוקת הקרקע במדינה אינה שוויונית – ושהתנועה הקיבוצית היא המרוויחה העיקרית מכך. "התזה שלהם היא שהקרקעות הן האוצר הכי גדול במדינה, שזה פשוט קשקוש", טוען ליפשיץ.

"אם זה היה נכון", הוא אומר. "היינו צריכים להיות עשירים. לקיבוץ שלי יש המון קרקע, 18 אלף דונם בבעלות רשות מקרקעי ישראל, והערך הרשום שלה הוא אפס. מגרש של 5 דונם בתל אביב שקול ל-10 או 20 קיבוצים כמו שלי".

הדשא של השכנים

לא במקרה דווקא התנועה שנושאת את דגל המאבק לשוויון של בני עדות המזרח היא שמובילה את המאבק בנושא. הסוגיה רחבה הרבה יותר מהתחשבנות נדל"נית, והיא נוגעת בעצבים הרגישים ביותר של השסע העדתי בישראל.

בצמוד לקיבוצים, שמאוגדים במועצות אזוריות, ורוב חבריהם אשכנזים, נמצאות לרוב מה שפעם הוגדר "עיירות פיתוח", יישובים ברמה סוציו אקונומית נמוכה שמאוכלסים בעיקר על ידי מזרחים - והפערים בין השכנים מתדלקים את רגשות הטינה.

מלחמת הקרקעות של הקיבוצים (צילום: פלאש 90)
הפערים בין השכנים מלהיטים את הרגשות. להבות הבשן | צילום: פלאש 90

"נושא הקרקעות, שרוב האזרחים לא מתעסקים בו, מכיל את אחד המוקדים הכי חשובים לייצור שוויון במדינת ישראל", מסבירה יעל בן יפת, חברת הקשת הדמוקרטית המזרחית.

"הכסף העיקרי של הרשויות המקומיות מגיע מהארנונה שנגבית עבור השטחים המסחריים", אומרת בן יפת ומדגישה שבמקרה של הקיבוצים: "כל הכסף הולך ל-3,000 תושבים שנמצאים מאחורי שערי הקיבוצים, במקום ל-50 אלף תושבים שנמצאים בעיירת הפיתוח שליד".

"בחו"ל יש ערים חזקות ומסביבן כפרים קטנים", היא ממשיכה. "אבל בארץ זה הפוך, בגלל היסטוריה גזענית. יש ערים עם המון תושבים, שרבים מהם עניים, ואין להן בכלל שטחי מסחר, וסביבן יש יישובים מאוד עשירים, עם המון שטחי מסחר".

המהלך הבולט ביותר של הקשת הדמוקרטית המזרחית במאבק היה הגשת "בג"ץ הקרקעות" לפני כ-20 שנה, שבו זכתה בפסק דין תקדימי, שביטל את החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שאפשרה לקיבוצים ולמושבים לשנות ייעוד של קרקע חקלאית ולהפשיר אותה לבנייה. זה, לטענת התנועה, שורש הבעיה שמעמיקה את הפערים ואת אי השוויון בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח הסמוכות.

"אם הם מעבדים את הקרקע, בסדר גמור", מסבירה בן יפת את עמדת התנועה. "אבל הם אומרים - במקום לעשות תירס נעשה צימרים, ואז במקום צימרים הם מקימים אולמות אירועים. ברגע שזה לא משמש לחקלאות, זה צריך לחזור למדינה".

ליפשיץ לא מקבל את הטענה. "לעיירות הפיתוח יש אין-סוף קרקע. תל אביב פי 10 יותר צפופה מהן, ולא שמעתי אותה מתלוננת על מחסור בקרקע. ניקח לדוגמה את ירוחם - אם קרקע הייתה המשאב הכי יקר בישראל, כל תושביה היו מיליונרים, אבל משום מה הם במצוקה. שמעת פעם את המזרחים המקצועיים נאבקים נגד הטייקונים? הם מסיטים את כל המאבק רק נגד הקיבוצניקים, שיש להם שכר ממוצע".

 הקרב על הכסף

אליאור עמר, ראש האופוזיציה במועצת העיר קריית מלאכי וחבר בהנהלת התנועה החברתית המזרחית "תור הזהב", רואה את הדברים אחרת. הוא מראשי המאבק להרחבת גבולות העיר על חשבון המועצה האזורית באר טוביה הסמוכה, שלהן גודל אוכלוסייה דומה. "לקריית מלאכי יש אזור תעשייה אחד קטן ומיושן ורבע אזור תעשייה, שנמצא בראשיתו", מסביר עמר.

"למועצה האזורית באר טוביה יש ארבעה אזורי תעשייה וחצי", ממשיך עמר, "כתוצאה מכך קריית מלאכי מכניסה 35 מיליון שקל בשנה מארנונה לעסקים ובאר טוביה כ-100 מיליון. הכסף הזה בסופו של דבר מושקע בתושבים – בחינוך, תעסוקה, תרבות, פנאי וספורט".

"זה נכון כמעט לכל מועצה אזורית בארץ", הוא מדגיש. "כשרשות מקומית אחת יכולה להשקיע בתלמיד 5,000 שקל ואחרת שצמודה לה יכולה להשקיע 15 אלף שקל - התרחבות הפערים היא רק עניין של זמן".

אך רבים מהקיבוצניקים הוותיקים רואים במאבק על הקרקעות רק אמתלה לפגיעה בהם עקב רגשות קיפוח היסטוריים, ללא כל קשר לרעיון של צדק חלוקתי. הגם שחלקם אמפתיים לתחושות הללו, הם חושבים שעבר זמנן, ואין סיבה להעמיס על גבן את המשך ההתכתשות בנושא.

עיריית קריית מלאכי (צילום: יעקב כהן, פלאש 90)
"התרחבות הפערים היא רק עניין של זמן". בניין עיריית קריית מלאכי | צילום: יעקב כהן, פלאש 90

"הביקורת כלפי הקיבוצים נובעת מזה שכשההורים של אלה שהיום נמצאים בפרונט של העניין הזה הגיעו לכאן בשנות ה-50, הם עבדו בעבודות דחק וסבלו מאפליה לא קטנה וגם קצת מגזענות", טוען יורם רז (75), חבר קיבוץ מרחביה, שהיה מנכ"ל מכללת עמק יזרעאל.

"הם הפכו להיות פועלים שכירים בקיבוצים, ואין שום ספק שחלק מהם סבלו מהתייחסות לא הכי נחמדה וקצת פטרונית, והם נושאים על גבם את האפליה הזו", הוא ממשיך. "אבל זה מהר מאוד נגמר כי המדינה הקימה בעיירות הפיתוח מפעלים - נכון שהם לא היו הבעלים או המנהלים, אבל הם מצאו את פרנסתם. הבנים שלהם, שהתחנכו במדינה יותר מסודרת, כבר זכו ללימודים אקדמיים".

הראשון שזיהה את רגשות הקיפוח האלה ותיעל אותם למטרות פוליטיות היה ראש הממשלה מנחם בגין, שהרבה לדבר על הנושא במערכות הבחירות שבהן ניצח ב-1977 וב-1981. "זו הסתה שהחלה כמעט לפני 50 שנה", אומר ליפשיץ. "כשבגין השמיץ את החברים המסכנים במנרה, אחד המקומות הקשים במדינה, שהם יושבים על בריכות שחייה וכיף להם, במקום להגיד 'כל הכבוד לכם שישבתם פה והגנתם על הגבול מלפני מלחמת השחרור'".

"ישראל היא המדינה עם הכי הרבה פערים בעולם המפותח", הוא מודה, "אבל זה לא היה ככה לפני שהליכוד עלה לשלטון ב-1977. למרות הטענות שעשו פרוטקציות לקיבוצים, הפלא ופלא, היינו הכי שוויוניים בעולם, כולל עיירות הפיתוח והעולים המזרחים".

 הנחל שהצית להבות

אחד הסמלים העכשוויים של המאבק לשוויון חלוקתי הוא זה שמתנהל בשנים האחרונות סביב הגישה לנחל האסי, העובר בשטח קיבוץ ניר דוד שבצפון, סמוך לבתי המגורים של תושביו. המחאה, שאותה מובילים בעיקר צעירים מהעיר בית שאן הסמוכה, הגיעה לשיאה בקיץ לפני כשנה וחצי, ולוותה בהפגנות שאף גלשו לאלימות בין הצדדים.

לפני כחצי שנה קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי הנחל נחשב לשטח ציבורי, וזכות הגישה של הציבור הרחב אליו צריכה להיות מאוזנת עם זכויותיו של הקיבוץ, והורה למדינה ליצור עד לפברואר 2023 גישה מוסדרת למקום, שתאפשר לתושביו לקיים שגרת חיים נאותה. בינתיים נפתח לציבור קטע קטן מהנחל ממערב לקיבוץ, המכונה "החוף הירוק".

  • נחל האסי בקיבוץ ניר דוד (צילום: מנחם לדרמן, פלאש/90 )
    הפך לסמל המאבק. נחל האסי | צילום: מנחם לדרמן, פלאש/90

"אנחנו לא מרוצים מההחלטה, שמדברת על קטע של 100 מטר בסך הכול, אבל מכבדים אותה", אומר מתי גרמה (38), מיוזמי המחאה. "התקווה האמיתית לשינוי היא בעקבות התביעה הייצוגית שהגשתי בסך 26 מיליון שקל, שמשם גם יש פתח לעתירה לבג"ץ. אנחנו לא רוצים לתקוע לתושבי ניר דוד אצבע בעין, ואין לנו מטרה לעבור בין הבתים שלהם או ללכלך את גדות הנחל, אבל אנחנו רוצים שתהיה לכולם גישה לאוצר הטבע הזה, ולא רק לקבוצה מצומצמת של אנשים".

גרמה עוד זוכר איך כילד גורש על ידי תושבי הקיבוץ מגדות האסי, ביחד עם הוריו, וזה לא מרפה ממנו. "ישבנו שם ובא איש קיבוץ וסילק אותנו. יש לי עדיין טראומה מזה. כשמסלקים אותך בבושת פנים אתה לא תשכח את זה אף פעם, ואחרי כמה שנים, כשיש לך הזדמנות לבוא ולעשות צדק - אתה עושה אותו בלי חשש".

מלחמת הקרקעות של הקיבוצים (צילום: לע"מ)
"הקיבוץ, שבעבר נחשב לפאר המפעל הציוני, עבר מגלוריפיקציה לדמוניזציה" | צילום: לע"מ

גם המחאה הזו, כמו יתר המאבקים בין תושבי הקיבוצים ועיירות הפיתוח, נצבעה בגוון עדתי. "הם רואים בפעילי המחאה ערסים אלימים שיעשו מנגלים בנחל, זה נובע מגזענות", טוען גרמה. "היה איזה מזכיר קיבוץ שהשווה אותנו לחיזבאללה בפוסט שכתב ומיהר למחוק. אני מכיר את סגנון ההתבטאות של אנשי הקיבוץ. יכול להיות שחיים שם אנשים מאוד חשוכים שמפחדים לכאורה מהצבע והנראות שלנו".

"ניסו להסיט את האש מבלפור" 

מזכיר קיבוץ ניר דוד, לביא מאירי, דוחה את ההאשמות. "השופטת ניקתה אותנו בפסק הדין מטענות של גזענות. קיבוצים נתפסים בציבוריות הישראלית כאשכנזים, למרות שניר דוד הוא לא כזה, ועיירות הפיתוח נתפסות כמזרחיות, ופרט לסכסוך עם הפלסטינים, אין סכסוך יותר טוב, סקסי ולוהט מאשר העדתי. יש מפלגות שעושות על זה קריירה, אז למה לא לעורר אותו?"

מאירי טוען שהמחאה מוכוונת על ידי גורמים פוליטיים בעלי אינטרס ללבות את היצרים, בהם הליכוד ומפלגת ש"ס שהגישה את העתירה לבית המשפט המחוזי. "האווירה הציבורית של שסעים ומתחים חברתיים בשנתיים האחרונות הובילה למחאה".

"היה ניסיון כנראה להסיט את האש מההפגנות בבלפור למקום אחר והנושא של סכסוך בין קיבוצים לעיירות פיתוח הוא מעניין, סקסי ומצטלם יפה", מסכם מאירי. הוא חושש שבקיץ הקרוב המחאה תתחדש, ומציין כי בקיבוץ נערכים לכך. "כרגע המאבק נמשך בעיקר ברשתות החברתיות, כי בחורף לא נחמד להגיע לנחל, אבל אם הם לא יפנימו שצריך לחיות על בסיס של פשרות - אני מעריך שהאירועים יחזרו. אם נצטרך - נשמור על הבית שלנו באופן המשפטי, הציבורי והפיזי".

 

"פרט לסכסוך עם הפלסטינים, אין סכסוך יותר טוב, סקסי ולוהט מאשר העדתי. יש מפלגות שעושות על זה קריירה, אז למה לא לעורר אותו?"

לביא מאירי, מזכיר קיבוץ ניר דוד

"הקיבוץ עבר מגלוריפיקציה לדמוניזציה"

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, אופטימי שניתן ליישב את המחלוקות בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח. "הסכסוך המתמיד הזה שנשען על חוויות קשות מימי ראשית המדינה לא תורם כלום ולא משרת אף אחד", הוא אומר. "במקום להתעסק בחשבונות ההיסטוריים, חשוב להתחיל לחשוב על פתרונות משותפים שיאפשרו גם לקיבוצים לצמוח ובעיקר לערים השכנות לפרוח. לא רק שזה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני, אלא שמדובר באינטרס יסודי שלנו, גם כי אנחנו חלק מהמדינה, וגם כי אנחנו חיים שם. אלה ערי המחוז שלנו בפריפריה. אנחנו חיים איתן, לצדן ובתוכן. חשוב לנו מאוד שהן ישגשגו".

ד"ר אלון גן (57), מרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים ומנהל המחקר של יד טבנקין, מרכז בין היתר פורום של חוקרי הקיבוץ. כהיסטוריון, וכמי שגדל בעצמו כדור שלישי בקיבוץ כפר מסריק בגליל המערבי, הסנטימנט הציבורי שהתפתח סביב ההתיישבות העובדת חורה לו מאוד.

"הקיבוץ, שבעבר נחשב לפאר המפעל הציוני, עבר עם השנים תהליכי מטוטלת, מגלוריפיקציה לדמוניזציה", הוא מסביר. "בראשית הדרך היו מתפארים בקיבוצים והיום הם הפכו להיות למקום שגידל ילדים בניסוי אכזרי שנקרא לינה משותפת ועשק את הערבים והמזרחים. אני לא רוצה ליצור רושם שזה היה גן עדן עלי אדמות. אני חושב שהיו לא מעט בעיות והתנשאות, ואם בראשית הדרך הקיבוצניקים היו אליטה משרתת, לאט לאט חלק מהם הפכו לאליטה שמשרתת את עצמה, דבר שבצדק יצר ניכור. אבל שכחו מה הקיבוצים עשו פה והפכו אותם לשק החבטות של החברה הישראלית".

 

ד"ר גן מזכיר את תרומתם הרבה של בני הקיבוצים להגנה על המדינה. "במלחמת ששת הימים התנועה הקיבוצית הייתה פחות מ-4% מהאוכלוסייה – ורבע מהנופלים במלחמה היו ממנה. 50% מהלוחמים ו-60% מהטייסים היו קיבוצניקים".

"גם היום", ממשיך ד"ר גן, "נתוני ההתגייסות של קיבוצים ליחידות קרביות ולקצונה הם הרבה מעבר לגודלם היחסי באוכלוסייה, שעומד בסך הכול על אחוז וחצי".

גם בתחומים אחרים, טוען גן, בני הקיבוצים השפיעו על החברה הישראלית בצורה יוצאת דופן. "תנסה לדמיין את התרבות הישראלית בלי יורם טהרלב ז"ל מיגור, נעמי שמר ז"ל מכנרת, מתי כספי מחניתה, שלום חנוך ומאיר אריאל ז"ל ממשמרות. גם היום, כמעט בכל תחום, כמו היי-טק ותעשיות מפותחות, הם משמעותיים".

ואולי, אחרי כל הדם הרע, דווקא האנקדוטה שמספר ליפשיץ הוותיק מפיחה אופטימיות שהדברים יכולים להיראות אחרת. "לפני 20 שנה התנועה הקיבוצית הייתה במצוקה כלכלית קשה, עד כדי כך שהשכנים שלי בקיבוץ כיסופים לא היו יכולים לשלם לספקים עבור האוכל למטבח", הוא משחזר. "אז הנהגים המזרחים מאופקים הורידו עבורם מצרכים בלי רשות, כי הם לא היו יכולים לראות שלאנשים שהם חיים איתם כל השנים לא יהיה אוכל. העסקנים מסיתים כל הזמן אבל האנשים בשטח יודעים את המציאות".