"אני נפגעתי במשפחה. מאח שלי. אימא לא עשתה עם זה כלום חוץ מלהאשים אותי", מספרת יפית (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה). היא גדלה במשפחה חרדית בירושלים להורים חוזרים בתשובה. "אימא שלי אמרה לי להיות צנועה ושאסור לי להכשיל את בני ישראל כשהיא ראתה את זה. חוויתי מאימא שלי גם אלימות מטורפת, ומאח שלי את האלימות המינית. אני הייתי ממש השפחה בבית, ובלילה שפחת מין".

"הזיכרון הראשון שלי הוא בגיל 7 והזיכרון האחרון שלי הוא בגיל 13", מנסה יפית, לשחזר את התקופה הקשה. "כשהוא היה בבית זה היה על בסיס יומי. כשהוא עזב, זה היה על בסיס שבועי".

"הבנתי שהיה משהו, אבל לא קראתי לזה בשם", היא מספרת בכאב. "רק בגיל 25, כשכל הנושא התפוצץ אחרי שהוא פגע בילדה נוספת, ידעתי לשים את האצבע על מה שקרה לי". בעקבות ההכרה המאוחרת בפגיעה החליטה להגיש תלונה במשטרה, רגע לפני ההתיישנות. אלא שאז, נאלצה להתמודד עם קושי שלא ציפתה לו. 

לדבריה החוקרת במשטרה "הייתה מזעזעת: היא ממש ישבה עם פיתה פלאפל וחקרה אותי וניקתה תוך כדי את הטחינה. מזעזע. הרגשתי כאילו אני שווה פחות מהפלאפל שיש לה בתוך הפיתה". תגובת המשטרה על הטענות - בסוף הידיעה.

"הזיכרון הראשון שלי הוא בגיל 7. כשהוא היה בבית זה היה על בסיס יומי. אימא שלי אמרה לי להיות צנועה כשהיא ראתה את זה"

יפית, נפגעה מינית

האומץ של יפית לספר את סיפורה חושף גם את המורכבות של הפגיעה המינית במגזר החרדי וגם את הקושי המשטרתי להתמודד עם קורבנות פגיעה מינית.

חדר חקירות (צילום: 123RF‏)
"החוקרת ישבה מולי עם פיתה, הרגשתי פחות שווה מהפלאפל" | צילום: 123RF‏

"למה נפגעת עבירה צריכה להיות מושפלת?", מתרעם הרב אשר מלמד, קצין משטרה בדימוס ומקים "המרכז הישראלי למוגנות". "משטרת ישראל לא מצליחה ליצור את האמון, כי מרבית הנפגעות לא מגיעות למשטרת ישראל, כי הן אומרות שהן עוברות אונס נוסף".

"למה נפגעת עבירה צריכה להיות מושפלת? מרבית הנפגעות לא מגיעות למשטרה, כי הן אומרות שהן עוברות אונס נוסף"

אשר מלמד, לשעבר קצין משטרה, "המרכז הישראלי למוגנות"

"ברגע שהתלוננתי, ההורים שלי יצאו נגדי"

קרוב לשבועיים שהעולם החרדי מצוי בטלטלה הנובעת מההבנה של היקף התופעה. באפריל בשנה שעברה ניסה יהודה משי זהב, יו"ר זק"א לשעבר, לשים קץ לחייו לאחר שנחשד בעבירות מין. כמה חודשים לאחר מכן הסופר חיים ולדר, דמות ידועה ומוערכת בחברה החרדית, שם קץ לחייו לאחר שהועלו טענות כי היה מעורב ב-22 תקיפות מיניות של נשים וקטינים במשך שנים, שחלק מהן הושתקו. ולדר, מושא להערצה בחברה החרדית, היה מרצה ופעיל למען רווחת הילד והקים ב-1997 את מרכז "הילד והמשפחה", שנועד לתת מענה לנוער ולילדים בסיכון מטעם עיריית בני ברק. הוא כתב עשרות ספרים שהשפיעו ועיצבו את עולמם של ילדים ומבוגרים כאחד. בשנת 2003 קיבל את פרס "מגן הילד" מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד. 

חיים ולדר (צילום: לפי סעיף 27 א')
נטען כי היה מעורב ב-22 תקיפות מיניות של נשים וקטינים, חיים ולדר | צילום: לפי סעיף 27 א'

נראה כי פרשיית ולדר היא הקש ששבר את גב הגמל בקרב הציבור החרדי, והוא נחלק בעקבותיה לשני מחנות, אלו המאמינים לקורבנות ורוצים לצעוק את השינוי, ואלו המגנים על שמו הטוב של ולדר בכסות עבירת "לשון הרע". תופעת ההשתקה אינה ייחודית למגזר החרדי, היא תמונת מראה של כל קבוצות השוליים הסגורות בישראל ובעולם. קהילות שנמנעות מלדווח לרשויות על מקרי אלימות - ואלימות מינית בפרט - כדי לא להכפיש את שמן בציבור. 

סיפורה של יפית הוא סיפורם של רבים. קורבנות פגיעה מינית מהמגזר החרדי שמעזים לדבר חושפים מציאות מורכבת, נוסף על הפגיעות שעברו כשהיו קטינים וילדים. ההבנה המאוחרת של האירוע, תחושות האשמה הקשות והעיוורון של המערכת לנפגעים - מקשים על התאוששותם הנפשית. 

חרדי לא מזוהה (צילום: Yonatan Sindel Flash 90, flash90)
הפרשות האחרונות שברו את גב הגמל. אילוסטרציה | צילום: Yonatan Sindel Flash 90, flash90

יפית מספרת שגדלה ב"משפחה מאד מכובדת, מצליחה, אנשים עסוקים. אנחנו כמה אחים. מבחוץ הכול נראה יותר טוב מטוב ומבפנים הכול רקוב. חוויתי מאימא את האלימות המטורפת, ומאח שלי את האלימות המינית. הוא היה המלאך המושיע ביום (מהאימא; א"ב) ומלאך המוות בלילה", היא אומרת. "היום אין לי קשר עם אף אחד במשפחה". לדבריה לאחיה יש היום "מעמד גבוה בחברה החרדית".

"זה היה נושא שאימא שלי ידעה ממנו", היא אומרת, "אבל כמובן שהיא באה והאשימה אותי שאני הבעייתית. כשהיא ראתה את זה, היא באה וכעסה עליי למה זה קורה, ומאז בעצם לקחתי את הכול על עצמי".

"חוויתי מאימא את האלימות המטורפת, ומאח שלי את האלימות המינית. הוא היה המלאך המושיע ביום ומלאך המוות בלילה"

יפית

היא ירושלמית בשנות ה-30 לחייה, נשואה עם 3 ילדים, ומסייעת לנפגעי פגיעה מינית שיוצרים אתה קשר בעקבות פעילותה בנושא. "אני נשואה באושר ובעושר, כנגד כל הסיכויים, מה היה הסיכוי שזה יקרה?", היא אומרת, "מה הסיכוי שאני אצא ואבחר אחד שלא יהיה כמו האדם שאנס אותי?"

את אומרת שאימא שלך ידעה, אבל לא עשו ביניכם שום איזושהי הפרדה, רק האשימו אותך?

"לא, כלום, ממש שום דבר". 

בית ספר (צילום: חדשות 12)
"דיברנו על משהו שהוא אסור". אילוסטרציה | צילום: חדשות 12

חוץ מההורים, סיפרת למורות או לאנשים מהסביבה שלך?

"לא, החברה הראשונה שסיפרתי לה, זה היה בערך בגיל 16, שזרקתי לה משהו וזהו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שדיברתי על זה. עד אז, כתם, אות קין שלי. כשהגעתי להתלונן במשטרה הם לא אהבו את זה שלא סיפרתי".

והחברה, לא סיפרה להורים שלה?

"לא, היינו דוסיות, דיברנו על משהו שהוא אסור".

את התלונה היא הגישה בגיל 28 אך התיק נסגר מחוסר ראיות. "אין לי מושג איך זה קרה. ההורים שלי, כמובן, ברגע שהתלוננתי, עמדו לטובתו ויצאו נגדי. אמרו שאני משוגעת" היא משתפת בכאב. 

"התלונה היא לא 'איך לא דיברת', התלונה היא 'איפה הייתם'", היא מבטאת את הכעס שלה על הוריה, "ילדה קטנה לא מבינה כלום במה שקורה לה. איפה אתם הייתם, חדר לידכם, כל לילה? התשובה היא הייתם, ראיתם ובחרתם לסתום".

איך התבטאה ההשתקה המכוונת? 

"תראי, זה חוסר לקיחת באחריות - זה להשאיר אצלך את האשמה ולהשאיר אותה חזק. אנחנו לא אשמים, את הבעייתית, את המשוגעת, את החולה. כאילו, זה הכי פשוט להאשים אותי שאני חולה, כן אני חולה. אני סובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, על כל תופעות הלוואי שלה, אבל זה בגללכם, ותיקחו אחריות. וחוסר לקיחת האחריות הזו – זאת אומרת שהאשמה היא של הנפגע".

"אני לא רוצה קשר עם אימא שלי", היא אומרת בכאב, "אבל כן אני רוצה שהיא תיקח אחריות. את היית המבוגר האחראי בסיפור הזה, בסופו של דבר ידעת. קחי אחריות, הבת שלך נפגעה במשך 7 שנים, בקדנציה שלך, בבית שלך, בחדר ליד המיטה שלך. המקום הזה שאת לא לוקחת אחריות, זה משאיר את האשמה עליי. וזה נורא נורא קשה". 

"ילדה קטנה לא מבינה כלום במה שקורה לה. איפה אתם הייתם, חדר לידכם, כל לילה? התשובה היא הייתם, ראיתם ובחרתם לסתום"

יפית

"רק אחרי 4 שנים, פתאום נופל האסימון"

שלמה גדל בבני ברק, בן צעיר במשפחה חרדית עם כמה ילדים. הוא היה רק בן 10 כשנפגע מינית. "פעם היה לי קשה להגיד את המשפט 'הייתי טרף קל', אבל כך זה היה. הוא פשוט נתן לי מדבקות וכך זה גם התחיל", הוא מספר.

"הפוגע היה ידיד של המשפחה", משחזר שלמה, בשנות ה-40 לחייו, נשוי ואב לכמה ילדים שגר באזור המרכז. שלמה מעביר הרצאות בנושא פגיעות מיניות ורגשיות. "הוא היה בן בית קרוב ל-10 שנים. הוא היה מגיע והיה יכול לישון אצלנו מתי שהוא רוצה. הוריי היו מכניסי אורחים, משפחה חמה, נעימה. אחיי נמצאים בפנימיות, לא בבית, רק אני - הקטן מכולם. ושם היה זיהוי, הפדופיליה, הסטייה, החולי הזה לזהות ילד, נער, קטנצ'יק".

פגיעה מינית (צילום: Daniel Kusnyer, 123RF)
"הכול צרוב בגוף - ולא מדברים על זה". אילוסטרציה | צילום: Daniel Kusnyer, 123RF

"אני לא זוכר איך זה נעצר. אין לי זיכרון. כן יש לי פלאשבקים, טריגרים. זה קרה בחתך של עד שנה. אני זוכר המון פעולות שנעשו שם במשך הזמן. פעולות פגיעות או ניצולים", הוא אומר.

"פעם היה לי קשה להגיד את המשפט 'הייתי טרף קל', אבל כך זה היה. הוא פשוט נתן לי מדבקות וכך זה גם התחיל"

שלמה, נפגע מינית

גם שלמה, כמו יפית, לא הבין מה קורה לו: "בזמן הזה כל התחושות הן בגוף. זר לא יבין מה זה תחושות בגוף, אבל הכול נמצא: ריח, זיכרון, כאב. הכול צרוב. להבין מה קורה בפועל? לא מבין. מבין שלא מדברים על זה".

סיפורו של שלמה ממחיש כיצד אלימות מינית עשויה להיות גם פסיכולוגית. הוא מתאר מצב שבו ילד מקבל משהו שהוא אוהב, במקרה שלו מדבקות, ולכן מצד אחד משתף פעולה, ומצד שני מרגיש שמשהו לא תקין. "לא איימו עלי", הוא מסביר, "נוצרה מעין תלות רגשית, ניתוק רגשי. ברית שתיקה זה נקרא".

רק בדיעבד הבין מה קרה לו: "רק אחרי 4 שנים, כשאני לומד בפנימייה בעצמי בישיבה התיכונית, תוך כדי לימוד שקשור באופן עקיף על הנושא הזה של מיניות, פתאום, בבת אחת, נוצרת בהירות פנימית ונופל האסימון". 

"לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל הבנתי מה נעשה", הוא מתאר את ההבנה שהכתה בו. "לא לימדו אותי על מיניות או על מיניות בריאה. לא בגלל שאני דתי, אלא בגלל שזה לא היה מקובל אז. זה היה טאבו, אישיו, לא נגעו בזה וממילא לא קראו לזה בשם. אז, אני מבין שנעשה משהו חמור ואני נכנס לרובד של שיפוט עצמי. מגיל 14 יש הבנה עמוקה ובעצם קריסה, שנעשה בי משהו חמור מאוד". 

"הפוגע היה ידיד של המשפחה. הוריי היו מכניסי אורחים, אחיי נמצאים בפנימיות, לא בבית, רק אני - הקטן מכולם. ושם היה זיהוי, הפדופיליה, הסטייה, החולי הזה"

שלמה

"בושה, אשמה ופחד"

שלמה מתאר את הנזק העצום שגרמה לו הפגיעה המינית בילדות: "זר לא יבין את התחושה הפנימית: הרבה מהפגיעות קורות בקרבה משפחתית, באזור, או בצורה מניפולטיבית, אז המילה הסכמה נכנסת שם כביכול, זה פוגש את העניין של האשמה העצמית". 

רגש נוסף שהוא מתאר הוא הבושה: "בושה נוראה - אי אפשר לתאר את הבושה שאני חווה בגוף, כי הכול חי בי. הזיכרון, הכאב הריח, ופתאום אתה רוצה למות. אתה רוצה לברוח מעצמך. אתה רוצה להיעלם לא לחיות, כי מה זה? זו תחושה שנוכחת בגוף בגלים, שתופסת אותך ככה שאתה רוצה לברוח". 

"ופחד", הוא אומר, "פחד עמוק. פחד שאני זוכר את עצמי באותה סיטואציה שאני בורח לשירותים ;, כי הגוף באותו רגע עובר טלטלה, ונהיה לי קר. מה שעוד עובר לי בגוף זה מי יאמין לי? אבל חשוב לי להדגיש שהדברים קורים על אוטומט, אני לא מבין את זה. הבושה והאשמה והפחד שעכשיו אני מדובב, אז לא הבנתי מה חוויתי".

"אני זוכר את עצמי באותה סיטואציה שאני בורח לשירותים להקיא, כי הגוף באותו רגע עובר טלטלה, ונהיה לי קר. מה שעוד עובר לי בגוף זה מי יאמין לי?"

שלמה

"חשוב להדגיש שברגע שהדמות הזו פגעה בי, שהייתה דמות אמון, אז כל המערך הפנימי מתרסק, כי הכול בנוי על אמון", הוא אומר. "לכאורה, האבא, אימא, המשפחה - לא פגעו בי, אבל האמון בדמות קרובה מתרסק. אני לא סומך על עצמי כי כשסמכתי על עצמי מה קרה לי? פגעו בי. אז האמון מתרסק והאמון בעצמי מתרסק. זה פשוט בונה את הריסוק העצמי". 

אילוסטרציה (צילום: menuha, 123RF)
"כשסמכתי על עצמי פגעו בי, אז האמון מתרסק". אילוסטרציה | צילום: menuha, 123RF

"אני הדפוקה. הוא עושה להם כבוד"

על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית. עד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות. אך רק שישה אחוזים מהפגיעות המיניות מדווחות לרשויות. הפגיעה המינית מקבלת רבדים נוספים של מורכבות כשמעורבים בסיפור קטינים וילדים וכשהפוגעים הם בעלי מעמד והשפעה בקהילה. 

משה, בשנות ה-20 המאוחרות שלו, חרדי מירושלים. נשוי עם ילד אחד, מספר על ההתמודדות של סביבתו עם הפגיעה שחווה מידי חבר קרוב של אביו, דמות בעלת מעמד בקהילה. "אבא שלי ידע אבל לא התעניין מעבר", הוא אומר. לדבריו הפגיעה נמשכה 4 שנים כשהיה קטין. נגד הפוגע הוגש כתב אישום בגין פגיעות נוספות.

"ביום שזה התפוצץ אבא שלי אמר לי: 'עד עכשיו זו הייתה בעיה שלך, מעכשיו זו בעיה שלו'. בקהילה, הדבר היחיד שעשו זה לאסור עליו להיות בקשר עם בחורים, לא מנעו ממנו להגיע לשכונה", הוא משחזר.

"אבא שלי ידע אבל לא התעניין מעבר. ביום שזה התפוצץ אבא שלי אמר לי: 'עד עכשיו זו הייתה בעיה שלך, מעכשיו זו בעיה שלו'"

שלמה, נפגע מינית

גם יפית מספרת על היחס של משפחתה לפגיעה: "אני הבעייתית, אני הדפוקה. הוא עושה להם כבוד, הוא מוסר שיעורים בבתי כנסת, יש לו יחוס".

אביגיל היילברון, מייסדת ארגון "לא תשתוק", שהוקם בעקבות תנועת מי טו כדי למגר את תופעת ההשתקה במגזר החרדי, מסבירה את המורכבות: "נפגעת חילונית, שנגיד חיה בעולם הכי פתוח מינית, גם לה יש בושה וגם היא לא בטוחה אם היא אשמה או לא אשמה ולמי היא תגיד ומה היא תגיד. אז על הבושה הטבעית הזאת צריך להוסיף את כל העסק הזה של 'יגידו שאני לא מספיק צנועה ולא מספיק דתייה'. ואם זה בעל סמכות שפגע בה, אם זה רב או רבנית, או משהו כזה – צריך להוסיף  לזה את התחושה 'מי אני מולו'. אנחנו מדברים על חברה הירארכית".

 

אביגיל היילברון (צילום: עופר חן)
"תיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור. מה הקשר של עניין לציבור? היה פה אונס!", אביגיל היילברון | צילום: עופר חן

"ליוויתי נפגעים למשטרה. אין שום רגישות לטראומה"

כשהנפגעים ניגשים להגיש תלונה במשטרה, נחשף גם הקושי הגדול של המערכת להתמודד ברגישות עם הקורבנות. 

"הפעם היחידה שהרגשתי שלא מאמינים לי, זה כשחקרו אותי במשטרה", אומר משה. "אחרי שהתלוננתי, החליפו לי חוקר שהסביר לי שעם כאלו עדויות אין ספק באמינות שלי", הוא מוסיף.

"הפעם היחידה שהרגשתי שלא מאמינים לי, זה כשחקרו אותי במשטרה. אחרי שהתלוננתי, החליפו לי חוקר שאמר שעם כאלו עדויות אין ספק באמינות שלי"

משה

שלמה אפילו לא טרח להתלונן כשהבין שעל הפגיעה חלה התיישנות. ההיכרות שלו עם המשטרה החלה דווקא כשסייע למתלוננים אחרים כפעיל בתחום: "ליוויתי פעם נפגעים למשטרה. אין שום רגישות לטראומה. וזה שחזור ממשי. יושב אדם שלא מבין", הוא מעיד על החוקרים ומדגיש שהדבר לא נעשה מבחירה אלא מחוסר הכשרה. "יש תהליך מאוד מאוד גדול שהמדינה צריכה לעבור שם".

הרב אשר מלמד, קצין משטרה בדימוס, מכיר את התופעה מבפנים. כבר קרוב ל-25 שנים שהוא עוסק בהסברה על היקף תופעת הפגיעות המיניות, מול גורמים שונים בחברה הישראלית. אחרי 22 שנים שפעל בתוך המערכת הקים את "המרכז הישראלי למוגנות" בניסיון לפעול ולהילחם בתופעה מבחוץ. "יש גזר דין מוות חברתי בחברה החרדית. משפחת הפוגע ומשפחת הנפגע נפגעות, הן גמרו את הקיום שלהן. המחירים הם מאוד קשים ועל כל זה מי לוקח את האחריות? הנפגע".

לדבריו, נפגעי פגיעה מינית מתקשים לדווח על תקיפה שעברו, אך ההתמודדות של קורבנות מהחברה החרדית מורכבת אפילו יותר. 

"המשטרה מאבדת את גורם ההרתעה. כ-86 אחוז מהתיקים נסגרים", מלמד מביא את הסטטיסטיקה העצובה. "עשרות אלפי פוגעים ממשיכים להסתובב בחוץ, כי התיקים נגדם נסגרו", הוא אומר בתסכול. "אני הולך בעזרת השם להילחם על זה, עם עוד כוחות משותפים", הוא מצהיר, "שבמדינת ישראל תהיה יחידה שעוסקת רק בפגיעות מיניות".

מלמד מנסה להסביר את מה שקורה כשנפגעי תקיפה מינית מגיעים למשטרה, על סמך ההיכרות שלו עם המערכת: "משטרת ישראל עובדת 24 שעות ולא תמיד השוטר הספציפי הזה שלמד והוכשר - הוא זה שנמצא בתחנה, ואז בא חוקר אחר ולוקח את העדות. והוא לא מבין מהי פגיעה מינית והוא לא מבין שפגיעה מינית יוצרת ניתוקים".

אשר מלמד (צילום: אמילי בנסימון)
"אלחם כדי שבמדינת ישראל תהיה יחידה שעוסקת רק בפגיעות מיניות", הרב אשר מלמד | צילום: אמילי בנסימון

גם אביגיל היילברון, מעידה על הדברים שנתקלה בהם כשליוותה נפגעי תקיפה מינית מהמגזר: "נתקלתי בהכול. סגירת תיק מחוסר עניין לציבור - שזה מתסכל - כאילו מה הקשר של עניין לציבור? היה פה אונס! מה נסגר עם החקיקה פה? ובכלל, הענישה – שנה, שנתיים ומה אחר כך? הפוגע פוגע שוב. זה דברים שאנחנו רואים".

"מה לעשות? זה המצב", מאשרת יפית. "לא שאני לא מעודדת בנות לא להתלונן, אני מעודדת מאוד כי אני חושבת שרק ככה יהיה אפשר לעשות איזושהי מהפיכה, אבל זה קשה מאוד. צריך לשנות את החוקים מהשורש, ואין כזה דבר כזה מילה מול מילה".

"משטרת ישראל עובדת 24 שעות ולא תמיד השוטר הספציפי הזה שלמד והוכשר - הוא זה שנמצא בתחנה, ואז בא חוקר אחר ולוקח את העדות. והוא לא מבין מהי פגיעה מינית"

"משטרת ישראל עובדת 24 שעות ולא תמיד השוטר שהוכשר - הוא זה שנמצא בתחנה, ואז בא חוקר אחר ולוקח את העדות. והוא לא מבין מהי פגיעה מינית"

אשר מלמד

 

"אני תוהה", מוסיף שלמה, "למה אין - מטעם מדינת ישראל - גוף שלם שעוסק בשיקום, שעוסק בליווי לנפגעים, כי החברה שלנו מלאה לצערי בזה". 

אם יש זווית חיובית לסיפור הזה היא התחושה שהחברה החרדית נמצאת בפתחו של עידן חדש, או כמו שקוראים לו פעילים במגזר: תקופת ה"מי טו החרדי". "השינויים קורים", אומרת היילברון. "מה שקורה במגזר הכללי יקרה בחברה החרדית עוד 10 שנים, אבל יש התקדמות".

ילדה צעירה בחושך (צילום: Sean_Warren, getty images)
"צריך לשנות את החוקים - שאין דבר כזה מילה נגד מילה" | צילום: Sean_Warren, getty images

ואכן, השינוי בחברה החרדית כבר נגלה לעין. במקום, שבו עד לאחרונה הס מלאזכר כל מילה המרמזת על מין או אלימות, עצם הדיון בנושא הוא משמעותי. "התמיכה היא דבר מאד חשוב", אומר משה. "היא הגיעה מכל האנשים שישבו לדבר איתי, ולכן המודעות בנושא היא משמעותית. עצם זה שאני מתחיל לספר ולדבר על זה, זה תהליך חשוב בריפוי". 


תגובת המשטרה:

"משטרת ישראל רואה כשליחות ציבורית מהמעלה הראשונה את המאבק בעבירות מין ומתייחסת לסוגיה בכובד ראש. החקירות מטופלות באופן סדור ומוקפד על ידי מערך חוקרים מיומן ומקצועי תוך הכרה בהיבטים הרגשיים ובמורכבות הנלווית לכך, כאשר במהלך החקירה מבוצעות כלל הפעולות הנדרשות לשם הגעה לחקר האמת. כל זאת ברגישות הנדרשת, תוך הקפדה יתרה על שמירת כבודם וזכויותיהם של מתלוננים ומתלוננות, חשודים ונחקרים.

כך היה גם ביחס למקרים שתוארו. שניהם נבדקו וטופלו ביסודיות ובסיום החקירות הועברו לעיון והחלטת הפרקליטות, ובאחד מהם הוגש כתב אישום נגד החשוד במעשה. אנו מצרים על תחושות המתלוננים, אולם נציין כי לא ניתן לחקור עבירות מין מבלי לגבות תלונה מפורטת ולשאול את כל השאלות הנדרשות במטרה להגיע לחקר האמת ולפענח את מקרים אלו, הכל ברגישות, באופן ענייני ובמקצועיות.

נציין כי רק לאחרונה בעיר ירושלים, נעצרו חשודים והוגשו כתבי אישום נגד חשודים בביצוע עבירות מין כלפי קטינים במגזר החרדי, זאת הודות שיתוף הפעולה ותלונות שהוגשו במשטרה לגבי מקרים אלו וכן בזכות פעילות חקירה נחושה ומאומצת של משטרת ישראל שחשפה את העבירות והיקפן עד למיצוי הדין עם החשוד במעשה.

במטרה להנגיש את שירותי המשטרה לציבור ולהגביר את הדיווח על פשיעה על כל גווניה ובכלל זה עבירות מין במשפחה, משטרת ישראל יזמה והשיקה את האפשרות להגשת תלונה מקוונת. בנוסף, במהלך השנה הקרובה תגייס המשטרה לשורותיה 13 חוקרות מהחברה החרדית שיחקרו תלונות של נפגעות עבירות מין מהחברה החרדית. הן תצטרפנה ל-12 חוקרות מהחברה החרדית ו-4 חוקרים שכבר פועלים כחוקרי עבירות מין, זאת בכדי להגביר את אפקטיביות הטיפול בעבירות אלו. אנו קוראים לכל אדם להגיש תלונה במשטרה אודות עבירות מין, זאת בסמיכות ככל שניתן למועד ביצוע העבירה במטרה להוביל להפסקתה, ולהגביר את היכולת להגיע לחקר האמת ולגבש תשתית ראייתית נגד מעורבים בעבירות מין. נמשיך לפעול להעמקת הקשר והגברת האמון בין המשטרה לחברה החרדית על כל גווניה ולטיפול משטרתי מקצועי, רגיש, מותאם ויסודי בעברייני המין בכלל ובציבור החרדי בפרט".

אפרת לכטר סייעה בהכנת הכתבה. 


1-700-700-848: הקו החם המרכז הישראלי למוגנות 

02-5857076: מן המיצר

02-372-4073: עמותת מגן