כשהבורקות מושלכות הצידה: בממלכת בחרין נוהגים לספר כי מים נקיים מבעבעים רותחים מתוך האדמה, לפעמים ממש ליד קו החוף. במו עיניי ראיתי את נקודת הרתיחה של בחרין - בנקודה הכי קרובה לאירן, בחוף פרטי שהרגיש כמו הצצה לסרט או עולם אחר. במהלך היום כמעט כל הנשים שראינו היו מכוסות לפי המסורת והצניעות, בעוד בחוף הפרטי האדמה רעדה ממוזיקה - והבנות רקדו בבגדי ים לצלילי שירים על סקס. בין הדקלים לשירים ולמים הרותחים המוח נודד במחשבות, וכבר אפשר לומר: לא ירחק היום שמכל שולחן שני ישמעו קריאת "מלצרוס" בעברית - ושירים של עומר אדם.
כשארזתי את המזוודות וטסתי לבחרין, שנפתחת עכשיו לישראלים וחולמת להיות "הדובאי החדשה", לא דמיינתי שהיא תיראה גם כך: לרגע היה ניתן לשכוח שאנחנו במפרץ הפרסי, באזור שהיה עבורנו נסתר מהעין ובגדר שמועה בלבד. הצעירים עישנו נרגילה ושתו, הבחורות פיזזו על החול בלבוש חושפני - ואז הגיחו הרקדניות. בין הנרגילות למוזיקת המסיבות המערבית, שכמעט לא כללה אף מילה בערבית, היה אפשר למצוא את השחרור המוחלט.
זה קרה בחלק הכי "מערבי" מבחינה גיאוגרפית בבחרין - כשאירן לא רחוקה מאיתנו. דווקא שם ממוקם מועדון החוף הפרטי היחיד של בחרין (בינתיים), מקום שניפץ סטיגמות והראה שגם אנחנו הישראלים יכולים ללמוד שיעור או שניים. מועדון "סולימאר", כך אמרו לנו, הוא המקום שהכי קשה למצוא בו מקום במהלך הביקור בבחרין.
המלצרית שעמדה בכניסה עם חזיית בגד ים כבר סימנה את הכיוון לחוויה שונה לחלוטין, במדינה שבה אסור לנשים לחשוף את הגוף ברחוב. אין בדיקת חום בכניסה למקום, כי גם ככה רותח - ולא רק במים, שעמדו על 40 מעלות. באופן לא מפתיע, בעלי המועדון הוא לא מקומי - אבל הממלכה המוסלמית נותנת לו לעשות ככל העולה על רוחו. כך הפך צעיר יווני אחד ל"מלך חיי הלילה" של בחרין, וידו עוד נטויה.
"מקום בלי בעיות. כולם רוצים כיף"
לפני שבע שנים בלבד קיריאקו זרדקאס עוד עבד בתיירות ביוון. "לפני שבע שנים הגעתי לכאן, אפילו לא היה לבחרין DMC - חברה לניהול יעד תיירותי", הוא משחזר בריאיון לשליח N12. "אני הקמתי את Visit Bahrain שנועד לצעירי המערב, כדי שיידעו מה קורה כאן. התחלנו להביא לפה אנשים בצ'ארטרים והם רצו מועדון חוף ולא היה - אז הקמנו אותו". ואכן, סיפורו של קיריאקו הוא הוכחה למה שאפשר לעשות בבחרין עם יוזמה וקצת כסף: "הם שינו את הכללים כדי שאוכל להפעיל את המקום הזה, כולל הסיפור עם הרקדניות - היינו חייבים מופע כזה כי זה מועדון חוף, אבל לפני שפנינו זה היה אסור פה והממשלה שינתה את הכללים בשבילנו".
המלווה המקומית שלנו מטעם הממשלה הופתעה כשהרקדניות יצאו עם עשן ואורות. "זו פעם ראשונה שלי פה, תודה לכם שבזכותכם אני חווה את זה ואני שמחה שהיינו פה ביחד", היא אמרה. על רקע המופע בסגנון וגאס, הבעלים היווני עם המראה הישראלי מצהיר: "זה גם חלק מבחרין, גם אם זה מפתיע".
למרות אווירת הסקס והרוח החופשית, מועדון סולימאר מציג גישה ייחודית ומפתיעה - ולא בוחל באף צעד כדי למנוע הטרדות. "יש לנו המון אבטחה, זה המקום שבו נשים בבחרין יכולות להיות הכי בטוחות שאפשר", הוא מצהיר. הכניסה למקום היא בקבוצות מעורבות בלבד של גברים ונשים, כדי ליצור אווירה בטוחה יותר, ובחלק מהימים המסיבות הן לנשים בלבד: "לא מקבלים קבוצות של גברים - אנחנו רוצים שהן יהיו בטוחות וירצו לבוא לפה". היחס לנשים הוא נושא מרכזי בחברה בבחרין, שהיא מהמדינות הראשונות באזור שחוקקו שוויון בין המינים. הממשלה פתחה את ההשכלה לנשים ולכן יש הרבה טייסות וחוקרות, אבל אסור להן לחשוף את הגוף - למעט חיי הלילה.
"אנחנו גם לא מאפשרים לגבר לפנות לבחורה שהוא לא מכיר, לא מהקבוצה או השולחן שלו - מיד ניגש איש אבטחה ושואל אותה אם זה בסדר מבחינתה. אם היא לא מרשה, מפרידים ביניהם", הוא מסביר. ואכן, במו עיניי ראיתי (ותיעדתי) איך הבעלים ניגש ובודק עם אחת המבלות שהכול בסדר. "יש פה נוכחות גדולה של צוות בדיוק בגלל הסיבה הזו", מדגיש קיריאקו - שגם מגיש בעצמו לשולחנות כשצריך, דואג שהאורחים יהיו מרוצים - ושותה איתם אלכוהול מיוון, עם חיבה יתרה ל"מיסטיקה". זה לא מקרי: "הבאנו קצת מיוון לפה, לבחרין - אין על אוכל יווני".
איך קיבלו אותך כשבאת לפני 7 שנים ואמרת "תנו לי, אני יודע לעשות הכול"?
"הם נתנו לי להקים הכול, כולל את Visit Bahrain. הם נתנו לי כלים ועזרו לי לפתוח עוד חברות. זה מדהים. מקום בלי בעיות. כולם רוצים כיף - מהרגע שבחרין החליטה שהיא פותחת את הדלתות, פשוט הכול היה מדהים".
בשיחה הוא חושף את הצעד הבא, ככל הנראה אחד מיני רבים: "אני הולך לפתוח עוד ביץ' קלאב בחוף אחר, ליד הפור סיזנס" (אחד המלונות הכי מפוארים בבחרין, שנמצא על אי מלאכותי קטן משלו). הוא לא חושב על לעזוב, ולמה לו? הוא כבר מחכה לתיירים מישראל: "תבואו, זה המקום הכי מקבל ומחבק וחם במזרח התיכון, קיבלו אותי מדהים וזה רק הולך ומתפתח".
"זו המשימה שלי שתהיו שיכורים ושמחים"
בעוד בחרין לא מאפשרת כניסה ללא מחוסנים, במועדון סולימאר גם הם יכולים לבלות - ולשכוח שיש מגפה: "הקורונה פה בבלימה, אני לא דואג. כשיש רק עשרות חולים ביום, אני לא חושב שזה יכול לפגוע - לא במבלים ולא בפרנסה". את פרט המידע הזה גיליתי מחשבון האינסטגרם של המועדון - וזה ממש לא חריג: מדינת האיים הקטנה (750 ק"מ מרובע, פחות משני מיליון תושבים) אוהבת מאוד את הקידמה, מסתערת על הרשתות החברתיות ומנסה להיות הכי מחוברת לקצב הצעיר - והכי נגישה גם לתייר, ובמיוחד לאלו שלא יודעים אנגלית.
מועדון החוף אולי מרגיש זר, אך מתברר שרוב הקהל שלו מקומי לחלוטין: "80% בחרינים צעירים שאוהבים לבלות, ו-20% שבאים ממדינות אחרות", מעריך אחד מעובדיו של קיריאקו. "אנחנו בנינו את המקום הזה ואנחנו שומרים עליו". עובד אחר מודה: "זו המשימה שלי שתהיו שיכורים ושמחים" - וברגע שסיים את המשמרת, החליף בגדים והצטרף גם הוא לריקודים.
גם רובע הבילויים "בלוק 338", שמלא במסעדות ומועדונים בהשפעה מערבית, הרגיש קרוב לבית: לרגע היה ניתן לדמיין שאנחנו נמצאים בתל אביב, קרוב לנמל. במועדון "אסקובר" שבו ביקרנו אומנם הייתה מוזיקה ערבית, אבל הבילוי והמבלים הזכירו את ישראל. בין האורחים נתקלתי שוב בקיריאקו, שהפעם הגיע רק בתור חוגג ולא בתור בעלים. "אני רוצה שתבינו שככה זה באמת, צעירים שאוהבים לבלות וגם אתם רצויים פה", הוא אמר - ולא הכחיש שהוא ה"פטרון" של המסיבות והבילויים.
עם זאת, במועדון אסקובר גם גיליתי צד נחמד פחות: כנראה בגלל האווירה הפרטית של המקום, הבעלים וגם המבלים ביקשו שנצלם כמה שפחות - ולא נתמקד בפניהם של המבלים. כנראה שגם מול אווירת החופש והשחרור והפלירטוט, יש לחלקם משפחות בבית שהיו פחות שמחות לדעת מה קורה בשעות הקטנות של הלילה.
אחת הבלייניות חשדה בי שתיעדתי אותה ואת בן הזוג שלה: היא סימנה לי עם הידיים "אל תצלם אותי" בתנועות מאיימות ועם כעס בעיניים. ניגשתי אליה וניסיתי לדבר אליה באנגלית: היא דיברה בערבית מאוד תקיפה והצביעה על הבחור שאיתה. רק כשהסברתי לה ש"אני לא מפה" ושלא צילמתי את הפנים שלה, היא נרגעה. כשהתרחקתי, שניהם היו נראים לי ישראלים מאוד - ושמחתי שלא היו במקום כיסאות של "כתר".
"אנחנו לא סונים או שיעים פה, אנחנו מוסלמים - בעצם אנחנו בחרינים יותר ממוסלמים", הצהירה עטיפה, המלווה של הקבוצה שלנו - שדרנית טלוויזיה בעברה. עטיפה היא גם קרובת משפחה של הטייסת הבחרינית, מקור גאווה מקומית שגם הביאה אותנו מישראל.
המשך השיחה עם הבחרינים, ברובע הבילויים, כללה עמדה שגם ראש הממשלה בנט היה שמח לשמוע: "חמאס הוא ארגון טרור, הצעירים פה לא בעד חמאס - פה מאמינים בשלום". בצוות המלווה היה מי שהסביר: "אנחנו מושפעים מאוד מסעודיה שאיתה גם יש גבול, אנחנו קרובים תרבותית גם לכוויית אבל אנשים פה מאוד מעריכים את ישראל ורוצים ללמוד ממנה. היו לנו יחסים עם אירן אבל זה הסתיים".
סיקור נרחב:
שגריר בחרין בישראל לנשיא: "השלום הוא בחירה אסטרטגית של הממלכה"
הביקור ההיסטורי של לפיד בבחרין: כך זה נראה
נפתחה המכירה לטיסות ישירות בין ישראל לבחרין
דובאי הבאה? הטיסה הראשונה למנאמה המריאה מישראל
"פירות השלום": האפשרויות וההזדמנויות שנפתחו בפני הישראלים במפרץ הפרסי
היסטוריה גם בשידור: יונית לוי בשיחה עם שדרני החדשות בדובאי ובבחרין
אירן מאיימת - אך ממלכת בחרין נחושה להשיג נורמליזציה
שידור היסטורי מישראל, האמירויות ובחרין לרגל הסכם השלום
טקס חתימת הסכמי השלום: "מסמנים עתיד חדש למזרח התיכון"
"פה זה דובאי לפני 20 שנה"
בחרין, שחלק מכנים אותה "האחות הקטנה של דובאי" או "דובאי של פעם", חולמת בגדול: "היי קלאס אבל הכי זולים במפרץ", מצהיר המלווה עבאס, שרק מחכה לשמוע שוב עברית בנסיעות ברחבי האיים. "אנחנו יודעים מה עשיתם בדובאי ועכשיו אנחנו רוצים שזה יקרה גם פה", הוא הודה - וגם במלון ריץ' קרלטון היוקרתי שבו התארחנו (בפחות מאלף שקל לחדר ללילה) הביעו תקווה שה"בום" הישראלי יפצה על שנה וחצי של משבר: "בחרין היא דובאי שלפני 20 שנה. בלי עומס הקהל. כאן זה אותנטי יחד עם מודרני", הסביר ג'רמי, סגן מנהל המלון שהגיע מקנדה והתאהב במקום. "זה היעד המושלם עבורכם - 2.5 שעות טיסה, חיי לילה, קניות ואתרי נופש. יש לנו את כל זה אבל חסר לנו אתכם".
הישראלים ככל הנראה יהיו מורגלים יותר למזג האוויר: "יש לנו שתי עונות, חם וחם מאוד", המדריך התבדח, עם מידה רבה של רצינות. המקומיים מדווחים על בין 37 ל-52 מעלות בעונה החמה מאוד וב"חורף" מ-12 עד 28, עם ממוצע של ארבעה ימי גשם בלבד בשנה. הטמפרטורות צונחות ל-5-4 מעלות באזורים המדבריים יותר והמיושבים פחות, אך מזג האוויר נוח מאוד בעונת התיירות המקומית - בין נובמבר לאפריל, כשהחום "נשבר" קצת.
רוב הסיכויים הם שעד שתסיימו את הכתבה הזו, בחרין כבר תהיה גדולה יותר: מדינת האיים הרותחת מגדילה את שטחה מדי יום. מכונות ענק לוקחות את החול מהים ומגדילות את שטח המדינה בכל יום על ידי יצירת איים וחופים. הן שואבות את החול, מייצרות ממנו צורה של כיפה גדולה - וכך נבנים עוד איים ושלוחות. כיום לוקח כשעה וחצי (בלי תנועה) לחצות את האי, אך המציאות הזו צפויה להשתנות - וככל הנראה יותר מהר מבכל מדינה אחרת.
"זה המקום הכי זול במפרץ"
בחרין גם מתמלאת בגורדי שחקים: לפני 30 שנים היו רק שתי קומות במבנים במפרץ הישן, עכשיו יותר מ-50. "הרבה חברות בין-לאומיות כמו אמאזון מייצרות פה", מדגישים המלווים שלנו מטעם הממשלה - שרוצים לשמור על המעמד שמלווה את בחרין כבר אלפי שנים - שער למפרץ וגשר למערב, עוד מהימים שיצרני הפנינים הדפו פה פיראטים בקרבות אימתניים.
המקומיים מתגאים לא רק במגדלי הענק ובמלונות היוקרה (שזולים בהרבה מהארץ), אלא גם בעושר היחסי: בכל בית בחריני טיפוסי יש בין 4 ל-5 מכוניות, וכמעט אין תחבורה ציבורית בכבישים. המלווה מודה שרוב התושבים שנוסעים במכוניות יוקרה שוכרים אותן, אך ניתן ללמוד מכך משהו על המצב הכלכלי של המדינה שנמצאת בסך הכול שעתיים וחצי טיסה מאיתנו.
"זה המקום הכי זול במפרץ, אפשר להשיג פה פולקסווגן בעשרות אלפי דולרים ויש פה המון חנויות מכוניות, שאותן מחליפים כל חמש שנים. אנחנו מדינה מודרנית", מציין המלווה עבאס - ומדגיש כי פערי המעמדות נמוכים: "אין סלאמס, הממשלה בונה כל הזמן בתים ממשלתיים ליד הים. גם העובדים הזרים פה לא גרים בסלאמס". ואכן, גם בדיור הציבורי יש לנו לא מעט מה ללמוד: "בכל שנה בונים פה עוד בתים, שנועדו למשפחות שלא הצליחו לקנות בית בעצמן. העלות היא עד רבע מהשכר והן יכולות לגור פה 25 שנה". יש עוד כמה דברים שאולי כדאי ללמוד מהם: השלמת הכנסה של 100 דינר (כ-850 שקל) לכל מי שמרוויח פחות מ-500 דינר, לימודים חינם עד לסוף התיכון, לימודים חינם באוניברסיטה למקבלי ציון 90 ומעלה - וגם מענק לאימהות גרושות מהמדינה לצד המזונות. עם זאת, ההורים בבחרין צריכים לדאוג לילדים עד גיל 24.
"אנחנו מדינה קטנה אבל גדולה בתרבות ובמסורת", הסביר מלווה הטיולים עבאס. כיום רק 50% מהתושבים של המדינה הם בחרינים מקומיים, "אסליים" - והיתר מהגרים: חלקם מסעודיה ואפילו מאירן, ויש גם פלסטינים שהשתלבו בעיקר בהוראה - אבל הרוב הם מתת היבשת ההודית. בשל כך הבחרינים גם מתקשרים ביניהם בעיקר בשפה שרובכם תכירו: "אנחנו חצי חצי, יש פה גם אירנים. הכול מעורבב. לכן מדברים באנגלית", הודה מו, שמדריך תיירים בצלילה אחר פנינים. הנפט אומנם שולט בכלכלה, אבל הפנינה היא עדיין הסמל של בחרין - וגם שימשה מקור השראה לדגל של המדינה.
ואכן, ניתן בהחלט לומר שבחרין היא כמו פנינה. צריך לפעמים להיכנס למים (החמים), להושיט יד - ואחר כך לפצח ולקלף שכבות. בדרך צריך "לנקות" את הקידמה וההשפעות הזרות, כדי למצוא את הפנינה האמיתית - מדינה שלווה, שוחרת שלום, שמנסה להתמודד עם שינויים פנימיים וגם לשמור על הגאווה שלה. הפנינה הזו לוטשה על ידי דורות על גבי דורות - כובשים, מפלסים, סוללים, לוחמים וגם צעירים ששרים בקול רם "אני חרמן" ו"צריך את אהבתך הלילה".
הכותב היה שליח חדשות 12 לבחרין ואורח של לשכת התיירות של בחרין