"העיוורון הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים". המשפט הלא שגרתי הזה הוא יותר מסיסמה. עבור שרון כדר הוא דרך חיים של ממש, מאז שבגיל 24, במפתיע, היא התעוורה בזמן ההיריון הראשון שלה. קשה היה לנחש אז, ברגעי המשבר הגדול, שהיא תפתיע בדרך עצמאית - לפעמים בלי שהסביבה בכלל יכולה לנחש כי מדובר בעיוורת. בשבוע הבא היא תרוץ למרחק 5 ק"מ במרוץ הלילה של באר שבע (כשהחלום הוא לרוץ הרבה יותר).

"בדיוק התחתנתי עם ירון, היינו זוג צעיר עם הרבה חלומות גדולים – שאחד מהם הוא להביא באהבה ובשמחה גדולה ילד לעולם", היא נזכרת. "ההיריון התחיל תקין לחלוטין, אך בחודש השישי חלה איזו תקלה ונתקפתי כאבי ראש חזקים. הרופאים אמרו לי לקחת אקמול, אבל זה לא עזר. כעבור כשבוע הפסיקו כאבי הראש, אבל אז קמתי בוקר אחד עם הפרעה מאוד קשה בעין שמאל – ותוך שעות הראייה בעין הלכה ונעלמה".

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
על הרגעים שגילתה שהיא לא רואה: "זה שוק לא נורמלי. פחד מטורף". כדר קלדרון | צילום: באדיבות המצולם

רופא המשפחה, היא זוכרת, לא התרגש: "הוא אמר שזו מיגרנה ושלח אותי הביתה עם האימרה 'הכול יהיה בסדר'. למחרת קמתי בבוקר ללא ראייה בעין שמאל ואותה התופעה התחילה גם בעין ימין. הראייה נעלמה גם בעין הזו תוך שעות ספורות ובצוהריים מצב הראיה שלי הגיע למצב שמלווה אותי עד היום – 98% עיוורון".

איך הרגשת ברגעים האלה?

"זה שוק לא נורמלי. פחד מטורף. לא הבנתי מה קורה. בתוך רגע הייתי בעולם של חושך. הייתי מנסה לפקוח עיניים גדולות כדי לנסות לראות משהו – וכלום. אבל הדבר הכי קשה שקרה לי הוא אובדן העצמאות. הייתי תלויה לחלוטין באנשים אחרים. לא יכולה ללכת לשירותים או להתקלח לבד. נכנסתי לאשפוז ארוך של כחודש וחצי, שבמהלכו הובטח לי כל הזמן על ידי הרופאים כי אני אוטוטו חוזרת לראות, אבל זה כמובן ממש לא קרה".

"כשחזרתי הביתה אחרי האשפוז התחיל השלב של האבל הפרטי שלי. אני זוכרת הרבה לילות של בכי, עם שיחות ביני לבין ההוא שם למעלה ושאלתי אותו דווקא 'איך עשית את זה להורים שלי?', אפילו לא הייתי עצובה על עצמי".

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"תוך שעות הראייה בעין הלכה ונעלמה". קלדרון | צילום: באדיבות המצולם

למה חשבת דווקא על ההורים באותם רגעים?

"אחותי הייתה סכיזופרנית והייתה לה ילדות מאוד קשה. בתוך זה גדלתי עם אחריות מאוד גדולה לדאוג לה. במקום שהיא תהיה האחות הגדולה שלי, אני הייתי האחות הגדולה שלה. כשקרה לי הסיפור עם אובדן הראייה הכול התפוצץ לי בפנים. מהתקווה הגדולה של הבית הפכתי להיות מישהי שלא יכולה להכין כוס קפה לעצמה".

איך הסביבה שלך קיבלה את אובדן הראייה שלך?

"עד היום, אחרי 31 שנים, אימא שלי עדיין בהכחשה. לפעמים היא מתקשרת אליי ואומרת לי לראות משהו בטלוויזיה ואני צריכה להזכיר לה שאני עיוורת. בכל שישי כשהיא באה לאכול אצלי היא אומרת 'אני לא מבינה איך את מבשלת?'. אבי ז"ל לקח את זה מאוד קשה. זה מאוד העציב אותו. אבל הוא הפנים את הכאב".

"כשעוד לא הבנו בדיוק מה קרה הוא אמר לי שאם צריך לתרום לי עין הוא תורם, והדבר השני שהוא אמר זה 'אני נותן לך אסימון (פעם היו מתקשרים עם אסימונים) קשור בחוט אדום למזל וברגע שאת מתחילה לראות את רצה לטלפון ומתקשרת לספר לי'. בעלי הוא מפעל הפיס של החיים שלי. נכון שהיו קשיים ומהמורות בדרך, אבל לכל אורך השנים הוא אומר לי שמבחינתו אני רק בן אדם שאין לו רישיון. ניצחנו את זה בזכות הביחד". 

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"הכלב שינה לי את החיים ונתן לי עוד עצמאות". שרון כדר קלדרון | צילום: באדיבות המצולם

יש לך כעס על הרופאים?

"היום אין לי כעס. אני אומנם קצת יותר חשדנית היום, אבל אני כבר לא חושבת על זה. היום יש לי שלושה ילדים: בת רואת חשבון, בן חובל בחיל הים ועוד בן שהוא סגן בגבעתי ויש לי גם נכדה בת שנתיים – הם מדהימים וזה כל עולמי. המגבלה לא לראות היא מאוד קשה, אבל אפשר לחיות איתה. מה שהכי עצוב לי בתוך הלב זה שלא זכיתי לראות את הילדים שלי. בטקסי סיום, במסיבות, בחתונה של הבת – כולם שמחים ואני יושבת בצד ובוכה. אבל למזלי זה לא השתלט לי על כל החיים. יש לי עדיין תקווה ברפואה שהיא תצליח בימי חיי להמציא משהו שיעזור לי לראות את הילדים שלי אפילו לרגע".

הניתוח הקיסרי - והתקווה לחזרת הראייה

"מהאבל על הראייה קמתי בזכות האישיות שלי. אני מלאת שמחת חיים ואמרתי לעצמי 'הדבר הזה לא ינצח אותי'. התחלתי לאסוף ניצחונות קטנים. למשל, אם הייתי מצליחה לחייג בטלפון ולהוציא שיחה – זה ניצחון. ברקע יש כמובן את ההיריון. נשלחתי לעשות בדיקה ושם גילו את הסיבה האמיתית לאובדן הראייה: בלוטת יותרת המוח גדלה ויצרה גידול שלחץ על עצבי הראייה במוח. ברגע שגילו את זה החליטו שמיד מיילדים אותי".

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"עד היום, אחרי 31 שנים, אימא שלי עדיין בהכחשה". שרון כדר קלדרון | צילום: באדיבות המצולם

את אותם רגעים היא עדיין זוכרת, שנים רבות לאחר מכן: "למזלי הייתי בחודש תשיעי אז לא סיכנתי את העובר. נשלחתי מיד לניתוח קיסרי במחשבה שעוד יהיה ניתן להציל את הראיה שלי, אך לצערי הנזק כבר נעשה ולא ניתן היה להציל את הראייה. התינוקת נולדה בשמחה, אך היו פחדים איך אני הולכת לגדל אותה כעיוורת. איך אאכיל אותה? איך אני אדאג שהיא לא תכניס משהו אסור לפה? אבל החלטתי שאני אגדל אותה עם כמה שפחות עזרה ואתמודד בעצמי עם הכול".

הילדים הרגישו את המגבלה שלך?

"שלושה ילדים זה אומנם סיפור אחר ולא פשוט, אבל בגלל שנשבעתי לעצמי שהכול יהיה טוב – הכול היה טוב. כשהבת הבכורה באה וביקשה ממני שאקריא לה סיפור, החלטתי להגיד לה את הדברים כמו שהם ואמרתי לה 'אימא לא יכולה להקריא לך סיפור כי העיניים של אימא מקולקלות'. באותם ימים היא אמרה לי שהיא מתפללת לאלוהים ומוכנה לתת את כל הצעצועים שלה כדי שהעיניים של אימא יתוקנו. אבל אלה כל החסכים שהיו לילדים שלי".

אם היו מספרים לך שזה מה שהולך לקרות, היית מוותרת על ההיריון?

"התחבטתי בשאלה הזו הרבה שנים, אבל מהר מאוד הבנתי שהתשובה היא שלילית לחלוטין. יותר מזה  - היום אני יודעת שאובדן הראייה הוא המתנה הכי גדולה של החיים שלי. העובדה שהילדים שלי גדלו בכזה בית הפך אותם להרבה יותר רגישים לזולת ומבינים את השונה. למשל, לפני שבועיים ישבנו בארוחה ואמרתי לילדים שהם המורים הכי טובים שלי, אז הבת שלי אמרה שאני לימדתי אותם איך להתגבר על מגבלות, אז אחד הבנים שלי ענה 'על אילו מגבלות את מדברת?'. כלומר, אני לא נותנת למגבלה לנהל אותי ואני מתגברת עליה. בתוך החושך הגדול מצאתי המון אור. נכון, אני יכולה למצוא את עצמי פעם בכמה זמן מגניבה כמה דמעות לכרית – אבל מי לא עושה את זה בכל מקרה?"

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"רציתי לעשות משהו בשביל עצמי" | צילום: באדיבות המצולם

"בתוך 10 שניות הבנתי שאני הולכת להתמכר"

לצד אתגרי ההורות והחיים עם ליקוי הראייה, שרון - כיום קואצ'רית ומרצה - חיפשה שינוי בחיים. "ככל שהילדים התבגרו הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו לעצמי ולנשמה שלי. באותם ימים גיליתי את עמותת אתגרים, עמותה שמעודדת אנשים עם מוגבלויות לספורט אתגרי, והוזמנתי לרכיבת אופני שטח. למרות שביני לבין אופניים אין שום קשר, הלכתי. בתוך 10 שניות הבנתי שאני הולכת להתמכר לדבר הזה".

"אם תשאל מה אדם עיוור מרוויח מרכיבת שטח, אני אגיד שזה מפתח את כל שאר החושים. הריח של השטח, האוויר, המרחב והתיאורים הויזואליים של המלווה הרואה", היא מתארת. "מעל הכול, הרווחתי שם אנשים. נוצרו שם קשרים מאוד קרובים. לאחר מכן סיפרו לי על איזו קבוצת ריצה שנפתחת בבאר שבע. גם הפעם אמרתי 'מה לי ולריצה' – אבל התפתיתי לנסות. בהתחלה יותר הלכתי מרצתי, אבל לאט לאט נכנסתי לעניין הזה והתחלתי גם לרוץ. לאט לאט הבנתי שהספורט זה ה'גיים צ'יינג'ר' של החיים שלי".

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"גם את שביל ישראל עשיתי" | צילום: באדיבות המצולם

ולאחר שהתחילה לרוץ, היא לא עצרה. "הבנתי שהדרך לנצח את מגבלת העיוורון היא להציב יעדים – ולעמוד בהם. עשיתי את שביל ישראל, טרקים בחו"ל, סנפלינג ואפילו צלילה! הכול. אומנם בספורט אני לא לגמרי עצמאית, כי תמיד יש איתי אדם רואה שעוזר לי, אבל זו הדרך שלי לנצח את המגבלה. רצתי בעשרות מרוצים בארץ ובעולם והחלום שלי הוא לרוץ מרתון מלא".

ביום רביעי הקרוב היא תרוץ בבאר שבע, "מרוץ הבית שלה", למרחק 5 ק"מ. אלפי רצים מרחבי הארץ יגיעו למרוץ הלילה השנתי של בירת הנגב, LIGHT RUN IKEA BE'ER SHEVA, כשלראשונה אי פעם יוזנק גם מקצה תחרותי מקצועי של חצי מרתון באורך 21.1 ק"מ. כנראה שבשנים הבאות נראה את כדר רצה גם את המרחק הזה במרוץ האהוב עליה: "אפילו הציעו לי להעביר את ההרצאה שלי בתשלום – אבל סירבתי כי זה נופל על השעה של המרוץ".

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"לא נותנת למגבלה לנהל אותי". כדר קלדרון | צילום: באדיבות המצולם

איך את מתניידת?

"לא הרגשתי אף פעם ביטחון ללכת עם מקל נחייה. הרגשתי שאנשים מסתכלים עליי ברחמים וזו לא הסיטואציה שרציתי להיות בה. מעולם לא הרגשתי מסכנה. הרבה שנים אמרו לי לקחת כלב ולא הסכמתי, בעיקר כי אני שונאת את הריח שלהם. אבל שכנעו אותי לנסות – ואחרי יומיים של ניסיון קרה נס, התאהבתי ואמרתי שאני רוצה כלב".

אבל גם זה לא היה כל כך פשוט. "בגלל בעיות של התאמה בין העיוור לכלב והעובדה שרק 3 כלבים מתוך 10 מסיימים את הקורס – אחרי שנה וחצי נמצא לי הכלב המתאים. התרגשתי. הכלב שינה לי את החיים ונתן לי עוד עצמאות. הליכה עם כלב נחייה היא הכי דומה להליכה רגילה. הכלב מתחמק ממכשולים, לעולם לא מוריד אותי לכביש. אני עושה איתו הליכות ומטיילת איתו בכל הארץ. אפילו את מצעד החיים עשיתי איתו".

שרון כדר קלדרון (צילום: באדיבות המצולם)
"הבנתי שהדרך לנצח את מגבלת העיוורון היא להציב" | צילום: באדיבות המצולם

לסיום, איך תקראי את הראיון הזה?

"למזלי הטכנולוגיה היום מאוד התפתחה אז יש לי אפליקציה שמקריאה לי את מה שמופיע על המסך. נכון, יש עדיין יותר מדי אתרים לא מונגשים, אבל כל מה שמונגש אני יכולה שהאפליקציה תקריא לי ואני נהנית מהכול".