"בדיוק פה קניתי את הסמים והזרקתי", אומר יבגני טרטיאקוב ונעצר ליד מתחם חול מגודר בסמטה צדדית בדרום תל אביב. השטח ריק מאדם בשעת הצוהריים החמה, ועמוס בפריטי זבל שונים. "הייתי בא לפה בלילה, איתי עוד עשרות נרקומנים. כל אחד מחפש ממי לקנות וישר להזריק, לא שמים לב לכלום חוץ מזה. לפעמים אנשים לידך לוקחים מנת יתר ומתים במקום, אבל אתה בכלל לא שם לב, ממשיך בשלך".
יבגני נראה כל כך שונה מהנוף המלוכלך ודרי הרחוב השוכבים בצד הדרך, עד שכמעט אי אפשר להאמין שרק לפני חמש שנים הוא היה מזריק פה סמים, בדיוק כמוהם. "היי, מה שלומך?" מחייך יבגני לאחד הנרקומנים שעסוקים בהזרקת סם בסמטה, ומחליף איתו כמה משפטים ברוסית. לאחר מכן הוא משפיל את המבט במבוכה.
"זה אחד החברים הישנים שלי, היינו פה ביחד ברחוב", הוא מסביר. "הוא היה המומחה להזרקות. בשלב מסוים, כשאתה מזריק כל כך הרבה, אתה כבר לא מוצא ורידים. ואז אתה בא אליו, נותן לו חלק מהסם והוא מומחה בלמצוא איפה אפשר להזריק". יבגני בקושי מסיים את המשפט, וכבר צעירה מטושטשת מדדה לעבר אותו ה"מומחה": היא נעמדת מולו, הם מחליפים מספר מילים ובהבזק שנייה הוא מחדיר לה מחט ליד. יבגני מביט בהם ללא שמץ הפתעה בפניו, ורואה כיצד היא נעלמת באחד הבניינים הנטושים.
"ניסיתי להתנתק, אבל תמיד חזרתי"
יבגני, כיום בן 40, אומנם בילה שנים ברחוב - אבל זהו לא נוף ילדותו. תחילת דרכו הייתה אמור להוביל אותו למחוזות אחרים לגמרי - אך הוא הידרדר לעולם הפשע, הסמים והחיים ברחוב. בניגוד לרבים אחרים, הוא הצליח להיחלץ וגם להוכיח לעצמו שלא מאוחר להגשים חלום, ועוד עם דגל ישראל בכיס.
הוא עלה מאוקראינה לישראל בגיל 14, והיה ספורטאי ותלמיד מצטיין. הוא חלם להתגייס לשירות קרבי משמעותי, אך הוא בן יחיד ואביו לא הסכים לאשר זאת. הוא הגיע לצבא חסר מוטיבציה. והכיר בבסיס חייל נוסף שרצה לערוק. "התחלתי להגיע אליו בסופ"שים במקום לחזור הביתה", נזכר יבגני. "הייתה לו דירה עם חברים, והם כל הזמן היו יוצאים למועדונים ומסיבות, ובאופן קבוע היו שותים ומעשנים. ולאט לאט התחברנו יותר ויותר לעוד חבר'ה עבריינים, וזה השפיע עליי - עד שהחלטנו ביחד לערוק סופית".
וכך מסלול החיים שלו החל להשתנות: "הייתי חייב למצוא עבודה, והתחלתי למלצר במסעדה בטיילת תל אביב. על היום הראשון הגיע בחור מבוגר ממני שהכרתי - היינו מתאמנים פעם ביחד והוא אמר לי - 'יבגני, בזה אתה עובד? בוא איתי, אני אלמד אותך איך להסתדר בחיים'. הוא פשוט הוריד לי את הסינר והלך איתי החוצה. התקדמנו משהו כמו 200 מטר, ופתאום ראיתי הרבה אנשים עומדים ומסתכלים על משהו. התקרבנו, והבנתי שבאמצע יש שלוש כוסות וכדור. החבר העמיד אותי ואמר לי: 'אם אתה רואה משטרה, תצעק מרינה!'. עמדתי שם 50 דקות בערך, וקיבלתי 450 שקל. הייתי מאוד מופתע מכמה קל היה להשיג את הכסף, ונדלקתי על זה".
מאותו היום החל יבגני לעבוד בהימורים אסורים. הוא התחבר לחבורת הצעירים שהפעילה את המשחק, ובמקביל הם ביצעו ביחד עבירות קטנות - מעשי שוד וגניבות. בבת אחת היה לעריק הצעיר יותר כסף משהוא יכל אי פעם לדמיין - והצעד הבא לא איחר להגיע. "התחלתי להשתמש בסמים קשים כי היה הרבה זמן חופשי והרבה מזומן - והתחילה לי התמכרות קשה. כל הכסף שעשיתי הלך על סמים והימורים", הוא מתאר. "היו מצבים שכן ניסיתי לצאת מזה ולהתנתק, ונסעתי לאילת לעבוד בבית מלון או משהו - אבל תמיד חזרתי לזה".
למה?
הוא נאנח. "בנאדם שכבר נכנס לזה, המצפן שלו שבור. המצפן של החיים. אין כבר כיוון. זה כאילו אתה בים בלי מצפן ומסתובב לפי איך שהגלים לוקחים אותך. אתה פשוט חי, ללא מטרה. אין לי הסבר מה בדיוק גרם לי לחזור - כמה פעמים ניסיתי לצאת, לפעמים הייתי נבהל ומנסה לשנות את החיים וכל פעם חזרתי כשהכול נרגע. אני חושב שזה בגלל שגם כשהייתי בעבודה מסודרת השתמשתי בסמים והייתי יוצא עם אותם חברים. לא השתניתי בתור בנאדם אלא רק מבחוץ. וזה כמובן לא עובד".
אשליה של חופש
בגיל 25 יבגני הגיע כבר למצב שהוא משתמש בכל יום בסמים קשים, ומשקר לבני משפחתו והחברים לגבי מצבו. במשך חמש שנים הוא הצליח להסתיר מהם את חומרת התמכרותו, ואפילו ביקש מהם לא פעם לשלם עבורו על חובות או לקח מהם כסף בשביל סמים. בגיל 31 החליט להפסיק עם ההצגה - ולעבור לרחוב.
"בהתחלה יש תחושה טובה, של הסרת אחריות", הוא משחזר ומחייך. "כי כשאתה כבר מכור ועוד מנסה להתנהל רגיל, זה סטרס מאוד גדול. אתה שוקע בחובות ולוחצים עליך חברים וקרובי משפחה להבין מה קורה איתך וזו תקופה לחוצה. ופתאום נמאס לך, ואתה יוצא לרחוב - וזהו. אנשים לא מחפשים אותך יותר ואתה חופשי לחלוטין. אתה עושה כל היום מה שאתה רוצה. וזו אשליה של חופש".
הוא מביט מסביב על רחוב נווה שאנן, ומתמקד באחת מתחנות האוטובוס העמוסות לעייפה. "אני זוכר מקרה אחד, שהיינו אני ועוד חבר מהרחוב ב'סטלה' בשעה 5 בבוקר. בכיס אחד סמים ובכיס אחד מזומן. ועמדנו והסתכלנו על אנשים עומדים בתחנת אוטובוס כמו סרדינים ואמרנו לעצמנו: 'איזה חיים נוראים יש להם. איך הם משוגעים שנוסעים לעבודה בשביל לקרוע את התחת 8 שעות בתמורה ל-250 שקל ליום. הנה אנחנו עם 1,000 שקל בכיס מכמה גניבות קלות, אנחנו הבנו את החיים, אנחנו לא חייבים לאף אחד'".
"כמו שאמרתי, זו אשליה", הוא צוחק. "החופש הזה הוא זמני, כי אחרי זה המצב הבריאותי מדרדר – אתה לא ישן ולא אוכל ולא מטפל בעצמך. אתה לא מרגיש פציעות ושום דבר כי אתה כל הזמן על סמים וככה פצעים ומחלות מתפתחים. ואז מתחילים אשפוזים ואתה לוקח מנת יתר מדי פעם, ואתה מתעורר פתאום בבית חולים והרופאים אומרים לך שבפעם הבאה לא תצליח לצאת מזה".
חיוכו נמחק והוא ממשיך לספר: "ואז גם מתחילים לעצור אותך. בהתחלה משחררים אותך, אבל אחרי זה כבר לא. והטבעת מתהדקת, הכל נהיה סבל אחד גדול. אתה נראה נורא. מסריח, אין לך שיניים. אתה לא יכול לגנוב כי קשה לך לעמוד על הרגליים. ואז אתה מכור שכל הזמן לא מצליח להשיג סמים, וזה נורא. המצב הזה גורם לחלק מהמכורים לחשוב - לא לכולם, אבל לי כן. חושבים על העתיד, על העבר. אתה מבין שפעם היית אדם איכותי והיום אין לך עתיד ואין לך אף אחד".
"אתה מבין כל תזוזה שלו וכל מניפולציה"
נגד יבגני נפתחו 58 תיקים פליליים. הוא היה אמור ללכת למאסר אך עורכת דינו, איה שריק מהסנגוריה הציבורית, נלחמה על האפשרות השנייה - שיקום. בהתחלה זה לא עבד, והוא ברח. אך כעבור כמה חודשים, יבגני מספר, הוא הצליח להיכנס למסגרת של קהילה - ובפעם הראשונה לאחר חמש שנים שהוא בילה ברחוב, הוא לא רצה לחזור. "היינו הולכים, כחלק מפעילות השיקום, לדרי רחוב ומנסים לשכנע אותם להשתקם", הוא נזכר, "וזה מה שהשפיע עליי עוד יותר להישאר בתהליך. לראות כמה החבר'ה ברחוב מקובעים בגבולות של התחנה המרכזית, זה העולם שלהם".
יבגני מוסיף ומשחזר: "אנחנו היינו עושים טיולים, מסתובבים, מדברים על כל מיני תחומי עניין. והם - הדיבור שלהם היה רק על הסם. אני רואה דר רחוב, והוא מדבר איתך רק בתקווה להוציא ממך כסף. אתה מבין כל תזוזה שלו וכל מניפולציה, כי גם אתה היית שם. הוא חושב שהוא עובד עליך ואתה בעצם מבין הכול. ואז אתה מבין כמה אתה לא רוצה לחזור לשם".
"הסיפור של יבגני הוא סיפור הצלחה", אומרת עו"ד שריק. "זו הצלחה חריגה בכל קנה מידה. המפגש הראשון עם יבגני לא לימד ולו ברמז על מה שיהיה. נפגשנו בחדרון העצורים בבית משפט השלום בתל אביב, יבגני ישב מצונף על הספסל הנוקשה, מכונס בתוך עצמו, רזה ומרוחק. האם ידעתי כבר אז שבחלוף שש שנים ניפגש, אחרי שסיים את תחרות איש ברזל, כשהוא לומד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית ועובד כמדריך נוער? האם ידעתי כבר אז שיותיר את העולם הנורא הזה, שהיה עולמו אז, מאחור ולתמיד? ודאי שלא. אבל האם כבר אז ידעתי שכדאי לנסות? חד משמעית כן. סיפורי הצלחה כאלה ממחישים עד כמה חשובה הפעילות של הסניגוריה הציבורית בייצוג חסרי כל ובמאבק עיקש למען שיקומם. מי ייתן וסיפורו של יבגני ישמש מקור השראה לרבים אחריו, עבורי ועבור רבים כמותי, המשמשים כסניגורים בפלילים, להיות שם עבורם".
בגלל עברו הפלילי העשיר, לקח ליבגני זמן למצוא עבודה - כי הוא נדחה פעם אחר פעם. לבסוף התקבל כעובד ניקיון במכללה. "ראיתי הרבה הרצאות של אנשים שהיו מכורים והיום מצליחים, והיה משהו קבוע לכולם – כולם עשו ספורט, למדו ועשו פעילות חברתית. הטעות של מכורים שמנסים להשתקם בעיניי זה שהם הולכים ישר לעבודה בשביל להרוויח כסף וכל הפעילות שלהם זו עבודה, ואז זה לא מחזיק כי זה קשה ולא מרגיש משמעותי ואז חוזרים לרחוב".
יבגני החליט לשלב את הגישה הזו בחייו. בזמן שעבד כעובד ניקיון, הוא התחיל ללמוד הדרכת כושר. גיא שלמון, רכז ומרצה בקורס במרכז יובל למדריכי כושר, קיבל אותו לקורס למרות העבר הפלילי ומלווה אותו עד היום. בתור פעילות חברתית הוא עבד עם דרי הרחוב. בנוסף, הוא החל להתאמן בריצה, ונרשם לתואר במדעי התנהגות. "כשאני כבר מדריך כושר ובדרך ללימודים – הגעתי לדיון האחרון בבית משפט. השופט ראה את כל זה, שאני כבר לא אותו עבריין שהשתמש בסמים, ואפילו התביעה הסכימה לא לבקש עונש מאסר. אז קיבלתי רק של"צ (שירות לתועלת הציבור) וככה ירד כל העניין של הכלא. בנוסף, עורכת הדין שלי עינת ברכה הצליחה למחוק לי חובות של מאות אלפי שקלים, וככה סידרה לי חירות כלכלית".
יבגני מסתכל על גינת לוינסקי, שנראית יפה באופן מתעתע ביותר בשעות היום. ואז הפסטורליה נשברת - ילדה צעירה לבושה חצאית, בערך בגיל 15, גוררת את רגליה מעבר לפינה. היא בקושי מצליחה לפתוח עיניים, ומבקשת בקול צרוד כמה שקלים. היא אפילו לא נעצרת וממשיכה הלאה, מטושטשת מעננת הסם.
היית ישן פה כשהיית דר רחוב?
"לא, אסור לישון פה באזור", יבגני מזהיר. "אתה קם בלי נעליים ועם כיסים גזורים. שודדים אותך בתוך שנייה. לפעמים זה היה קורה בטעות, כשלא הייתי ישן 4-3 לילות ואז הייתי רק מתיישב לרגע ובבת אחת קורס. אבל בדרך כלל זזים קצת יותר לכיוון רוטשילד וישנים שם, שזה בטוח יותר - עד כמה שרחוב יכול להיות בטוח", הוא מוסיף בחיוך.
"הייתי בחדרה, אבל ידעתי שאסיים"
יום אחד, במהלך שיחה עם חבר, יבגני שמע לראשונה על תחרות "איירון מן" - טריאתלון כמעט בלתי אנושי המשלב שחייה של 3,800 מטרים, ריצת מרתון שלמה (42 קילומטרים) ורכיבה של 180 קילומטרים על אופניים. הוא נדלק מיד. הוא יצר קשר עם המאמן ניב אדרי, שקיבל אותו לקבוצת הכושר ללא תשלום וסייע לו עם ייעוץ. מאותו הרגע הוא התחיל להתאמן לקראת התחרות המפרכת.
"כשהייתי מכור נפצעתי קשה ברגל, והיא עדיין לא לגמרי בריאה, אז הבנתי שאני צריך קודם לנסות לעשות מרתון", מסביר יבגני. "הרגל באמת עשתה לי בעיות, אבל החלטתי שאני לא מוותר. הלכתי לאורתופדים ומומחים, ובסופו של דבר הרגל כן הצליחה להסתגל". בשנת 2019 נסע יבגני למרתון ברלין לבדו: "זה היה מאוד חשוב בשבילי, כי המרתון הייתה מטרת ביניים לקראת האיירון מן. התרגשתי מאוד עד כדי כך שהייתי בחרדה, אבל ברגע שהתחלתי לרוץ ידעתי שאני מסיים את זה".
את אותו היום המרגש יבגני לא שוכח: "כשאתה מתקרב לסיום ואנשים צועקים מסביב, זו תחושה שאי אפשר להסביר, תחושה שעשיתי את זה. לקראת הסיום הוצאתי את דגל ישראל שהיה לי בכיס, תליתי על עצמי ועברתי ככה את הסוף וזה היה מרגש מאוד. ובדיוק אחרי שבועיים התחילו הלימודים, הרגשתי שזה היה ככה שלב אחרי שלב, של צעדים גדולים בחיים שלי. ואז התחלתי להתאמן לטריאתלון, לבד".
הטריאתלון הוא מסובך בהרבה ממרתון. מדובר בפעילות ספורטיבית מפרכת, שנמשכת 15 שעות פחות או יותר. הטריאתלון דורש הכנה ממושכת - ויקרה, והמשימה לא הייתה פשוטה עבור יבגני המשתקם. "לי אין גב כלכלי, אז הייתי צריך מאוד לחסוך. לקנות כל מיני דברים יד שנייה. בהתחלה נרשמתי לאיירון מן בקזחסטן, כי זה מסלול טוב ומישורי לפעם ראשונה. שבועיים לפני התחרות, כשאני כבר מוכן, הודיעו שהכול מתבטל בגלל הקורונה. הייתי בדיכאון. גם לא החזירו את הכסף, ואצלי זה משמעותי. אבל החלטתי לא לוותר. חיפשתי תחרות אחרת, ופתאום ראיתי שיש תחרות בפרנקפורט. הכרטיסים היו ממש יקרים כי זה ברגע האחרון. אז כמה חברים וגם אימא שלי תמכו בי עם הכסף, וטסתי לשם".
"לא מאמין שהייתי אדם כזה"
אבל הקשיים לא נגמרו שם. רק כשהגיע, התברר ליבגני שמדובר במסלול מורכב בהרבה, והתנאים שונים. "יש עליות, ובמים יש פניות מסובכות. ואם זה לא מספיק - כשהגעתי לשם, קיבלתי מחלה נוראית. שכבתי עם חום במלון ואפילו שקלתי להזמין אמבולנס, חשבתי כבר שזה מסוכן. אבל במזל, יום לפני התחרות ירד לי החום, וכשעדיין יש לי סחרחורות הלכתי להירשם. ביום של התחרות קמתי – והרגשתי בסדר. זה היה היום הכי חם שהיה בקיץ הזה. ממש לא אידאלי. אבל החלטתי שזהו, אני מזנק ומה שיהיה יהיה".
"היה לי קשה, אבל הרגשתי בסדר מספיק כדי להמשיך", הוסיף. "כל הזמן מהדהד לי בראש שעוד רגע אני מגיע לכרוז שיצעק לי בסיום - 'יבגני יו אר איירון מן!'. המילים האלו לא יוצאות לי מהראש, רציתי לשמוע אותן. 200 מטר לפני הסיום התחלתי לצעוק יש! זו הרגשה שחבל על הזמן. שנתיים וחצי של אימונים ומשמעת ולמרות כל הבעיות - צלחתי את האתגר הכי גדול שהיה לי. אני מאוד גאה לסיים את זה".
אנחנו ממשיכים להתהלך ברחוב נווה שאנן, ויבגני מנופף לעוד נרקומן שממהר להסתתר באפלולית. יבגני מחייך ומנענע את ראשו. "לפני חמש שנים עוד הייתי ברחוב. וזה לא ייאמן מבחינתי, שזה קרה לי ככה. כל כך השתניתי, בהכול. זה לא רק ש'הייתי נרקומן ועכשיו אני איירון מן'. זה שינוי פנימי עמוק של סולם הערכים, לא רק החיצוניות. אני בוחר את הסביבה של עצמי. פעם זה היה נרקומנים, והיום מסביבי יש אנשים שהם בדרך הנכונה, שאני לומד מהם. אני מסתכל על דרי הרחוב ולא מאמין שהייתי אדם כזה, זה בלתי נתפס עבורי כמה עכשיו אני לא מסוגל להיות בחברתם".
מה למדת מכל מה שעברת?
"בכל מצב אפשר למצוא פתרון, הכול אפשרי", הוא אומר מיד. "אבל צריך לרצות לחפש את הפתרון. צריך לפעול, לא לקבור את עצמך – כל עוד אתה עדיין חי, אפשר לפתור הכול".