זה היה בחודש מרץ 2014. רייצ'ל, חיילת בודדה בת 22 שעלתה מברזיל, התארגנה למסיבת פורים. היא רכשה עם חברות תחפושת של אינדיאנית ונסעה איתן לקיבוץ שאירח את החיילים הבודדים שעלו לארץ במסגרת גרעין צבר. הציפייה למסיבה הייתה גדולה והמיקום היה מוכר והרגיש בטוח: זה היה הבית השני של רייצ'ל, אם לא הראשון, מאז שהחליטה להשריש שורשים בארץ - שעד גיל 20 רק שמעה עליה מסיפורים.

הציפייה למסיבה רק התעצמה אחרי שלושה חודשים שבהם לא התראו כל חברי הגרעין. התוכנית כללה טיול אופניים בשטח, ספא - ואחר כך מסיבה עם כל המשפחות המאמצות בקיבוץ. האלכוהול זרם חופשי במסיבה, ורייצ'ל הרשתה לעצמה להשתחרר אחרי כמה שבועות קשים בבסיס - יחד עם האנשים שהיא הרגישה אליהם הכי קרובה. עם המשפחה שלה היא לא הייתה כל כך בקשר, ולכן ראתה בחברי הגרעין כמשפחה שלה. כולם צחקו והצטלמו, ולקראת סיום המסיבה שני ידידים טובים של רייצ'ל עזרו לה לחזור לחדר והיא הלכה לישון.

בדרך כלל בלילות, רייצ'ל הייתה נועלת את הדלת אחריה, אך הפעם חיכתה לשותפה שלה שתחזור ולכן נשארה עם דלת לא נעולה. דקות מעטות חלפו מהרגע שהיא נשכבה על המיטה עד שהיא שמעה את דלת החדר נפתחת. לחדר נכנס צעיר שהכירה, והוא נעל את הדלת אחריו. רייצ'ל עוד לא ידעה באותו הרגע שצליל טריקת הדלת ירדוף אותה לאורך כל חייה.

רייצ'ל הייתה שיכורה וגופה חלש ורפוי, ולכן לא הצליחה להתנגד לו. הוא העמיד אותה על שתי רגליה וסחב אותה לשירותים שבתוך החדר. "אני זוכרת הכול", מספרת רייצ'ל על הרגע ששינה את חייה, "הוא משך אותי לשירותים, הפנה את הגב שלי אליו, הניח עליי ידיים ולא עצר". רייצ'ל צעקה לו שיפסיק, אך זה לא עזר והוא המשיך לאנוס אותה כשהיא איננה מסוגלת לעצור אותו.

רייצ'ל נזכרת שבזמן שבכתה וביקשה ממנו שיפסיק, היא שמעה את אחת החיילות מהגרעין דופקת על הדלת. "מה אתה עושה? תפתח את הדלת", היא זוכרת שהחברה צעקה אליו ורייצ'ל צעקה אליה בחזרה - אך הדלת נותרה נעולה. למרות ההפרעה, הוא לא הפסיק: אחרי שסיים את זממו הוא השכיב את רייצ'ל בחזרה על המיטה והיא ככל הנראה איבדה הכרה - כי התעוררה רק בבוקר למחרת.

"כל הזמן אמרו לי 'זה אונס, אין מה לעשות, קחי תרופה ותרגישי יותר טוב'. הרגשתי שהן כועסות עליי, כולם היו לצידו"

"למה לא עזרו לי? הרגשתי שאף אחד לא מאמין"

"בבוקר קמתי על המיטה ערומה ורטובה לגמרי ולבד בחדר", נזכרת רייצ'ל, "הייתי בהלם ממה שקרה, נכנסתי להתקלח חמש פעמים, וכל מה שעבר לי בראש זה למה לא עזרו לי?" התחושה הקשה לא הרפתה: "לא תפקדתי יום למחרת, לא הגעתי לאף אחת מהפעולות ואף אחד לא שאל ולא התעניין למה". רייצ'ל לא ידעה מה לעשות, היא התכנסה בחדרה ובכתה בלי שאף אחד ישמע אותה. בבוקר של יום ראשון היא חזרה לבסיס, שם שירתה כמדריכת כושר קרבי ביחידה 669 של חיל האוויר. היא ניסתה להשאיר את הסיפור מאחוריה. אך זו הייתה התמודדות בלתי אפשרית עבורה. 

היא התפללה לא להיתקל במי שאנס אותה, והחליטה שהיא מספרת לסביבתה הקרובה, אך התאכזבה לגלות שהיא לא מקבלת את התמיכה שלה היא ציפתה - והיא אף חשה שמתעלמים ממנה. המקורבים אליה, לדבריה, לא הציעו לה ללכת למשטרה או הסבירו לה מה צריך לעשות במצב שכזה. "הרגשתי שאף אחד לא מאמין לי, הם חשבו שאני ממציאה", משחזרת רייצ'ל בכעס.  

המפגש הבא - והעימות: "מה, את עדיין כועסת?"

השמועה שרייצ'ל עוברת בין חבריה ומנסה לקבל מהם אמפתיה למצבה, כנראה הגיעה לאוזנו של הצעיר - שהחליט להפתיע אותה בשעה 2 בלילה של אותו היום. "הוא ניסה שוב להיכנס אליי לחדר אבל נעלתי את הדלת, צעקתי עליו שיילך. הרגשתי לא בטוחה". 

רייצ'ל לא הכירה בישראל אף בית אחר. גם עם אחותה שחיה במרכז הארץ לא הייתה בקשר, אך היא החליטה שאין לה ברירה אלא לעבור לגור אצלה. אז היא גם סיפרה לאחותה על מה שקרה באותו הלילה ופרצה בבכי. יום לאחר מכן גיסה נסע לאסוף את שאר חפציה מהחדר. "לפני כן הייתי במערכת יחסים טובה עם כולם, רציתי לצאת לקצונה ולהישאר שם. לא הבנתי למה הם לא עזרו לי. לעומת זאת, כולם אהבו אותו".

בעקבות המקרה, רייצ'ל החליטה שהיא רוצה להתגייר דרך הצבא. היא חיכתה במשך חודשים ליום שבו תטבול במקווה, תרגיש טהורה ותוכל לצאת מהמקרה לדרך חדשה. "כשסיימתי את קורס נתיב החלטתי שדי, לצבא אני לא חוזרת", היא מסבירה. רייצ'ל השתחררה וגרה בדירה בתל אביב, התחילה לעבוד והצטרפה לקבוצת טריאתלון כדי לחזור לאימונים סדירים. אך ככל שניסתה רייצ'ל להמשיך עם חייה, האירוע של אותו הלילה המשיך לרדוף אותה. 

כמה חודשים לאחר מכן, הלכה רייצ'ל למסיבה נוספת. היא הרגישה מוכנה שוב לצאת ולבלות, אך המסיבה האחרונה שאליה הלכה שינתה שוב את מסלול חייה. במסיבה היא לפתע ראתה את אותו צעיר. היא נבהלה וניסתה להתחמק ממנו, החזיקה חזק בידה של חברתה ורצתה ללכת, אך אז הוא ניגש אליה. "מה, את עדיין כועסת עליי? באמת?", הוא שאל, ורייצ'ל נותרה בפנים קפואות - בעוד חברתה, שהכירה את הסיפור, צעקה עליו שיילך.

"כמה חודשים לאחר מכן גם חבר טוב שלו, שידע היטב מה קרה, תפס אותי יום אחד באמצע הרחוב בתל אביב וביקש ממני לשחרר את הסיפור", היא נזכרת. "הרגשתי שאני לא רוצה להיות בקשר יותר עם האנשים האלה". היא נזכרת שגם בסביבתה הקרובה, לאחר האירוע, היא זכתה לשמות גנאי מאחורי גבה: "קראו לי זונה. הייתי ילדה ולבד בארץ וזה היה מאוד קשה".

"הכי קשה לי שהוא עדיין מסתובב שם בחוץ, לכי תדעי למי הוא עוד עושה את הדברים האלו וממשיך כרגיל"

כמה שבועות לאחר התקריות האחרונות, רייצ'ל החליטה לטוס לבקר את בני משפחתה בארה"ב, שם סבתא שלה הבחינה במצבה והחליטה לעזור לה במימון טיפולים פסיכולוגיים. במהלך הטיפולים, שנמשכו שנים ארוכות, ניסתה רייצ'ל להבין למה הקרובים אליה לא עזרו לה כשפנתה אליהם אחרי המקרה - למה אף אחד לא תפס בידה ולקח אותה להגיש תלונה במשטרה או במצ"ח, למה אף אחד לא לקח אותה לבדיקה בבית חולים? "פניתי לאנשים סביבי והם לא עשו דבר, אולי לא ידעו איך להתנהל במצבים כאלו, אבל נשארתי אבודה".

"קיבלתי התקף חרדה, כתבו רק שבכיתי בלי הסיבה"

במשך השנים האחרונות רייצ'ל נכנסה ויצאה מאשפוזים פסיכיאטריים וחיפשה את הטיפול שיעזור לה. "עברתי הרבה טיפולים שמטפלים בטראומה, ואחרי 5 שנים של טיפולים, גם אם אני מנטרלת את הפוסט טראומה - עדיין נשאר האונס. הוא בנה לי כלא לכל החיים", היא מנסה להסביר את מצבה. "זה כמו להיות בשבי – פעם ראשונה ששמעתי את המילה הזו באשפוז זה היה מבנות אחרות שהיו במצבי. את יכולה לצעוק אונס, אבל אף אחד לא מקשיב ולא מבין אותך, רק מי שעברה את זה". 

רייצ'ל נאנסה בזמן חופשה מהצבא והוכרה כפוסט טראומתי
רייצ'ל נאנסה בזמן חופשה מהצבא והוכרה כפוסט טראומתית

בשלב הזה, כשהיא שואבת עידוד וכוח מהטיפולים שעברה, רייצ'ל מספרת שהרגישה שהיא חייבת לעשות מעשה. "הכי קשה לי שהוא עדיין מסתובב שם בחוץ, לכי תדעי למי הוא עוד עושה את הדברים האלו וממשיך כרגיל", מציינת רייצ'ל, "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם זה". אך רייצ'ל עדיין לא ידעה למי לפנות, לא הייתה עמותה שליוותה אותה והמחשבה שהיא תצטרך להתעמת איתו במשטרה מנעה ממנה ללכת להגיש תלונה, "כל הזמן אמרו לי 'זה אונס, אין מה לעשות, קחי תרופה ותרגישי יותר טוב'". 

באשפוז הכירה רייצ'ל עוד בנות במצבה ותהתה איתן אם יש מה לעשות בסיפור שלה - האם יש קבוצה לנשים שעברו אונס בצבא? שהן נמצאות בפוסט טראומה? לאכזבתה, היא גילתה שלא. רייצ'ל פנתה אחרי המקרה לארגונים שונים שעוזרים לחיילים משוחררים להתמודד עם פוסט טראומה, אך גילתה שאף אחד מהם אינו מטפל בפוסט טראומה של חיילים כתוצאה מתקיפה מינית אלא רק על רקע לאומי. 

היא הבינה כי בלי ראיות ובלי תלונה במשטרה על אונס, לא היה לה יותר מדי מה לעשות. "יום אחד קיבלתי התקף חרדה. סיפרתי למפקדות למה אני בוכה ועם מה אני מתמודדת אך הן לא כתבו על זה בתיק שלי, כתבו רק שבכיתי ובלי הסיבה. אני חושבת שלצבא אין מערכת טובה לטפל במקרים כאלו, אין להם את הכלים. קיבלתי התקפים בקורס והקצין שלי שם היה אפילו יותר גרוע". 

עם החברות מאותה תקופה היא לא נשארה בקשר ולכן גם עליהן לא יכלה להסתמך: "הרגשתי שהן כועסות עלי, כולם היו לצידו". בציניות, היא מוסיפה: "אולי הייתי צריכה להגיד שערבי אנס אותי, אז אולי היו מתייחסים אליי ומטפלים בי כי ברגע שציינתי את השם של מי שעשה לי את זה, זה עשה לי רק נזק וכולם חיפו עליו".

רייצ'ל נאנסה בזמן חופשה מהצבא והוכרה כפוסט טראומתי
רייצ'ל נאנסה בזמן חופשה מהצבא והוכרה כפוסט טראומתית

נקודת המפנה – צה"ל הכיר ברייצ'ל כפוסט טראומתית

באשפוז האחרון של רייצ'ל בבית החולים בתחילת השנה, היא חיפשה באינטרנט את המילים "אונס חיילת בצבא" ונתקלה בכתבה אצלנו ב-N12 על חיילת שחוותה תקיפה מינית בבסיס - ובעקבות המצוקה שוחררה מהצבא ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. על אף שלא ידוע מי ביצע את התקיפה, המדינה הכירה בה כפוסט-טראומטית.

"הדבר הזה לקח מלא מהחיים שלי. בגלל כל הטיפולים יש לי התקפי זעם, אני מטופלת בקנאביס רפואי, לא עובדת ונכנסתי לדיכאון עמוק. אני לא יוצאת מהבית, אני לא סומכת על גברים, יש לי בעיות בריאות ובגלל זה לא נראה לי שילדים באים בחשבון. איך אני אטפל בילדים?"

היא פנתה לעורך הדין ידידיה בלומהוף שטיפל במקרה שנתקלה בו, והחליטה יחד איתו לתבוע את משרד הביטחון כדי שיכיר בה כפוסט טראומתית מהצבא. "כשהייתי בוועדה של משרד הביטחון, כל הרופאים היו בהלם מהממצאים הפסיכיאטריים שהצגנו בפניהם, וכעסתי על זה. אמרתי להם 'אתם חושבים שאני הראשונה שזה קרה לה? תפסיקו לשחק את המשחק הזה, אתם פשוט לא יודעים איך לטפל בזה'", היא מספרת על החוויה מהוועדה.

"הנה, יש חותמת שמישהו אנס אותי. מה יש במילה אונס שאנשים לא יכולים להגיד את זה?  זה קרה איפה שאתם אמרתם לי שזה בסדר בשבילי לישון בו. אתם מקבלים חיילים בודדים, אבל אתם צריכים גם לטפל בהם. חיפשתי כמה חיילים שאני מכירה שמתמודדים עם פוסט טראומה מהצבא, לראות איפה הם עכשיו, ומתברר שהם חוזרים לארה"ב כי קשה לקבל הכרה מהמדינה".

רייצ'ל נאנסה בזמן חופשה מהצבא והוכרה כפוסט טראומתי
רייצ'ל באימון כושר קרבי

וכך החלו כמה חודשים של דיונים בוועדות רפואיות. רייצ'ל ועורך הדין הציגו בפני אנשי הוועדה את ממצאי הטיפולים שלה לאורך כל השנים, והחוקרים של משרד הביטחון גם יצרו קשר עם חברי הגרעין של רייצ'ל ואספו עדויות מליל האירוע. למרות שעברו 7 שנים מאז ולא היו עדויות ממשיות למקרה, ולמרות שלא היה הליך משפטי, הצליחו החוקרים להוכיח כי אכן היה מקרה אונס שבעקבותיו רייצ'ל מתמודדת עם פוסט טראומה.

"תמיד הרגשתי שזו אחריות שלי, ולמה לא הלכתי למשטרה וגרמו לי להתבייש שדיברתי על מה שקרה, הם צריכים להתבייש", היא אומרת. "אבל עכשיו שהם הכירו בי ואמרו שזה כן קרה ואני לא מדמיינת, אני מרגישה שזה קצת ירד לי מהכתפיים. עכשיו אני מצפה שכל מי שהיה מעורב ייקח על המקרה הזה אחריות. נתתי את השם שלו ויודעים מי זה, ואם הם לא רוצים לטפל באנס, זה עליהם. הכסף לא יציל לי את החיים, אבל לפחות אני יודעת עכשיו שהוא לא ייצא מזה כאילו כלום לא קרה".

רייצ'ל התחתנה: "קשה לשנינו"

ב-2016 רייצ'ל הכירה את בעלה, גם הוא חייל בודד שעלה לארץ והשתקע בה אחרי הצבא. זה קרה בזמן שניסתה ללמוד לתואר שני בבצלאל אך ההתמודדות הייתה לה קשה מדי. "אני ובן הזוג שלי בטיפול זוגי וקבוצת תמיכה", היא מוסיפה על הדרך הקשה שהם עברו ביחד.

"דיברנו מלא פעמים על גירושים וזה מאוד קשה, וקשה גם לו. הדבר הזה לקח מלא מהחיים שלי ובגלל כל הטיפולים יש לי התקפים חזקים, התקפי זעם, אני מטופלת על ידי קנאביס רפואי, לא עובדת ונכנסתי לדיכאון עמוק. אני לא יוצאת מהבית, אני לא סומכת על גברים, יש לי בעיות בריאות ובגלל זה לא נראה לי שילדים באים בחשבון. איך אני אטפל בילדים?" 

עורך הדין שייצג את רייצ'ל: אלה הזכויות של מי שנפגעו

"במקרה של רייצ'ל, אני מודה ליחידת התביעות של משרד הביטחון על שיתוף הפעולה ותקשורת טובה", מציין עורך הדין בלומהוף, מומחה לתביעות משרד הביטחון. לדבריו, "משרד הביטחון ניהל את התביעה באופן מקצועי וזריז במיוחד וקבעו עבורה את אחוזי הנכות שביקשנו. משרד הביטחון הפעיל את יחידת החוקרים שברשותו והם הגיעו למסקנה שאכן אירע האונס בחופשה בזמן שירותה הצבאי וזאת גם כאשר התביעה הוגשה כ-6 שנים מיום  האירוע וללא הליך במשטרה. בעקבות הכרתה כנכת צה"ל מרשתי זכאית לשלל טיפולים, הטבות, תגמולים וכיוצא בזאת. חשוב מאד בעיניי להעלות את המודעות לגביי פגיעות מיניות במהלך השירות הצבאי".

עו"ד ידידיה בלומהוף
עו"ד ידידיה בלומהוף | יח''צ:

"חשוב לי להדגיש שני דברים מרכזיים", המשיך בלומהוף. "חיילים שעברו תקיפה מינית בשירות הצבאי וכתוצאה מכך סובלים מנכות רפואית כמו פוסט טראומה - זכאים להגיש תביעה למשרד הביטחון בכדי להיות מוכרים כנכי צה"ל.  גם כאשר לא התנהל הליך במשטרה - חייל יוכל להיות מוכר על ידי משרד הביטחון. מלבד זאת, חיילים בשירות סדיר שנחבלו (תקיפה מינית נכללת תחת הגדרת "חבלה") בהיותם בחופשה מהצבא, זכאים להגיש תביעה למשרד הביטחון. אם נכותם נקבעת ל-20% נכות ומעלה – משרד הביטחון יכיר בהם כנכי צה"ל". 


מגרעין צבר נמסר בתגובה: "פרטי המקרה, שהתרחש לפני כ-8 שנים, הובאו לידיעתנו לאחרונה ואנו לומדים אותו ומתחקרים אותו לעומק. המדיניות שלנו היא של אפס סובלנות כלפי אירועים שכאלה ובכללם הטרדות מיניות, ואנו מצרים על האירוע".

"חשוב לנו להדגיש כי אנו מקיימים מזה זמן תוכניות הכשרה בכל הדרגים בגרעין בנושא הטרדות מיניות בשיתוף המרכז לסיוע נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. הן הרכזים בקיבוצים והן החניכים והחניכות עוברים סדנאות מקצועיות בנושא. מטרתנו היא לתמוך ולתת אוזן קשבת ותומכת לכל צורכי החיילים הבודדים. במקביל אנו מרעננים את כל הנהלים וההנחיות בנושא". 

לפניות לרייצ'ל: N12lonesoldier@gmail.com

לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il