"אחרי כל כך הרבה כאב מצאתי את עצמי לוקחת את הכיסא ורציתי לקפוץ מהגג", נזכרת שני אוחנה בימים שלאחר לידת בנה הבכור. "זה הגיע אחרי שהייתי יושבת הרבה במקלחת ובוכה את נשמתי. הרגשתי שאני שוטפת את הטירוף הזה ממני. בסוף עצרתי את עצמי וקלטתי מה אני עושה". שבועות ארוכים היא לא נרדמה בלילות והייתה שרויה בדיכאון עמוק שלא עוזב. את אותם ימים מטלטלים, פיזית ונפשית, היא בחרה לחרוט על גופה - קעקוע ראשון מני רבים שעשתה מאז. "רציתי לחרוט כל אירוע משמעותי בחיים. כשאני מדוכדכת אני מסתכלת על הקעקוע וזה נותן לי אנרגיות לכל היום".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אוחנה (38) מחולון, נשואה לאייל ואימא לשניים, אריאל (7) אילון (3 וחצי), עובדת כיום במערך האונקולוגי באיכילוב ולא רואה בשגרת חייה כמובנת מאליה. כשילדה את אריאל לפני כשבע שנים, היא חזרה הביתה ותהתה מאיפה מתחילים. "הרגשתי כמו רוח רפאים, נעתי בין השפיות לשיגעון", היא מספרת בכאב. "הייתי כל הזמן עסוקה בלהרדים את אריאל כדי שאוכל לשים קצת את הראש על הכרית".

אוחנה זוכרת היטב את אחת הפעמים שבהן התקשרה לרופאת הילדים כדי שתחדש לה את המרשם לפורמולה עבור בנה, שסבל מרגישות לחלב. "היא אמרה לי: 'אם את רוצה אני אוציא לך מכתב שאת לא כשירה להיות אימא'. הייתי בשוק והתגובה שלה הכתה בי. הודעתי לה שאני מגיעה עכשיו למרפאה ולקחתי את המרשם. אחרי זה הוא סוף סוף נרדם".

הרגע הקשה ביותר היה כשחשבה לשים קץ לחייה, אך ברגע האחרון התחרטה. "לא רציתי להשאיר את הילד שלי בלי אימא ואת בעלי אלמן, בחיים לא חשבתי לפגוע בהם", היא אומרת. "התקשרתי לבעלי ואמרתי לו להגיע מהר הביתה. הלכנו לרופאה שלי והיא עצרה את כל המרפאה כשאמרתי לה שיש לי דיכאון אחרי לידה. בזכות קורס שהיה לי בתואר, זיהיתי את הסימנים וידעתי שזה מה שיש לי. היא התקשרה לפסיכיאטר ולעובדת סוציאלית, והפסיכיאטר אמר לאימא שלי משפט שאני זוכרת עד היום: 'אם לא תעזרי לבת שלך, את תאבדי אותה'".

איך נראו החיים שלך אז?

"לא הייתי עונה לאנשים לטלפון, לא הייתי מסוגלת וירדתי 17 קילו בחודש הראשון. התחלתי לקחת כדורים נגד חרדות ודיכאון, וסידרנו את סדר היום שלי כך שאוכל לישון ולאגור כוחות. חזרתי לעבודה כשאריאל היה בן שלושה חודשים ושמתי אותו במשפחתון. התחלנו לאזן לו את השינה ולהיעזר ביועצת שינה. בגיל שבעה חודשים הוא התחיל להירדם לבד והמשכתי עם הכדורים, אבל רק אחרי שנה התחברתי אליו".

איך קמים מהמקום הזה?

"המנעד שבין השפיות לשיגעון אפשר לי את זה. רציתי קאט ולהבין מה קורה סביבי, אז לקחתי את עצמי בידיים", היא אמרה בחיוך. הייתי חייבת לקום ולא לפגוע בעצמי, הבנתי שזה לא יעזור ושהילד יישאר בלי אימא. החלטתי שאני מזעזעת את כל המערכת וכולם ראו איך אני נראית".

התביישת לשתף במצוקה שלך?

"כן, כולם נוטים להגיד 'מסכנה' בהקשר של דיכאון למרות שלא מעט אנשים מצויים בדיכאון ובחרדות. בהתחלה לא שיתפתי, ואז בעלי, אימא שלי והחברות נכנסו לתמונה. הבנתי שאני צריכה לדחוף את עצמי ולהגיד שאני צריכה עזרה ולא רחמים".

שני עם המשפחה (צילום: באדיבות המצולמות)
שני אוחנה והמשפחה | צילום: באדיבות המצולמות

בעלך הדחיק בהתחלה?

"כן, הוא לא זוכר את מה שהיה לפרטי פרטים. הוא זוכר שהיינו קופצים על כדור פיזיו במשך שעות. יום אחד הוא קפץ עליו במשך ארבע שעות והיה גמור. זה השפיע על מערכת היחסים שלנו, לא היה בעל ואישה - אלא רק תינוק. היו לאייל המון כוחות וקשה להכיל את המצב. זה היה כאילו רקדנו טנגו בתוך דיכאון וחיפשנו את עצמנו. אם עברנו את הדיכאון אחרי הלידה ועכשיו את הקורונה, יש לנו כוחות לעבור עוד הרבה דברים מאתגרים".

"המתים מתים, החיים ממשיכים לחיות"

גם תקופת הקורונה המטורפת לא הייתה פשוטה עבור אוחנה, אך זו ראתה בה הזדמנות להתגבר על החרדות. "הפסקתי את הכדורים כשנולד הילד השני, התקפי החרדה נשארים תמיד. במהלך התקופה איבדתי חמישה אנשים שחלו בסרטן. כל הזמן הייתי בעבודה והמשכתי בשגרה. על התקפי החרדה התגברתי בעזרת חברים טובים עם המון עבודה על עצמי. אין לי מחשבות אובדניות, אני לא שם".

בחזרה ללידה של אילון, לא פחדת מלידה נוספת?

"פחדתי מאוד, לקח לי המון זמן להחליט שאני רוצה עוד ילד", היא מודה. "הבנתי שאריאל לא יכול לגדול לבד ושזה לא הוגן כלפיו. באמת רציתי משפחה, אבל כל הזמן הייתי אומרת שזה לא הזמן. במשך שלוש שנים חשבתי על זה ובסוף הבאתי את אילון, והסתבר שהוא היה תרופה".

מאז אותה תקופה מצאת את עצמך בתוך מראה שחורה אחרת?

"בשלוש השנים האחרונות איבדתי חברה טובה שחלתה בסרטן. שנה אחר כך איבדתי את סבתא שלי והייתי איתה עד הנשימה האחרונה. זה היה משבר רציני וקשה לי מאוד להכיל את זה. מישהו חכם אמר לי לפני זמן מה: 'המתים מתים והחיים ממשיכים לחיות, אז המשכתי לחיות'".

אם סבתא שלך הייתה כאן, מה היא הייתה אומרת?

"אני חושבת שרק הייתי מחבקת אותה", משיבה אוחנה לאחר מחשבה של כמה רגעים. "היא נולדה מלכה ומתה כמלכה. סבתא שלי עברה המון בחיים שלה וידעה להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון גם כשאת מצפה לתשובה אחרת".

שני עם החברות (צילום: באדיבות המצולמות)
גם החברות עזרו לשני לצאת מהמשבר | צילום: באדיבות המצולמות

"מספיק שהסיפור שלי יציל אישה אחת"

את גופה של אוחנה מעטרים היום לא פחות מעשרה קעקועים. כל אחד מהם קיבל אצלה משמעות שונה, אך המשמעותי ביותר עבורה הוא הקעקוע עם הכיתוב "Believe", שמסמל את הדיכאון שלאחר הלידה. "עשיתי את הקעקוע הראשון כשנסעתי עם בעלי לאילת, כשאריאל היה בן שנה וחצי, ומשם הדרך הייתה קצרה מאוד", היא אומרת. זו גם הסיבה שהסכימה להשתתף במיזם "סיפורים בדיו" שנותן במה לסיפורים המרגשים של אלו שבחרו לעטר את גופם בקעקועים.

"התגובות מטורפות", מספרת אוחנה. "ביום שהתפרסם הסרטון מישהי כתבה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה בפעם השנייה. נשים לא מדברות על זה, אני הקאתי את זה. אני זוכרת שרופאת הנשים תפסה אותי אחרי הלידה של אילון ואמרה שבזכותי גילתה אצל מטופלת אחרת דיכאון אחרי לידה. עמיתה לעבודה אמרה לחברה שלי שהבינה מה עברה כשהתפרסם הסרטון שלי. הוואטסאפ שלי קרס, קיבלתי המון חיזוקים ואנשים מהעבודה התקשרו אליי בוכים. חבר שלי לשעבר שלח הודעה וגם אנשים מהצבא שלא ראיתי כבר 18 שנה כתבו 'את חזקה, את השראה'".

שני אוחנה, בנה הקטן - והקעקוע Believe (צילום: באדיבות המצולמת)
שני אוחנה, בנה הקטן - והקעקוע Believe | צילום: באדיבות המצולמת

התרגשת?

"מאוד, בהתחלה מאוד חששתי לפרסם את הסרטון ופחדתי שזה חצוף מדי. התייעצתי עם חבר טוב והחברות שלי שחיזקו אותי. הן אמרו לי שמספיק שזה יגיע לאישה אחת והצלתי אותה. זה בשבילי כאילו התקשרו אליי מהלוטו וזכיתי בפרס הכי גדול".

אם הייתה לך האפשרות, יש משהו שהיית משנה בתוך כל הטירוף הזה?

"שום דבר", היא מכריזה מבלי להסס. "זה עיצב אותי ובנה אותי להיות מי שאני עם כל המשברים והחוויות, לטובה ולרעה. כל כך חשוב לי לעשות מעשים טובים לעולם, זה מה שמוביל אותי וגורם לי לקום בבוקר. יש משפט שאומר 'מה שאתה עושה בשביל עצמך - מת איתך, ומה שאתה עושה בשביל אחרים - חי לנצח'. עשייה טובה למען האחר גורמת לי להרגיש מאוד טוב".

סיפור שנחרט בזיכרון

מי שעומדת מאחורי מיזם "סיפורים בדיו" היא סיון בן חיים (25), סטודנטית מחולון הלומדת תקשורת במכללה למנהל, שמגדירה עצמה כאחת שחושבת תמיד על המשמעות מאחורי הדברים הקטנים - מהקעקועים שעל גופה ועד הלק שמעטר את ציפורניה. כשחשבה איך ביכולתה להגביר את החשיפה לסיפורים העמוקים שמייצגים הקעקועים של האנשים בסביבתה, בן חיים הבינה שהיא ממש לא היחידה ושחלק ניכר מהמקועקעים מייחסים חשיבות רבה לדיו שמעטר את גופם.

בין הסגר לקשיים הלוגיסטיים שנלווים לתקופת הקורונה, בן חיים אלתרה חצובה כדי לצלם את המשתתפים במיזם שהעלתה לרשתות החברתיות ונאלצה לוותר על השימוש במיקרופון או במצלמה איכותית - ולהסתפק בטלפון הנייד שלה. "אמנם נתקלתי במחסור באמצעים, אבל הסיפורים המרגשים של האנשים שלקחו חלק בפרויקט אפשרו לי להתגבר על כל הקשיים שהיו בדרך", היא מספרת.

אם תהיתם מדוע בחרה בן חיים להתמקד דווקא בקעקועים, האיור שחרוט על ידה מסביר הכול. "תוך כדי שחשבתי איך להריץ את הפרויקט, הסתכלתי על הקעקוע שיש לי על היד. הוא משלב את המזלות שלי ושל אבא שלי, האדם הכי קרוב אליי. הוא תמיד היה שם בשבילי. גם כשעשיתי בחירות שהשאירו אותי לבד, הוא היחיד שעמד מאחוריי ואמר לי: 'גם אם אני לא מסכים עם הבחירות שלך, אני תמיד פה איתך'".

במה זה בא לידי ביטוי?

"הייתה תקופה שבה עברתי אין סוף שכירויות ונכנסתי לחובות בגלל קשר לא בריא שהייתי בו, והוא תמיד היה שם. האקס שלי היה מדבר איתי בסיום העבודה והייתי בדרך לבית המשותף ששכרנו בזמנו. כשנפרדנו אבא שלי לא רצה שארגיש חלל ריק פתאומי. הוא שם שעונים מעוררים ודיבר איתי בכל לילה עד שאגיע הביתה - גם אם היה צריך לקום בשש בבוקר לעבודה למחרת ואני סיימתי לעבוד רק באחת בלילה. הוא עושה את זה עד היום".

לפני כשנה התעוררה בן חיים באמצע הלילה מחלום שגרם לה להבין עוד יותר עד כמה עוצמתי הקשר שלה עם אביה. "חלמתי שהוא כבר לא בעולם הזה וקמתי בבכי, רעדתי ורצתי למטה לחבק אותו", היא נזכרת. "אני תמיד אומרת שהלוואי והילדים שיהיו לי יעריצו אותי רבע מההערצה שלי כלפיו. אנשים מסתכלים על הקעקוע שלי ולא יודעים איזה סיפור מטורף עומד מאחוריו. הם חושבים שקעקעתי את המזל שלי או סתם טלה, וגם אלו שאני מספרת להם את הרעיון - לא באמת מבינים את המשמעות העמוקה של היחסים המיוחדים שלי ושל אבא שלי שמסמל הקעקוע הזה".

סיון בן חיים והקעקוע (עיבוד: באדיבות המצולמת)
סיון בן חיים והקעקוע | עיבוד: באדיבות המצולמת

איך הגעת לאנשים שהשתתפו בפרויקט?

"זו הייתה רדיפה מטורפת אחרי סיפורים. חיפשתי כאלו שייגעו בקהל רחב ככל האפשר, שיעלו נושאים חברתיים שהייתי רוצה שידברו עליהם יותר או סיפורים על העצמה עצמית שייתנו לאנשים תקווה, במיוחד בתקופה כזו. חברתי לבחורה שמנהלת קבוצה שעוסקת בקעקועים ודרכה הגעתי ללא מעט סיפורים מדהימים. זאת לצד אנשים שאני מכירה כבר כמה שנים טובות, שהיה ברור שייקחו חלק בפרויקט".

הפרויקט שינה משהו בחשיבה שלך?

"הפרויקט עזר לי להבין שהחיים מאוד קצרים. אנשים עוברים קשיים בחיים ובוחרים לקום ולשנות את מה שלא טוב להם - ולא להיתקע במקום. הבנתי שאני צריכה להפסיק לפחד, לקום ולשנות כשלא טוב לי במקום שאני נמצאת בו, וללכת בגדול על דברים שאני מאמינה בהם".

"הקעקוע נתן לי כוח לצאת מהמשבר"

גם נדב קמרי, בן 26 מיבנה, סטודנט בשנה ג' להנדסת חשמל, בחר להשתתף במיזם "סיפורים בדיו" ולספר את סיפורו האישי מתוך תחושת שליחות. "עשיתי את הקעקוע הראשון בראש השנה הקודם כי האמנתי שהמשברים בונים אותנו - ובזכותם אני מי שאני היום. את הקעקוע השני עשיתי בספטמבר האחרון אחרי שאחי הגדול נפטר בל"ג בעומר כשהיה בן 32. נקלעתי לדיכאון עמוק שבסופו נזכרתי במשפט שהאמנתי בו מאוד: 'אל תהיה זבוב, תהיה פרפר' – כלומר תימשך לדברים הטובים שיש לך בחיים. זה נתן לי את הכוח לצאת מהמשבר כשלא היה לי כוח ללמוד, לישון או ללכת לעבודה".

מות אחיו של קמרי לא היה האסון היחיד שפקד אותו. במהלך שירותו הצבאי, בעת שהיה בקורס נהיגה וסגר שבת, נודע לו שאימו אושפזה בבית החולים. "המפקד הבטיח לי שאצא לבקר אותה בסוף היום, אבל בסוף נאמר לי שאצטרך לחזור לבסיס. הוא לא נתן לי לצאת למרות שהייתי זכאי לכך, כנראה לא רצה שאפספס את הטסט. עד שהגעתי לשם יצא לי לראות אותה רק עשר דקות".

צילום: אופיר יונה

"תכננתי להגיע שוב לבקר את אימא שלי בבית החולים כמה ימים לאחר מכן, אבל בגלל דסקית שהייתה חסרה לי בנעל עיכבו אותי ויצאתי רק מאוחר בערב", נזכר קמרי בכאב. "כשהגעתי לשם כבר כל המערכות שלה קרסו וניתקו את אימא שלי מהמכשירים. זמן קצר לאחר מכן הרופאים נאלצו לקבוע את מותה. הייתי ממש נסער. התגייסתי לצבא כדי לתרום בזמן שרוב החברים שלי ויתרו על השירות שלהם וקראו לי 'פראייר' כשלא הוצאתי גימלים".

איך מעכלים את הבשורה?

"ביום שהיא נפטרה לא בכיתי, לא בהלוויה ולא בשבעה. אני חושב שכשאדם קרוב אליך נפטר, הנפש לא מצליחה בהתחלה לעכל. חודש או חודשיים אחרי פתאום נפל לי האסימון בבסיס ובכיתי. היה לי קשה להכיל את זה, והלכתי בתחושה שאני נחנק ושיש לי אבן על הלב. בהתחלה הייתי מוקף באנשים. רק אחרי שהם התחילו לחזור לחיים הרגילים הצלחתי לעכל".

נדב ואמא שלו  (צילום: באדיבות המשפחה)
נדב ואימא שלו | צילום: באדיבות המשפחה

הצלחת להסתכל למפקד בעיניים?

"אני חושב שהוא אדם טוב ולא עשה את זה מכוונה רעה. יש חיילים שמנפחים כדי לקבל מהצבא וכשבאתי אליו לא בכיתי או השתוללתי. זה היה חוסר מקצועיות ואי הפנמה של הסיטואציה".

חווית חוסר אמון במערכת הצבאית.

"כשבאו מטעם הצבא לבקר אותי ביום האחרון של השבעה רציתי להגיד להם שאני לא חוזר לבסיס, אבל בסוף נפל לי האסימון שמה שקרה לי קרה כנראה גם לעוד חבר'ה בגילי בגלל חוסר תשומת לב ממפקד שהוא ילד בעצמו. אנשים מאבדים דברים חשובים בגלל זה, וזו הסיבה שהחלטתי לחזור לצבא ולנסות לצאת לקצונה. היו לי את הנתונים המתאימים ורציתי לעזור לחיילים אחרים. חזרתי לבסיס, יצאתי לקורס קצינים וחזרתי לגדוד אבירי הצפון שבו שירתי בתור מ"מ. בצוק איתן כבר החלפתי את הסגן מ"פ וקיבלתי אות הצטיינות כשהייתי הקצין היחיד בפלוגה".

איזה סוג של קצין היית?

"בבה"ד 1 אמרו לנו: 'תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך' - ולקחתי את זה איתי. ילד בן 18 מגיע אליך ועוזב את כל הצרות בבית. הוא תלוי בך בזמני השינה, במקלחות ובאוכל. אם לא תכניס לעצמך לראש בתור מפקד בצבא שיש מישהו שתלוי בך ואתה צריך לוותר על היצרים שלך, לא תצליח להיות מפקד טוב. היו מקרים שעברתי משברים ולמרות שהראש לא היה במקום, הייתי צריך להתנתק ולהיות שם בשביל החיילים שלי".

קעקוע של נדב קמרי (צילום: דניאל יחזקאל)
"זה נתן לי את הכוח לצאת מהמשבר" | צילום: דניאל יחזקאל

מה הדבר שהכי נגע בך?

"היה לי חייל דרוזי שאימא שלו הייתה במצב קשה מאוד. הוא הסביר לי שהוא חייב לישון בכל יום בבית כדי לעזור לאחים שלו עם שיעורי הבית ולהכין להם אוכל. נלחמתי בשבילו נגד כל המערכת. גם בצוק איתן השגתי אישור מיוחד מהמג"ד כדי שייצא הביתה למרות עוצר היציאות וכל המחלקה קיבלה את זה בהבנה. כשבישרתי לו שיוכל לצאת, הוא אמר לי: 'אני לא יוצא, אני איתך ועם כולם. המדינה צריכה אותי, אני סוגר כמה שצריך'. באותו רגע הבנתי מה זה לגעת בחיילים. הגענו למצב של אפיסת כוחות וראיתי את כל החיילים נרתמים, התמלאתי בגאווה".

כשהוא מביט בקעקוע שסייע לו להתמודד עם הכאב, קמרי אומר כי הוא מסתכל על החיים באופטימיות. "עברתי שנים לא פשוטות, איבדתי אח בגלל התאבדות לפני פחות משנה. אני נוטה להעריך יותר את הדברים הקטנים בחיים שלי - הזמן שאני יושב בו עם סבא שלי או עם אחותי הגדולה, האוכל שיש לי והזמן שבו אני לומד. זה מבחינתי הסוד שהופך אדם למאושר".

הקעקוע של נדב קמרי (צילום: דניאל יחזקאל)
הסיפור של נדב חרוט לו על העור | צילום: דניאל יחזקאל

"החלטתי ללכת עם הלב"

הילה אגוז (39) מרחובות היא אם חד-הורית שעובדת כמקעקעת כבר קרוב לשלוש שנים. אגוז מעידה כי מאז שהיא זוכרת את עצמה הייתה אדם של אנשים וכזו שחושבת על המשמעות של הדברים הקטנים. לאחר שלמדה עיצוב, חשה בריקנות שביצירה ללא מגע אנושי והחליטה לשנות כיוון. "אמרתי לעצמי שאם הייתי מקעקעת, זה היה אחרת ולאחר מחשבה החלטתי ללכת עם הלב", היא מספרת.

את התחום למדה אגוז במוסקבה וכששבה ארצה, נכנסה לעולם הקעקועים. תחילה עבדה במשרה חלקית במקביל לעבודתה הקודמת, וכעבור שמונה חודשים נפרדה מעולם המכירות לטובת משרה מלאה כמקעקעת. "כבר בפגישת הייעוץ שאני מקיימת עם הלקוחות אני מרגישה את החיבור", היא משתפת. "אני יושבת מולם ושומעת את הסיפור האישי והייחודי שלהם, ובראש מיד מתרגמת אותו לקעקוע".

אגוז מוכיחה שלכל סיפור ניתן להתאים קעקוע משלו, אפילו לסיפורים כואבים ולא פשוטים. "יוצא לי לפגוש סיפורים מדהימים", היא מתארת. "הייתה לי לקוחה שעברה לידה שקטה - כלומר כזו שהילוד בה ללא רוח חיים – ואחריה נולד לה תינוק בריא. תינוק שנולד אחרי אובדן הריון נקרא 'ילד קשת' אז יצרתי עבורה קעקוע של קשת בצורת חצי לב עם דמעות על הילדים שאיבדה. מקרה אחר שנגע בי הוא של בחורה שעברה התעללות מינית בגיל צעיר מאוד, ומאז הכאב נחרט לה עמוק בזיכרון. עבורה יצרתי קעקוע של חיבוק אוהב ומכיל, שבעלה לימים מעניק לה".