בסוף חודש פברואר האחרון הכותרת הראשית בעיתון "הרוקי מאונטן" שנוסד בשנת 1859 הייתה: "בצער רב אנו אומרים לכם היום שלום". ולא להתראות. העיתון שהצליח לאסוף כמה וכמה פרסי פוליצר לאורך השנים נסגר 55 ימים לפני שציין את יום ההולדת ה-150 שלו. ה"רוקי" הוא לא העיתון המודפס היחיד שנופל, לא מצליח להימכר ונסגר. סימן למשבר הכלכלי, אבל גם אחד מסימני הזמן.
"הסאן פרנסיסקו כרוניכל", "הסיאטל פוסט" ו"המינאפוליס סטאר" הם רק חלק מהעיתונים שנסגרים או מנסים להימכר בארצות הברית. עוד מאות השלימו מעבר מלא לרשת האינטרנט. ה"לוס אנג'לס טיימס" ו"השיקאגו טריביון" בפשיטת רגל. אפילו אגרות החוב של "הניו יורק טיימס" לא שוות הרבה.
באירופה כמות קוראי העיתונים צנחה למחצית מאז 1997. וגם בארץ, אחד מעורכי מקומון מודפס אמר לחדשות 2 באינטרנט שהוא "מרגיש כמו עובד בפס הייצור של הסוסיתא בסוף שנות ה-70".
בלוג לזכר העיתונים שנפלו
טים פידלר, אחד מעורכי העיתונים הקורסים במיאמי, אומר שהעיתונים שנופלים הם אלה שלא מיהרו לאמץ את עמודי האינטרנט. פידלר לא רוקד על דם חבריו. להיפך, הוא אומר שהוא מכור לעיתונים כבר שנים. הוא מאשים את היסודות הכלכליים המיושנים של מערכות העיתונים, מחירי ההדפסה הגבוהים שמונעים מהעיתונים להיות חופשיים יותר, נגישים יותר.
אחד מהעיתונאים שהבין ב-1999 את הצורך בשינוי, פאול גלין, הקים לעיתונות המודפסת אתר זיכרון. הוא פתח בלוג ובו הוא סופר את העיתונים האמריקנים שנופלים. הוא מנבא שבשנים הקרובות ייסגרו 95% מהעיתונים הכתובים בארצות הברית.
גלין אופטימיסט. הוא מאמין שמתוך המשבר תצא עיתונות טובה יותר, מעמיקה יותר ואמיצה יותר. לדעתו, כולנו נמשיך לחפש עוד מידע עם הקפה ולחייך לקריקטורה במהלך נסיעה ברכבת. אבל עבור מאות אלפי אנשי מערכות העיתונים בעולם, זה כבר לא משנה.