האם הסכם בין בני זוג שנערך במהלך נישואיהם וקבע הפרדה של עסקיהם אך לא אושר בבית המשפט תקף? זו השאלה בה הכריע לאחרונה בית המשפט למשפחה בנצרת. השופט אסף זגורי הסביר מה ההבדל בין ״הסכם ממון״ לבין ״הסכם אחר״ וקבע כי במקרה זה לא מדובר בהסכם ממון. בפסק הדין התקבלה תביעת האישה להצהיר כי ההסכם תקף ולכן העסק המצליח שבבעלותה והחברה של בעלה שנמצאת בחובות לא ייכללו באיזון המשאבים.
בני הזוג נישאו ב-2011 ונולד להם ילד אחד, כיום בן 9. ביחסיהם חל משבר חמור במהלך השנה האחרונה ובעקבות זאת הגישה האישה סדרת תביעות כנגד האיש ובהן תביעה לאיזון המשאבים.
היא סיפרה כי ב-2014 הקימה עסק אותו ניהלה בעצמה. מאחר שהבעל היה בהליכי פשיטת רגל ולבקשתו, פתחו בני הזוג במהלך 2016 חברה בע״מ. הבעל עבד בחברה וניהל אותה אך החברה נרשמה על שמה בשל מגבלות הליך פשיטת הרגל.
האישה ציינה שבחודש מאי 2020 חתמו בני הזוג על הסכם בכתב יד במסגרתו התחייבו לערוך הפרדה רכושית מוחלטת בין העסק לבין החברה, באופן שהעסק שייך לה בלבד ואילו החברה על זכויותיה וחובותיה שייכת רק לבעל.
האישה ביקשה להצהיר שההסכם תקף. היא ציינה כי ההסכם נחתם על רקע מתיחות רבה ביחסי בני הזוג בשל התנהלות כאוטית של הבעל בניהול החברה וכספיה. היא חששה כי תיפגע בשל המשך התנהלות הבעל ולכן עמדה על סגירת החברה או לכל הפחות עריכת הסכם בין הצדדים שיסדיר את ההפרדה הרכושית המוחלטת ביניהם בין החברה לבין העסק.
הבעל טען מנגד שאין תוקף להסכם מכיוון שמדובר בהסכם ממון שלא אושר. הוא הוסיף כי חתימתו על ההסכם הושגה במרמה ובכפייה כשהתובעת כבר מתכננת להיפרד ממנו. לדבריו, החברה והעסק הם נכסים משותפים ויש לכלול אותם באיזון המשאבים.
נחתם ללא כפייה
השופט הבכיר אסף זגורי פירט את המבחנים המנחים שנקבעו בפסיקה באבחנה בין שני סוגי ההסכמים, והבהיר כי לא תמיד יש הבדלים ברורים. הוא כתב כי בדרך כלל הסכם שאינו כללי (כלומר מתייחס לנכסים ספציפיים מתוך כלל הנכסים של בני הזוג) ומטרתו אינה צופה את פקיעת הנישואין, אינו הסכם ממון ויכול להיחשב ״הסכם אחר״.
הוא קבע כי במקרה זה לשון, מבנה ונוסח ההסכם תומכים במסקנה כי מדובר ב״הסכם אחר״.
״מדובר בהסכם כלכלי ועסקי מובהק בין בני הזוג המסדיר העברת הבעלות בחברה מהתובעת לנתבע על הזכויות והחובות שבה וויתור של התובע על כל זכות וכספים מהעסק של התובעת״, כתב השופט.
הוא הוסיף כי ההסכם אינו צופה פני גירושין ואינו מתנה את ביצועו בפקיעת הנישואין. כמו כן, אין בהסכם כל התייחסות לנכסים אחרים של הצדדים כמו הדירה והרכבים וכן זכויות פיננסיות או סוציאליות.
השופט הוסיף שגם יתר הראיות תומכות בכך שמדובר בהסכם ספציפי שנערך על רקע מצוקה כלכלית ורצון האישה שלא להיות מעורבת בחובות החברה.
במקביל, השופט דחה את טענות הכפייה והעושק של הנתבע מחוסר הוכחה.
בסופו של דבר נפסק כי לא חלה על ההסכם חובת אישור בבית המשפט והוא תקף. החברה והעסק הוצאו מהנכסים בני איזון במסגרת איזון המשאבים.
הבעל חויב בהוצאות ושכ״ט עו״ד של 3,000 שקל.
ב״כ התובעת: עו״ד ליאורה אוחנה
ב״כ הנתבע: עו״ד שושנה אטד
עו״ד אורלי קעטבי עמיר עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל