בחודש הבא (מאי) יעלו בולדוזרים על הבניין הישן בפינת אלנבי-ביאליק בתל אביב ויהרסו אותו לטובת הקמת מגדל חדש. קפה ביאליק המיתולוגי, ששכן במקום מאז שנות ה-90, ייקבר תחת ההריסות. "הרבה שנים ידעתי שזה יקרה יום אחד, אבל הפינוי נפל על השנה של הקורונה, כך שלא יכולנו להיפרד מהמקום כמו שמגיע לו במסיבות והופעות פרידה", אומרת מירב בן שלמה, בת 48, בעלת הקפה והרוח החיה שמאחוריו.
בזמן שהעיר נפתחת מחדש ובתי הקפה מתמלאים בלקוחות אחרי שנה של סגרים והגבלות, המוסד הוותיק בביאליק כבר לא יארח אף אחד. קפה ביאליק נודע בעיקר בהופעות האינטימיות שנערכו בו בערבים, שבהם ישב הקהל במרחק מטרים ספורים מהמוזיקאים.
"הייתה אווירה מיוחדת, מספרת מירב, "לא לכל האומנים התאימה הקרבה הזאת, אבל לשמחתי הרבה אומנים שמחו לבוא והיה להם נעים בתוך האינטימיות הזאת. דני ליטני הרבה להופיע בקפה כמו גם ערן צור, שתמיד כיבד אותנו בהופעות, וקורין אלאל שהייתה מגיעה הרבה. דני רובס הופיע אצלנו תקופה ארוכה עד שעוד פעם נסק למעלה וגם אסף אמדורסקי היה מגיע", מוסיפה מירב, "ג'יין בורדו וגבע אלון התחילו את דרכם בקפה".
"איך יכול להיות שקפה ביאליק סגור?"
מירב מספרת שהופתעה מכמות התגובות שקיבלה בעקבות הסגירה: "לכולם היה קשה מאוד. אני מקבלת הודעות בנוסח 'איך יכול להיות שביאליק סגור?'. לא הבנתי עד כמה זה נגע בכל כך הרבה אנשים. הייתי בהלם מעוצמת התגובות".
קפה ביאליק שרד לא מעט משברים ב-25 שנותיו, לרבות פיגוע בתקופת האינתיפאדה השנייה. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך למקום ב-2002, הרג אישה אחת ופצע עשרות אנשים נוספים. בעקבות אותה טרגדיה עבר הקפה שינוי משמעותי. "אחרי הפיגוע, חיי הלילה באזור נגמרו", נזכרת מירב. "לפני כן, היינו בליינים צעירים והמקום עבד בקונספט של מועדון האוס ובית קפה שפתוח 24 שעות ביממה. גם נולדה לי ילדה והתגרשתי אז הייתי צריכה לשנות את סגנון החיים שלי. אז התחלנו עם ההופעות החיות וככה הגיעה חשיפה מאוד גדולה".
"מעצבן אותי שבארץ לממשלה לא אכפת, לא שמים עלינו ופגעו במלא מקומות ובעובדים. אני רואה מה אימא שלי עוברת כאן, אחרי שעבדה כל כך קשה, וזה נראה לי בלתי אפשרי"
את מירב תפסנו לשיחה במהלך ההכנות שלה לליל הסדר. "פעם ראשונה בחיי שאני לא עובדת בפסח", היא אומרת. פעמים אחדות היא עצרה את הריאיון כדי לחלק הוראות לטבחית, אבל הפעם לא מדובר בעובדים בקפה אלא בבת שלה, אריאל בת ה-18. כשמירב טוענת שהיא "מרגישה בסדר" עם סגירת המקום, אריאל קוטעת אותה ואומרת שהתחושה "ממש לא בסדר". אז מודה האם: "היא צודקת, השנה האחרונה הייתה עבורי שנת אבל".
ואולם, האבל על סגירת קפה ביאליק מעורב בהקלה. "האמת היא שהמקום לא היה יכול להחזיק את עצמו כלכלית ואני לא רוצה להמשיך באותו סגנון. באיזשהו מקום הוקל לי, כי אנחנו כבר שש שנים בחוזה שמתחדש כל שנה, לקראת הפינוי וההריסה, אז אי אפשר להשקיע במקום". לדבריה, "במבצע הצבאי האחרון בעזה הבנתי שעוד מלחמה אחת וכבר לא אוכל להמשיך בענף הזה. המדינה לא עזרה במלחמות וגם לא אחרי הפיגוע. זה עסק לא מספיק כלכלי והוא נופל ברגע כשיש משבר".
מירב החליטה לעבור הסבה מקצועית לעסק הכי רחוק שאפשר לדמיין מניהול בית קפה. "פתחתי מפעל לצביעת ברזל בפתח תקווה", היא אומרת. "כרגע, אני לא מתכוונת לפתוח קפה חדש, לפחות לא לבד, אבל אולי נחשוב על משהו בעתיד". אריאל, הבת החיילת שגדלה בתוך קפה ביאליק, חושבת על הקמת בית קפה, אבל לא כאן, אלא באירופה. "ביאליק היה מקסים, אבל מעצבן אותי שבארץ לממשלה לא אכפת, לא שמים עלינו ופגעו במלא מקומות ובעובדים. אני רואה מה אימא שלי עוברת כאן, אחרי שעבדה כל כך קשה, וזה נראה לי בלתי אפשרי".
המסמר האחרון בארון של רהיטי הזורע
שנת הקורונה הביאה לקריסתם של עשרות אלפי עסקים. אחד הוותיקים שבהם, אם לא הוותיק ביותר, הוא רהיטי הזורע. טופס ההזמנה הראשונה מהנגרייה משנת 1936 – ארון, שולחן וכיסאות שנמכרו בלירות שטרלינג – עדיין ממוסגר ושמור בארכיון קיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל.
בסוף יולי 2020 נסגרה חנות המפעל המקורית של רהיטי הזורע בקיבוץ. בימי הזוהר של המקום, בין שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-80, הייתה החנות מוקד עלייה לרגל של לקוחות מכל רחבי הארץ. הם הגיעו להתרשם ולקנות את רהיטי העץ האיכותיים, שהיו יקרים יחסית ובכל זאת נפוצים בסלונים ופינות אוכל רבים בישראל הצעירה והצנועה. "היו משפחות שחסכו שקל לשקל כדי לקנות הזורע", נזכרים כיום חברי הקיבוץ הוותיקים, "כי ידעו שאלה רהיטים לכל החיים. היום כבר יש רהיטים שהתגלגלו ארבעה דורות במשפחה, מהקונה המקורי ועד לנין שלו. המייסדים של הקיבוץ היו יקים שעלו מגרמניה והרהיטים שהם בנו היו מוקפדים בהתאם".
כחלק מקמפיין השיווק שודרה פרסומת בטלוויזיה, בשחור-לבן, של כיסא "הזורע" נזרק מגג כלבו שלום בתל אביב מבלי להישבר. הזורע אף ייצאו מכולות רבות של ריהוט משרדי לארצות הברית. הרהיטים, שהתאפיינו בעיצוב סקנדינבי, נבנו מעצים איכותיים, פעמים רבות מעץ טיק מלא אשר נחשב יוקרתי ועמיד מאוד. בשנות ה-70 הגיעו למפעל מכונות לכיפוף עץ שהפכו את הסגנון למעוגל ומודרני יותר.
נקודת המפנה בסיפור של רהיטי הזורע
לפני הקורונה הייתה כוונה לפתח את החנות בקיבוץ לקניון קטן של מותגי רהיטים, אבל התוכנית ירדה מהפרק בגלל המשבר והוחלט לסגור את העסק אחרי שני עשורים לפחות של טלטלות. סגירת החנות הייתה המסמר האחרון בארון של רהיטי הזורע, אבל המפעל הצמוד לחנות מושבת כבר מאז 1999. בקיבוץ מספרים שנקודת השבר הגדולה הייתה סגירת המפעל, שהעסיק רבים מחברי הקיבוץ, והעברת הייצור לירדן בניסיון לחסוך בעלויות. הקיבוץ מכר למשפחת איתני את מניותיו ברהיטי הזורע ובשותפות של הזורע עם קיבוץ שמרת.
בתחילת המילניום התחלפו האופנות, כביש 6 נפתח והרחיק את הנוסעים צפונה מהקיבוץ וגם נפתח הסניף הראשון בארץ של איקאה. הקונספט של רהיטים לכל החיים כבר לא השתלב בתרבות צריכת האינסטנט. קהל הלקוחות שהמשיך להגיע לחנות המיתולוגית בקיבוץ היה בעיקר מבוגרים בני 60 פלוס. למרבה האירוניה, דווקא הרהיטים המקוריים שיוצרו בקיבוץ לפני 50 ו-60 שנה, בתור הזהב של המפעל, מבוקשים היום מאוד בשוק היד-שנייה והווינטג'. הם נמכרים במחירים גבוהים ונרכשים גם על ידי צעירים רבים.