בית המשפט למשפחה קיבל לאחרונה תביעה לפירוק שיתוף שהגיש אדם נגד אשתו. בפסק הדין התקבלה טענת האיש כי לפי הסכם בין הצדדים הוא זכאי ל-40% מהזכויות בבית המגורים. עם זאת, מאחר שהתובע נסוג מהתחייבותו בהסכם להוריש את חלקו בנכס לילדי הצדדים נקבע כי תירשם לטובתם ולטובת ילדיו הנוספים הערת אזהרה.
בני הזוג נישאו ב-1963 ונולדו להם ארבעה ילדים. כיום הם בני 80 (האיש) ו-75 (האישה). האיש שירת שנים ארוכות בצבא, הוא נכה צה״ל ממלחמת ששת הימים וגם עבר תאונת דרכים קשה שהותירה בו נכות נוספת. האישה הייתה כל השנים עקרת בית וטיפלה בבעלה ובילדיה.
לאחר שפרש מהצבא הוא עבר לארה״ב ופתח עסק פרטי. לאחר שהילדים גדלו שלושה מהם הצטרפו לניהול עסקיו.
ב-1987 רכשו בני הזוג בית שנרשם על שניהם בחלקים שווים. שנתיים לאחר מכן, בעודו שוהה בארה״ב, כתב הבעל לאשתו כי הוא מבקש ״הפרדת כוחות״. לימים נישא מחדש ואימץ את בתה של אשתו.
רק ב-1990 חתמו הצדדים על הסכם גירושין. בהסכם סוכם כי הבית יעבור לרשותה הבלעדית של האישה והיא תוותר על חלקה בחברות שהקים הבעל בחו״ל.
ב-1992 הם חתמו על הסכם חדש וקבעו כי הבית יחולק כך ש-60% מהזכויות יירשמו על שם האישה ו-40% על שם הבעל. עוד הוסכם כי אף אחד מהצדדים לא יוריש את הזכויות בבית אלא לילדיו בלבד.
בפועל הצדדים התגרשו רק בשנת 2000. מאז ועד היום גרה האישה בבית. היא אף השכירה חלק ממנו והשתמשה בדמי השכירות למחייתה.
ב-2017 פרץ בין האיש לבין ילדיו סכסוך עסקי שהוביל להליכים משפטיים ולפשרה כואבת מבחינתו. הסכסוך הוביל לניתוק הקשר בינו לבין ילדיו ונכדיו. זמן קצר לאחר מכן הוא הגיש תביעה לפירוק שיתוף ועמד על מימוש זכויותיו בדרך של מכירת הבית לכל המרבה במחיר וקבלת 40% מהתמורה. בנוסף הוא הצהיר כי אינו מתכוון להוריש את זכויותיו בנכס לילדיו, על אף התחייבותו בהסכם.
האישה טענה כי כל הזכויות בנכס שייכות לה וכי האיש מחזיק בזכויות שרשומות על שמו בנאמנות עבור ילדיהם המשותפים. היא הסבירה כי ההסכם השני נערך מתוך חששו כי בן זוגה החדש ישתלט על הנכס.
האיש השיב כי יש לאכוף את ההסכם השני והבהיר כי מאחוריו עומדת התדרדרות כלכלית שחווה בתחילת שנות ה-90 ורצונם של הצדדים להבטיח כי תהיה לו קורת גג בארץ.
הערת אזהרה לטובת הילדים
השופטת יוכבד גרינוולד-רנד קיבלה את התביעה והורתה על מינוי כונס נכסים לביצוע ההסכם. היא קבעה שהפרשנות שמבקשת האישה לייחס להסכם תמוהה ואין לה זכר במסמכים הכתובים. בנוסף, מקריאת מכתבים שהוחלפו בין הצדדים במשך השנים עולה כי היא הייתה מודעת לכך ש-40% מהזכויות בבית שייכות לאיש.
עוד כתבה השופטת כי ניכר שהסכמתה של האישה לשנות את ההסכם הראשון ולהעביר זכויות לבעלה הייתה שלובה בהתחייבותו להעביר את הזכויות בבוא היום לילדים. עם זאת, לפי החוק והפסיקה אין תוקף משפטי לתנאי בחוזה המגביל את חופש הציווי.
כדי ליישב את הקונפליקט קבעה השופטת כי יש לפעול לקיום ההסכם בהתאם לאומד דעת הצדדים במועד החתימה בדרך של רישום הערת אזהרה על זכויותיו של האיש בנכס לטובת הילדים.
לא ניתן צו להוצאות.
שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד רינה בר עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל