בית הדין הרבני הגדול קיבל לאחרונה ערעור שהגישה אישה על פסק דין שקבע שאין לה זכויות בבית שרשום על שמה ועל שם בעלה. בית הדין האזורי קבע שהבית מומן באמצעות מכירת דירה וחסכונות של הבעל שלגביהם הסכימו הצדדים שיישארו ברשותו, ולכן אין לאישה זכויות בנכס. ערכאת הערעור קבעה כי הרישום המשותף מעיד על כוונת הבעל להעניק חצי מהבית במתנה לאישה.

בני הזוג חתמו על הסכם ממון לפני הנישואין בו נכתב שנכסים בשווי 283,000 שקל ודירה שרשומה על שם הבעל לא יאוזנו בין הצדדים ויישארו ברשותו של האיש.

לאחר שנישאו רכשו בני הזוג מגרש מכספי מכירת דירת הבעל ומחסכונותיו. על המגרש נבנה בית שנרשם על שם שניהם בחלקים שווים. במסגרת הליך הגירושין נמכר הבית ובין הצדדים התעוררה מחלוקת האם האישה זכאית לחצי מכספי המכירה.

בית הדין האזורי קבע שבהתאם להסכם הממון, תמורת הדירה והכספים שנזכרו בהסכם שייכים לבעל לבדו, ולכן יש לקזז סכום זה מהכסף שהתקבל בתמורה לבית. בפסק הדין נקבע כי לאחר הקיזוז שאר התמורה תחולק בין שני הצדדים בחלקים שווים.

בית הדין נימק את החלטתו בכך שהסכם הממון, הכולל אף את פירות הנכסים, מהווה כעין 'מסירת מודעא' על קניית הבית (הצהרה בעניין הזכויות בבית), שלפיה אף על פי שנרשם על שם שני הצדדים בשווה – הדבר נעשה לצרכים טכניים בלבד, אבל מבחינה מהותית הכספים נותרו שייכים לבעל.

בית הדין הוסיף בהחלטתו שרוחו של הסכם הממון שורה על כל ההתנהלות הכלכלית של הצדדים. 

האישה הגישה ערעור על פסק הדין וטענה כי היא זכאית למחצית מכספי מכירת הבית. הבעל טען מנגד שאין להתערב בפסק הדין שכן על פי הסכם הממון הדירה שלו והכספים לא היו אמורים להיות מאוזנים בין הצדדים. 

אין התייחסות למכירה עתידית

נשיא בית הדין הרבני, הרב דוד ברוך לאו, קיבל את הערעור. הוא הבהיר כי אין אפשרות להוכיח מלשון ההסכם מה הייתה כוונת הצדדים בנוגע לשימוש שיעשה הבעל בכספים. אין בהסכם שום התייחסות למכירה עתידית ואין בו אלא קביעה שרכוש מסוים שייך לבעל.

גם הסעיף בהסכם שלפיו הבעל זכאי ליהנות מפירות הנכסים – נראה שמתייחס רק למקרה שהנכסים נשארו באותו מצב, כגון אם היה קונה דירה אחרת ורושם אותה על שמו, שאז לא הייתה לאישה תביעה גם על הרווחים שיצאו מאותה דירה.

עו"ד דורית גלוברמן-קרט (צילום: צילום עצמי)
עו"ד דורית גלוברמן-קרט | צילום: צילום עצמי

ואולם, כשאחד הצדדים קונה דירה מרכושו ורושם אותה בטאבו על שם שני הצדדים, מקובל היום בבתי הדין לפסוק שדירה כזו שייכת לשני הצדדים בשווה, שכן מעשה הרישום מתפרש כנתינת מתנה של חצי מהדירה לצד השני.

בתוך כך התייחס הדיין לטענה שלפיה הרישום לא נועד לתת מתנה אלא לצרכים אחרים, כגון שהצדדים יוכלו לקבל הלוואת משכנתה וכד׳. הוא ציין שלפי רוב הפוסקים, כדי שהרישום לא יעיד על הקניית מתנה צריך להיות ״אומדנה ברורה״, ראיה חותכת לכך שבעל הנכס לא התכוון להקנות מתנה. 

הדיין סיכם כי חלק הדירה שרשום על שם האישה שייך לה, וכך גם הכסף שהתקבל בתמורה למכירת חלקה בדירה.

הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס הצטרפו לתוצאה.

ב״כ המערערת: עו"ד חיים דרש

ב״כ המשיב: עו"ד רויטל לוין

עו״ד דורית גלוברמן-קרט עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל