הבוקר (חמישי) חושף ארכיון המדינה מאות אלפי מסמכים - שעד כה היו מסווגים - מתקופת מלחמת ששת הימים, לציון 50 שנה לניצחון ששינה את תמונת המצב במזרח התיכון. בין המסמכים שמתפרסמים כעת לראשונה: פרוטוקולים חשאיים של הממשלה והקבינט, מסמכים שנוגעים למקומות הקדושים בירושלים - וגם המפקד הראשון שנערך ביהודה ושומרון חודשים ספורים לאחר המלחמה.
ומדוע נזף אשכול בדיין לאחר המלחמה? לחצו כאן לקריאת הידיעה
לצפייה במסמכים שנחשפו לחצו כאן
בספטמבר 1967 ערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) מפקד אוכלוסין ב"שטחים המוחזקים על ידי צה"ל", לבקשת הממשלה שניסתה לגבש מדיניות בנושא התושבים ברמת הגולן, רצועת עזה, צפון סיני והגדה המערבית. איך בוצע המפקד? השטחים שנכבשו חולקו ל-8 גושים, ובכל אחד מהם הוטל עוצר ליום אחד, בו "הלכו הפוקדים מבית לבית ופקדו את כל האנשים שאותם מצאו בפועל".
בלמ"ס הסבירו אז כי "הטלת העוצר הייתה נחוצה כדי למנוע נדידת אנשים במשך זמן הפקידה, כי נדידה כזאת הייתה עלולה להביא לספירה כפולה".2,500 פוקדים יודעי ערבית, מאות אנשי צוות נוספים וכ-150 אוטובוסים וכלי רכב גויסו למהלך: "התושבים הערבים גילו רצון רב להיכלל במפקד ולזכות בתלוש המעיד על כך. הושגה רמה גבוהה של כיסוי במפקד, אך חלק מהבדויים לא נפקד", נכתב בדוח.
"תנועת יציאה חזקה מרצועת עזה ומהגדה"
אז כמה פלסטינים נמצאו במפקד? ברמת הגולן נמצאו אז 6,400 איש; בצפון סיני 33 אלף (לא כולל בדויים), ומתוכם 30 אלף התגוררו באל עריש; בעזה פקדו 356,000 איש, מתוכם כחצי במחנות פליטים. בגדה המרכזית נספרו במפקד 600 אלף נפש בקירוב: "בכל השטחים המוחזקים, זאת אומרת בלי ירושלים המזרחית, נמצאים עכשיו כמיליון נפש", נכתב בסיכום.
מהדוח מתברר כי מספרם של הפלסטינים ירד באופן ניכר בהשוואה לנתונים שמצרים וירדן אספו בשנים שלפני המלחמה: לפי הממשל המצרי, ב-1966 התגוררו בעזה כ-454 אלף - כמאה אלף איש יותר מאלו שנספרו על ידי למ"ס (הפרש של 22%). הירדנים, מנגד, מצאו ב-1961 כי בגדה המערבית התגוררו 730 אלף איש לעומת כ-600 אלף בהשוואה לסוף המלחמה. ההסבר לפער: "תנועה חזקה של יציאה לגדה המזרחית ולארצות אחרות, לפני המלחמה ולאחריה".
ומה המצב כיום? ביוני 2016 דיווח המנהל האזרחי כי לפי הנתונים שבידיו – שאינם מלאים – ישנם 2.93 מיליון איש ביהודה ושומרון בעלי תעודת זהות פלסטינית, לא כולל ירושלים המזרחית. נציג המנהל האזרחי, סא"ל אייל זאבי, אמר בדיון בוועדת משנה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת כי "לפי מקדם קצב הגידול שבידינו, אנו משערים כי בשנת 2020 יהיו 3.28 מיליון ובשנת 2030 כבר נחצה את רף ה-4 מיליון". זאבי אמר כי במזרח ירושלים רשומים 316 אלף תושבים ערבים, ולפי ההערכות ישנם עוד כ-50-60 אלף איש שאינם תושבים.
גם גופים אחרים מצביעים על נתונים דומים: לפי הערכות ה-CIA, ישנם כ-2.7 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון נכון ליולי 2016, בעוד בעזה מתגוררים לפי אותו אומדן 1.75 מיליון איש. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית, ב-2016 מתגוררים ביהודה ושומרון 2.93 מיליון ובעזה 1.88 מיליון.
"יהודה ושומרון - קלף להשגת השלום עם ירדן"
"אנחנו צריכים להגיד גם לעצמנו, אם כי אולי לא צריך להגיד זאת בכנסת, שאנחנו מחפשים דרכים שהם לא יהפכו אותנו למיעוט", אמר ראש הממשלה לוי אשכול ב-15.6, בימי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון. על בסיס אותו מפקד, החלה הממשלה לגבש מדיניות: אחד המסמכים המסווגים, שנחשף היום לראשונה, הוא רשימת ההמלצות של הוועדה הבינמשרדית ל"מגעים מדיניים באזורי הכיבוש" - ועדה שמינה אשכול כבר ביולי 1967, פחות מחודש לאחר תום המלחמה.
המסמך חושף כי התכנית שגובשה הייתה ליישב פלסטינים "בגדה המזרחית (ירדן) ובגדה המערבית" – וגם העברת פליטי רצועת עזה "לשני המרחבים הנ"ל וסיפוח הרצועה לישראל כשהיא מרוקנת מהפליטים". חברי הוועדה - אלוף חיים הרצוג, משה ששון, שאול בר-חיים ודוד קמחי - קבעו כי המטרה הייתה לקיים פעילות מדינית אינטנסיבית במגמה להגיע להסכם שלום מיידי עם מלך ירדן. "באין שלום מיידי, תנוהל הגדה המערבית על ידינו כיחידה מנהלית ומשקית נפרדת בשלטון ישראלי ישיר ובלעדי. הנחתנו היא שכל עוד אין שלום אין הצדקה לאומית לתחום סופית את עצמנו, ביוזמתנו, בתחום גבותות שביתות הנשק".
חברי הוועדה התנגדו להעברת השלטון ל"מקומיים", להקמת מדינה פלסטינית או ל"קנטון ערבי בעל מעמד מדיני מיוחד": לפיכך, הגדה המערבית נתפסה כ"קלף להשגת השלום עם ירדן וכמרחב ומנוף לחיסול סופי של בעיית הפליטים וכמרחב שגורלו הסופי ייבחן מחדש בעתיד". בדוח הסודי חברי הוועדה התייחסו ל"פעולה דיסקרטית ומאומצת לעידוד הגירת ערבים אל מעבר לים, שעם כל התקוות הזעומות שאנו תולים בה יש לעשותה".
בהמלצות להתמודדות עם האוכלוסייה ביהודה ושומרון כתבה הוועדה: "נעשה הכל שיתרשמו בבירור שבאין שלום עם ירדן אין נסיגה וכי השלום אין פירושו נסיגה לעבר. במרוצת הזמן נעודד הגירת ערבים מישראל לשם יישוב קבע בגדה - לא תותר לבני הגדה המערבית השתכנות בישראל".
"הכרח להישאר במקסימום שטחים מוחזקים"
המסמכים שנחשפו מעידים גם על הדרך בה עודדה הממשלה את ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים ובעיר העתיקה בפרט. כבר באוקטובר 1967 כתב שר הדתות זרח ורהפטיג כי "אין חולק על כך שבראש מטרותינו ביחס לירושלים צריכה לעמוד שלמותה הנצחית של העיר כבירת ישראל, וכל תכנית פיתוח חייבת להיות כפופה למטרה קדושה זו ואין לתת עדיפות לשום שיקול אסתטי: חובה עלינו לקשר את העיר העתיקה על ירושלים היהודית קשר פיזי אורגני ולא רק קשר רוחני".
במכתב לשגריר ישראל בוושינגטון כתב מנהל לשכת ראש הממשלה בסוף 1967 כי "נושא המדיניות לגבי השטחים כה מסובך שאינני מעיז להעלות סיכום ממנו על הכתב". עם זאת, ציין ראש הלשכה אביעד יפה כי "עם הימים נתחזקה המחשבה של הכרח היסטורי וביטחוני גם יחד להישאר במקסימום שטחים מוחזקים".
במסמך אחר של משרד החוץ נכתב כי "העברת אוכלוסיית הפליטים מחוץ לרצועת עזה, מבלי לחכות להסדר שלום בעתיד, הוא אינטרס לאומי חיוני עבור ישראל מתוך ההנחה שהרצועה תסופח לטריטוריה הישראלית". עוד קרא המסמך "לעודד בדיסקרטיות ובאופן ספונטני" תנועה מעזה לגדה המערבית ולגדה המזרחית.
כך הצהירה הממשלה: לא נקים את בית המקדש מחדש
בהודעה רשמית שפרסמה הממשלה לאחר המלחמה, בכוונה להרגיע את הרוחות, צוין כי "אין שום הצהרות או כוונות בדבר הקמת בית המקדש. כל מה שנעשה הוא שחודשה הגישה היהודית לכותל המערבי שנשללה מאז הכיבוש הירדני ב-1948". באותה הודעה ציינה הממשלה כי תשמור על כל המקומות הקדושים בירושלים ותאפשר גישה ופולחן "ללא כל הפרעה, לפי מיטב המסורת היהודית של סובלנות וכבוד הדתות המונותאיסטיות האחרות".
בין המסמכים הרבים נחשף גם המכתב הזועם של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, חודשיים בלבד לאחר המלחמה, עקב איסור התפילה בהר הבית: גורן כתב לשר הדתות ולוועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, לאחר שנודע לו – סמוך לתשעה באב – כי "אוסרים עליי כפרט ועל יהודים ככלל להתפלל על הר הבית" – סוגיה שרלוונטית גם כיום.
גורן טען כי ההחלטה "זעזעה אותי עד עמקי הנפש. לפי החלטתכם, המקום היחיד בעולם בו הוטל איסור מפורש ומיוחד על יהודי באשר הוא יהודי להתפלל הוא הר המוריה, הר ה' עליו עקד אברהם את יצחק בנו, אליו מופנות כל תפילותיהם של ישראל ובו קודש הקודשים של האומה". הרב גורן גם זעם על הפניית המתפללים לכותל וציין כי "ייחודו של הכותל המערבי כמקום תפילה הוא חדש מבחינה היסטורית ואינו עולה על שלוש מאות שנה. בשום פנים ואופן אין זכות לכותל, שכל קדושתו היא באשר הוא תוחם את הר הבית, להיות תחליף להר ה'".
"התפילות ליד הכותל מסמלות את הגלות של העם וגירושו מהר הבית, והתפילות שלנו על הר הבית מסמלות את שיבת העם לארצו ולמקום מקדשו", הוסיף. "מי העלה על הדעת שכוחות הביטחון של ישראל יהיו נאלצים להפריע ליהודים מלהתפלל לפני ה' כשהר הבית תחת ממשלת ישראל, וכי זה מצבנו לאחר הניצחון המזהיר (המשיחי כמעט)? הצילו את קודש הקודשים של האומה, אל תסגירו את הר הבית בידי מחלליו ואל נהיה כעוזבי ה'", סיכם גורן שקרא לאנשי הוואקף "צוררי ישראל".