ב-1982 הם נכנסו, ב-2000 הם יצאו, ובין לבין חיילי צה"ל עשו בלבנון את מה שאמרו להם לעשות – להגן על גבולה הצפוני של מדינת ישראל. אלא שאת המשימה הזו הם מילאו כשהם מחוץ לגבול, במשך 18 שנים. ב-18 השנים האלה צה"ל ביצר את עצמו מבפנים, במוצבים, במפקדות ואפילו בכבישים שאותם ניסה למגן. תיעוד מיוחד שאנו מפרסמים ב-N12 שצילמו חיילי צה"ל בשנים האחרונות לשהיית הכוחות בלבנון מציג איך נראו החיים במוצבים שנמחקו כמה חודשים מאוחר יותר מהמפות.
1999, שנה לפני הנסיגה. סגן-משנה דאז אורי יהודאי קנה מצלמת וידאו ביתית. כסגן קצין הקשר בחטיבה המזרחית של אוגדה 91 הוא עבר כמעט מדי יום בין המוצבים, מתעד את הרגעים האישיים והמבצעיים. לפעמים השאיר את המצלמה אצל אחד מחייליו במוצבים, מאפשר להם לתעד עבורו. באותה התקופה שוהה חרמון דוד, מפלוגת נחשול של חטיבה 188, במוצב ריחן, מתעד גם הוא במצלמתו. יחד הם אוגרים שעות של חומר גלם מצולם.
מוצב בופור – 5 ק"מ מהגבול
המצודה הצלבנית בנקודה השלטת הזו נכבשה על ידי סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה. המקום הזה הוא סמל שמשתנה כל כמה שנים. לוחמי צה"ל "פינו" משם את מחבלי אש"ף (ארגון שחרור פלסטין), ובמשך שנים חטפו שם את אש חיזבאללה ויצאו משם לפעולות נגד הארגון.
הדרך לבופור מסוכנת במיוחד. בחסות הערפל חיפש חיזבאללה כל הזדמנות לפגוע בטילים ובמטענים בשיירות שהביאו חיילים ואספקה למוצב. בצה"ל הבינו שהשיירות הן מטרה קלה, וצמצמו כמה שאפשר את השיירות. את הלוחמים הביאו במסוקים. "שיירת מסוקים" אחת כזו לא הגיעה ליעדה והתרסקה עם 73 לוחמיה בתאונה שכונתה "אסון המסוקים".
צה"ל פרס שורות ארוכות של בטונדות לאורך הציר לבופור והקים רשתות ששיבשו את טילי הנ"ט. "כולם מאחור, אורי?", מוודא אחד הלוחמים בשיירה, בודק כל הזמן שיש קשר עין בין כלי הרכב שנוסעים יחד, אבל שומרים מרחק כדי שאם יופעל מטען, כמה שפחות ייפגעו.
הומור שחור
את החשש החיילים בלבנון לא מסתירים. הם מוציאים אותו החוצה כחלק משגרה, אבל בדרך כלל בהומור שחור. "אם אני עולה על מטען היום, חבל לך על הזמן", נשמע האיום הציני בתוך הג'יפ.
מעמדות השמירה בתוך מוצב הבופור נשקף נוף מהפנט – מישראל בדרום ועד הרי לבנון הרחוקים בצפון והחרמון במזרח. "הדבר הזה שאתם רואים נקרא זנ"ר (זנב מרגמה)", מספר למצלמה רועי גרדי ששירת במוצב. "הוא נחת כאן לפני יומיים, 20 מטר ממני, כשהייתי בתוך נגמ"ש פינוי. זו מזכרת".
באחת מתעלות הבטון שמסביב למוצב מראה חייל אחר מזכרת דומה. "נגיסה עצבנית, תראה איזה בור", הוא מציג פגיעה של פצצת מרגמה. "אני הייתי פה כשזה קרה".
הנסיעה חזרה בלילה מפחידה לא פחות מהגעה. השקט מופתי, ורק אחרי שעוברים את הגבול החיילים ברכב מוציאים הגה ומסכמים: "עוד לילה עבר על כוחותינו בשטח. אפילו לא התפוצצנו הפעם".
מוצב טייבה – 3 ק"מ מהגבול
מוצב טייבה, כמו מוצבים חודרים רבים בלבנון, היה מגוון בכוחות ששהו בו. לצד כוח חי"ר ששהה בו היו כאן כוחות שריון, כלים כבדים של הנדסה, מכ"ם קשת שמתרגם תנועות בשטח לצלילים ותצפיתנים.
לצד החיילים, בדרום לבנון משרתים גם כלבים. חלק בלתי נפרד מהכוח שמסכן כאן את חייו. אחת מהם היא הכלבה מועלם ממוצב טייבה. "הכלבה הכי חתיכה בצה"ל", מציג אותה בגאווה אחד החיילים בסרטון.
התיעוד מהמוצב צולם, בין השאר, בעת מבצע שהתנהל בתוך השטח הלבנוני. חיילי חפ"ק החטיבה הגיעו למוצב כדי לנהל את הפעולה מקרוב. המצלמה קולטת מסוק של צה"ל מבצע ירי לעבר מטרות.
בין כוננות ספיגה, שמירות ויציאה לפעילות, בתוך המבנה המבוטן מתנהלים חיים לכאורה נורמליים: החיילים משחקים שש-בש, עושים תרגילים כושר, מתפללים בבית הכנסת המאולתר וצופים במכבי תל אביב בכדורסל מנצחת עוד משחק.
הלוחמים בטייבה, כמו במרבית המוצבים, מתגוררים מתחת לאדמה במה שמכונה "צוללות". אלה תאים צרים עם מיטות לגובה בשני צדדים. המצלמה קולטת שיחה בין שני לוחמים בצוללות. "בדרך חזרה הגיע לפה באחד הצמתים ילד בן 17 התפוצץ על השער", מספר אחד מהם. "בא ממולכד, ילד בן 17".
הצילום האחרון
כמו בבופור, גם טייבה מעוטר בצלקות מנפילות פצצות מרגמה. "הנה סככת החימוש שחטפה כבר כל כך הרבה פצמ"רים", מסביר יהודאי לצופים בסרט שהוא מתעד. "הנה פה פגע פצמ"ר. לבטון הוא לא עשה שום דבר".
כל חייל שנשלח לרצועת הביטחון בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה כדי להגן על המולדת יודע שהוא חייב, אבל חייב, שיהיה לו הרבה מאוד מזל. "אתה מכיר את הסרטים האלה שתמיד אומרים – 'זה הצילום האחרון שלו' וכל זה?", שואל החייל שאוחז עכשיו במצלמה את החבר שאותו הוא מצלם. "חס וחלילה, חס וחלילה", משיב החבר כשהוא דופק בעץ – במקרה הזה לוח השש-בש.
להצטלם בלבנון, או לפני הכניסה ללבנון, זה מנהג מקובל. אצל החיילים זו נתפסת כמשימת סיוע לכלי התקשורת. במקום שבו בממוצע כל שבוע נהרג חייל, חשוב שתהיה מזכרת מצולמת לתמונה בעיתון ועל המסך. "עוד חודש טפו טפו אני משתחרר", מזכיר יהודאי לחברים בשיירה ללבנון. "עכשיו נתפוצץ והכל מצוין", מתרגם אחד החיילים את הפחד להומור. "זה בסדר, יש לי אלונקה", ממשיך חייל שלישי את התרחיש. "שיהיה לך פיצוץ קל ונעים", מסכמים בשיירה את השיחה. "תודה, גם לכם", מגיעה התשובה.
מוצב שרייפה – 8 ק"מ מהגבול
בדרך למוצב שרייפה השיירה עוברת בצומת נטושה ובה עץ בולט. שום דבר מעניין לא נראה לעין כאן, אבל בלבנון כבר לכל נקודה יש היסטוריה. "זה צומת הדו"צ (דו צדדי, כינוי לירי כוחותינו על כוחותינו)", מתאר יהודאי למצלמה. "כאן עשו דו"צ גדוד 605".
בניגוד לרוב מוצב צה"ל בדרום לבנון שאויישו בעיקר על ידי כוחות חי"ר, שרייפה העניק ללוחמי התותחנים את התחושה שהם הכי קרביים שיש. סוללת תותחי 155 מ"מ כיסתה כאן טווח נרחב של אש עד הקצה הצפוני של הגזרה שבה צה"ל.
אף על פי שמצבי אמת הם חלק מהשגרה בלבנון, לוח הזמנים של החיילים עמוס בתרגולים. אחד כזה, של תקיפת מוצב על ידי מחבלים, מתועד במצלמה של יהודאי.
"ירי RPG תרגול, ירי RPG תרגול", נשמע הקול במערכת הכריזה של המוצב. "ספיגה, ספיגה". והלוחמים רצים מעמדה לעמדה, יורים אל מחוץ למוצב, מפנים פצועים מדומים באלונקה ומטפלים בהם בתוך אחד החדרים.
בשלב אחר מתעדת המצלמה מאחת עמדות התצפית ירי למוצבי צד"ל, צבא דרום לבנון שמשתף פעולה עם צה"ל, המרוחק. גם לשגרה הזו רגילים בשרייפה, ומיד קופצים לתותחים ומתחילים להשיב באש לכיוון מקורות הירי.
מוצב ציפורן – צמוד לגבול
אל ציפורן לא מגיעים בשיירות. צעד אחד מעבר לְגדר הגבול ליד קיבוץ מנרה, ואתה בפנים.
גם כאן, כמו ברוב המוצבים, יושבים כוח חי"ר לצד כוחות שיריון ואחרים. אחרי נסיגת כוחות צה"ל מלבנון מוצב ציפורן הושמד בפיצוץ, כמו שאר המוצבים, ונבנה מחדש בצד השני של הגדר, שם הוא יושב עד היום.
מוצב דלעת – 12 ק"מ מהגבול
הדרך אל דלעת ארוכה. 12 קילומטרים בכבישים צרים ובשבילי עפר ברכבים ממוגנים לוקחים הרבה יותר זמן מנסיעה רגילה. בדרך השיירה עוברת סמוך לעמדה של יוניפי"ל, כוח האו"ם שכבר מזמן איבד את החשק אפילו לנסות לשמור על כאן על השלום.
כלי הרכב חוצים את נהר הליטני בגשר חרדלה ומגיעים בסוף הדרך אל היעד. "תחנות פולג, ג'וקר בדלתא", מכריז הקול במכשיר הקשר – או בעברית: הגענו.
מוצב דלעת חלש על אזור העיר נבטייה. בראשו של כל מי ששירת כאן אחרי אוקטובר 1994 עברו הסיפורים על תקיפת המוצב על ידי חיזבאללה. המחבלים הצליחו אז לתקוע דגל באחת העמדות, כמה מלוחמי צה"ל נמלטו ונשאַרו עד היום עם הצלקות ועם העלבונות.
גם כאן החיילים מתרשמים מהנוף: "תראה את החרמון המושלג. זה לא החרמון שלנו, זה החרמון הסורי".
מפקדת יק"ל – 8 ק"מ מהגבול
המפקדה של יק"ל (יחידת הקישור ללבנון), עוצבת לבנון, ישבה עמוק בתוך הכפר מארג' עיון שמעל עמק עיון. תושביו הם נוצרים מארונים שהקימו את צבא דרום לבנון, צד"ל, ולחמו לצד ישראל בחיזבאללה.
השיירה חולפת בתוך הכפר על פני מחסום צבאי. חייל צד"ל במחסום לא רק שפותח לרווחה את הדרך, הוא אף מצדיע ללוחמים, ללמדנו את הערכה והקשר העמוק בין הלבנונים האלה לישראלים. כעומק הקשר, כך עומק המשבר שנוצר כשישראל עזבה את לבנון בין לילה, משאירה את הצד"לניקים מאחור.
בתוך הרכב יושב חייל שזה עבורו הביקור הראשון במקום. הוא מנסה לפצח את החיבור המוזר הזה. כך מתנהלת השיחה ברכב:
"כן. רשום לך פה (בשלט) - גם מפקדת יק"ל וגם מפקדת צד"ל".
"יחד?"
"כן".
"פה יש גם ש"ג שלנו".
"איך קוראים לו? גנרל לאחד (אנטואן לאחד, מפקד צד"ל)".
"אה, אנטואן יושב פה?"
"כן".
כשהם בתוך המחנה הם מרגישים בטוחים. "פה אתה מוריד קסדות כבר?", שואל המבקר הסקרן. "כן, פה אתה יכול חופשי בלי קסדות".
מהמקום הזה תאמו צה"ל וצד"ל את הפעילות הצבאית והמדינית המשותפת. בתוך המבנה נמצאת לשכתו של מפקד האוגדה, בדרגת תת-אלוף. בזמן אותו ביקור מצולם מדובר בתא"ל בני גנץ. הוא החליף כמה חודשים קודם לכן את קודמו בתפקיד, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג בהתפוצצות מטען על שיירה בה נסע.
מוצב ריחן – 20 ק"מ מהגבול
קר מאוד במוצב ריחן בחורף 2000, פחות מחצי שנה לפני הנסיגה. זהו המוצב הצפוני ביותר של צה"ל ברצועת הביטחון. התיעוד של החיילים משחקים בשלג העבה מרגיש לרגע כאילו מדובר בילדים בחופשה משפחתית. אבל החיילים האלה לא משחקים במקום שמרוחק 20 ק"מ מהבית והכוחות הידידותיים סביבו הם רק לוחמי צד"ל במוצבים סוג'וד, ר'זלן וערמתא.
חרמון דוד, מפלוגת נחשול של חטיבת השריון 188, מצלם כאן בשלג ובקור את חבריו על הטנקים ובתוך החדרים המבוטנים של המוצב. המצלמה שלו נשארת פתוחה גם בתדריכים של המפקדים.
"אנחנו עולים על טנק שלנו ויוצאים", מפרט אחד המפקדים את הלו"ז להלילה. "זה יהיה בסביבות 12 ורבע אני מניח. 12 עד 4". הם לא יוצאים לטיול, ואלה לא שעות הצוהריים. רוב הפעילות המבצעית, המארבים, של החיילים בלבנון מתרחשת בלילה.
בניגוד לרוב המוצבים, ריחן לא הוקם במקום שולט, אלא דווקא בנקודה נמוכה. הכוחות המובחרים ששירתו פה נדרשו בעיקר לצאת למשימות בעומק האויב. כל תקרית בגזרה העלתה כאן את המתח.
"הוא לא משבש כלום"
"כרגע כוננות ספיגה, קטיושות, בלגנים", מתאר אחד ממפקדי המוצב לחייליו את המצב הנוכחי אי שם מאוחר, בישראל. כמה שעות קודם לכן דווח על ניסיון חיסול של בכיר בחיזבאללה, מה שמכניס אוטומטית אלפי אזרחים בעורף וחיילים בחזית למצב חירום.
"התושבים במקלטים וכל מה שקשור בזה", ממשיך המפקד. "אצלנו מה זה אומר? אנחנו נהיה תחת כוננות ספיגה יום יומית. כל יום. יותר ממה שהיה עד עכשיו. יש איום יותר ויותר בנושא הטילים שהגיע זמנם להגיע גם אלינו".
ואחרי תיאור המצב, יש גם הנחיות בפועל. "אנחנו נשים מחר שבשי דמה (לשיבוש מעוף הטילים), כדי שמחר בבוקר חיזבאללה יראו שיש לנו שבשים על המוצב. באיזה שהוא מקום זה אמור להמעיט את הסיכון. השבשים האלה אבל הם דמה. אם יירו טיל - הוא לא משבש כלום".
אבל החיים חייבים להימשך. מבצעיות, כוננות – המפקדים יודעים שמשמעת במקומות הכי יום יומיים מביאה למשמעת בפעילות המבצעית. "הרחבה שלכם שאתם חיים שם נראית על הפנים", נוזף אחד המפקדים בחייליו. "כמה פעמים אמרתי לכם לנקות מאחורי השק"ם? הרבה וזה לא מתבצע".
רות, סוף
חיילי צה"ל נכנסו ללבנון ב-6 ביוני 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה במטרה לעצור את הירי הפלסטיני לעבר יישובי הצפון. הפלסטינים עזבו - חיזבאללה תפס את מקומם.
18 שנה וכמה מאות הרוגים אחרי, ב-24 במאי 2000, החיילים יוצאים מלבנון - אבל לבנון לא יוצאת מהם.