ומה על הצלקת של המלנומה? אותו גידול סרטני שהוסר מהגוף בניתוח, אבל הותיר אחריו סימן: סימן גדול או קטן, גלוי או סמוי, מגרד ומציק או שאינו מורגש. את הצלקת אפשר יהיה אולי להקטין או לטשטש, אבל לא בהכרח להעלים מהגוף. לא אותה ולא את הסרטן שגרם לה מלכתחילה.

 לכל אדם יש סיפור אחר. לכל אחד התמודדות אישית וייחודית עם הסרטן עימו הוא מתמודד כרגע או שהחלים ממנו, ועם הצלקת או הצלקות שנותרו. עוד לפני הניתוח שומעים בחדר הטיפולים מגוון תגובות שנעות בין: "לא אכפת לי מהצלקת, שהסרטן הזה רק יהיה כבר בחוץ" או "הכי חשוב לי שלא תישאר צלקת". לרוב כשכבר אין  סכנה ממשית לחיים והם לכאורה חזרו לשגרה, שאלות הקשורות לאיכות החיים מתחילות לצוף. אלה כוללות  עיסוק במה שעבר על האדם וגופו, מקומה של המחלה בחייו, שאלות על דימוי עצמי ועל דימוי הגוף, ואיך ממשיכים הלאה עם מה שהיה ועם מה שנשאר? נדון בכמה היבטים שעולים ביחס לצלקת.

הזיכרון נשאר (צילום: shutterstock)
הזיכרון נשאר | צילום: shutterstock

זיכרון

"בכל פעם שאני רואה את הצלקת אני נזכרת, אני לא יכולה לשכוח". הצלקת משאירה את החוויה ואת הפגיעות שנלוות לה במודעות. בכל פעם שאני מסתכלת במראה, מתקלחת או מתלבשת אני נזכרת בסרטן שהיה לי, בתקופה הלא פשוטה שעברתי, כמו עננה שמרחפת מעל כל הזמן. מתעוררים פחדים שקשורים לחוסר שליטה, האם זה יחזור? האם יהיו עוד נגעים? או אולי - כשאני רואה את הצלקת אני נזכר שאני בריא עכשיו לעומת איפה שהייתי קודם - "אני בריא עם קבלות". הסרטן כבר לא בגוף שלי, הצלקת היא ביטוי לחוסן שלי וליכולת שלי לעבור תקופות קשות. הזיכרון שעולה אל מול הצלקת ומידת המצוקה שמתעוררת קשורה גם לזמן שעבר, ליכולת לתפוס מרחק ולמידת העיבוד שעשה האדם לחוויה שעבר.

דימוי עצמי

"אני שמח שהסרטן בחוץ, אבל אני מתבייש בצלקת". מחלת הסרטן יוצרת שינויים פנימיים בחיים ובזהות במעבר מבריא לחולה ובחזרה, בתוכניות לעתיד ובקשרים המשפחתיים. הניתוח להסרת המלנומה יוצר גם שינוי חיצוני פיזי בגוף שגם אליו, כתלות במיקומו וביחס של האדם לאיבר המצולק, צריך להתרגל ולהסתגל. ולא. לא רק הצלקות שבפנים או במקומות גלויים הן אלו שמעוררות מצוקה. אנשים מספרים על מצוקה, בושה, הימנעות מחשיפה וקשיים ביצירת אינטימיות גם אם הצלקות הן במקום נסתר.

"בכל פעם שאני מסתכלת במראה, מתקלחת או מתלבשת אני נזכרת בסרטן שהיה לי, בתקופה הלא פשוטה שעברתי, כמו עננה שמרחפת מעל כל הזמן. מתעוררים פחדים שקשורים לחוסר שליטה, האם זה יחזור? האם יהיו עוד נגעים?"

היחס מהסביבה

"הצלקת מושכת תשומת לב מהסביבה". העובדה שהצלקת חיצונית ובולטת מעוררת מבטים ושאלות מהסביבה. מצד אחד אנשים מספרים שהצלקת מנכיחה ומזכירה גם לסובבים אותם את זה שהם חלו, שהם עברו ואולי עודם עוברים טיפולים רפואיים, בדיקות ומעקבים שסביר להניח שהם עוד מתמודדים עם פחדים למרות שהגידול הוסר. הצלקת יכולה לפתוח שיח קרוב על מה שהאדם חווה, וזו חוויה מאד משמעותית לאדם שאף על פי ש"זהו נגמר, אפשר לחזור לשגרה", עדיין יש התייחסות והכרה למה שעבר עליו.

מצד שני אנשים מדברים גם על חודרנות ואיבוד שליטה על הפרטיות שלהם, הכל גלוי - "על השולחן". הם נשאלים שאלות ברגעים לא צפויים, כשהם לא רוצים כרגע או בכלל לענות עליהן. כל שאלה כזו מעוררת מחדש את הזיכרון, והעובדה שהאדם לא הוא זה שבחר אם ומתי להעלות את הנושא יכולה להיות מאד מציפה. לוקח זמן עד שמוצאים את הדרך להתייחס לשאלות מהסוג הזה. אנשים מספרים על הקונפליקט שמתחולל בתוכם (וגם מושמע לא מעט  בסביבה) ברוח של: "זו רק צלקת, החלמת מסרטן ודווקא מהצלקת אתה עושה סיפור?".

 אז כן, הצלקת לפעמים היא הסיפור – סיפור שמסופר על הגוף וחושף את מה שעבר על האדם, מזכיר לו את שרצה או לא רצה לשכוח, את שרצה או לא רצה להשמיע. והשאלה היא איזה מקום נותנים לסיפור הזה על הבמה של חיינו, איך מספרים אותו, ועד כמה הוא מפריע לנו לתפקד ולחיות חיים מלאים. מה יאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמינו, עם הדברים בנו שאנחנו אוהבים ובעיקר עם אלו שאנחנו לא אוהבים? הפתרון טמון ברעיון של קצת להסתכל, אבל גם קצת לא להסתכל על עצמינו. הצלקת, אולי מושכת את המבט, אבל חשוב מאד לזכור גם להרחיב את המבט ממנה והלאה.

 

 *מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD ללא מעורבות בתכנים.