גל התחלואה הרביעי והעלייה במספר החולים קשה גורמת לעומס בבתי החולים ושוחקת את הצוותים הרפואיים שעובדים מסביב לשעון. ד"ר זיו רוזמן, שעובד במחלקת הקורונה בבית החולים וולפסון, תיאר היום (שלישי) את השחיקה וקהות החושים שעוברים עליו ועל חבריו לעבודה.
"אנחנו מתחילים קצת להתקהות", הוא מספר. "אני זוכר שכשאלו אותי לפני חצי שנה אם התחלנו קצת להראות סימני שחיקה אז הייתי עונה 'לא, מה פתאום, אנחנו בשיא המרץ' – כיום אנחנו באמת מתחילים להרגיש עייפות. רק ביום שישי האחרון הבאנו חולה אקמו מהצפון ובאמת בדרך חזרה, אני זוכר באמבולנס שאנחנו כולנו ממוגנים, דיי רטובים מזיעה, ואמרתי לעצמי 'כמה עוד אפשר?'. מתחיל להיות קשה".
ד"ר רוזמן המשיך לספר כי עומס החולים יוצר עומס רגשי שמביא ל"שחיקת החמלה" בקרב הרופאים. לדבריו, "אני רואה את עצמי כמישהו מאוד אמפטי, אז לא תמיד יש לי את הסבלנות להסביר לעומק, אולי אפילו לפעמים קצת להתווכח לגבי החשיבות של החיסונים, לגבי המצב כמה הוא חמור בגלל חוסר החיסון. לפעמים אני פשוט אומר 'אתם יודעים מה? אין לי כוח'. אבל משתדלים בכל זאת לגלות אמפטיה כמה שאפשר. לפחות זה".
"אני יכול לומר שאנחנו מתחילים לראות את שחיקת החמלה כאן", מציין ד"ר רוזמן. "לשמחתי אני לא רואה שזה משפיע עד כדי כך בטיפול של החולים וגם בהתייחסות למשפחות. אבל כן רואים בצוות פחות סבלנות ויותר ככה להיות 'קורקטיים' ולא רגשיים".
"כשאני הולך הביתה, כשיש לי חולה קשה שלא מסתדר אז אני חושב על החולה שלי הרבה", הוא מספר. "אני לפעמים גם לא ישן בלילה בגלל זה. ובטח ובטח כשאני מתנגש עם איזו משפחה ואחר כך אני אומר לעצמי 'מה אני רב איתם בכלל? הם כרגע בכלל חושבים על היקיר שלהם שהוא על סף מוות', אז כן – זה מפריע. הייתי שמח אם הייתה לנו אתנחתא יותר ארוכה מאשר בין הגלים. אבל זה המצב".