שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, מה גרם לי לבחור להישאר בבידוד במקום העבודה שלי ולא בביתי הפרטי? אבל מי שמכיר אותי יודע שמקום העבודה שלי הוא לא מקום שגרתי. העבודה שלי היא להיות "אמא" למבוגרים עם צרכים מיוחדים.
אני מטפלת במבוגרים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית כבר 14 שנים. תמיד רציתי לעסוק במשהו עם משמעות, לעזור, לשנות, להשפיע. כששמעתי במקרה שבאגודת עמי מחפשים כוח אדם, ידעתי שזאת ההזדמנות שלי לשינוי.
השבוע הראשון היה מורכב, חששתי שלא אצליח להגיע אל החניכים. שלא אצליח לתת מספיק, הייתי חייבת לרכוש את אמונם. המשרה הראשונה שלי הייתה בתחום ההדרכה. להעניק להם כישורי חיים. למרות גילם הבוגר, כישורים אלה חסרים להם. להנהיג עבורם סדר יום. מההשכמה בבוקר, התארגנות ליום חדש, היציאה מהבית כל אחת לפעילות השגרתית שלה. מהר מאוד הבנתי, אני אמא, גידלתי בגאווה ארבעה ילדים. החניכים שקיבלתי הם ילדיי החדשים. כל שאני צריכה לעשות הוא להיות עבורם. וכך היה. החניכים בדירות של האגודה יכולים לנהל חיים עצמאיים, אנחנו הצוותים המטפלים מלמדים אותם כיצד לעשות זאת, חלק ממשימות היום יום מוטמעות ואלה שלא אנחנו כאן לתווך אותן עבורם, ללמד אותם.
היום אני אם הבית של החניכות שאני מלווה. אני מרגישה שיש לי ילדים נוספים לדאוג להם כל יום. כמו שלא הייתי משאירה את ילדיי הביולוגיים לבד בבידוד בתקופת הקורונה, כך אין סיבה בעולם שתרחיק אותי מלסייע לחניכות שלי בבידוד היום.
מגפת הקורונה הופכת את עולמנו לגמרי, בכל העולם מנסים בכל יום ללמוד איך להתנהל. הוראות משתנות כל יום יומיים. עבור אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית השינויים הללו קשים עשרות מונים. השגרה היא ששומרת על היכולת והמסוגלות שלהם להתנהלות. סדר יום שכולל קימה בבוקר, התארגנות בבית ליום חדש, יציאה למסגרות התעסוקה. הנסיעה בהסעות, או בתחבורה ציבורית, מפגשים עם חברים לעבודה, להיות בחוץ באוויר הפתוח, החזרה הביתה, פעילויות פנאי אחר הצהריים. מסגרת קבועה היא אחד הכלים המשמעותיים לשמירה על האיזון שלהם. ההפרה של המסגרת בבידוד מפרה עבורם את האיזון ומערערת אותם.
"
"בבית הסברתי את המצב. כשהגבות הורמו ותרעומת קלה נשמעה, שאלתי איך הם היו מרגישים אם היו צריכים להיות בבידוד ואני לא הייתי איתם?"
הסגר בגל הראשון היה מאתגר עבור כולנו, אבל אנחנו לא ממש יכולים להבין עד הסוף כמה מערער הוא עבורן. ראיתי את הקושי ואת המצוקה שלהן כל יום, ובכל יום הסברנו למה, מה קרה, מה הסכנות. אך התסכול והלמידה כיצד להתנהל בתוך זה דרשו אימון יומיומי (חלק מהתקופה הייתי בחופשת מחלה בשל ניתוח אך תמיד שמרתי על קשר עם הצוותים שנשארו לטפל).כאשר המשק חזר אט-אט לשגרה חדשה, וכך גם החניכות שלי יכלו לחזור לפעילויות הקבועות שלהן, לא היו מאושרות מהן. היום שלהן חזר להיות מלא יותר, מגוון יותר. הן נפגשו עם בני המשפחה שלהן, נפגשו עם חברים, עבדו במקומות העבודה שלהן, השמחה הייתה מרגשת ומדבקת. ההנחיות על שמירת מרחק ועטיית מסכה באופן קבוע הוטמעו, ולמרות השמירה על ההגבלות לצערנו אחת מהחניכות נחשפה לחולה מאומת ללא ידיעתה. עד שהופיעו תסמינים לא ידענו שהיא נחשפה, ובמהלך הימים הללו היא פגשה את חברותיה לדירה, את בן הזוג שלה ואותנו הצוות המטפל.
עוד ב-mako בריאות:
>> אין פסק זמן: מחלת הסרטן במספרים
>> רמת ויטמין D נמוכה מעלה סיכון להידבק בקורונה
>> >> יותר מ-50 מקרי שבץ מתרחשים בישראל מדי יום
כולנו נדרשנו להיכנס מיד לבידוד. הדבר הראשון שעשיתי כשהבנתי שאני צריכה להיות בבידוד היה להודיע למנהל שלי שאני נשארת עם החניכות בדירה. רק נוסעת הביתה לארוז תיק, עם כל אמצעי ההגנה הנדרשים. בבית הסברתי את המצב. כשהגבות הורמו ותרעומת קלה נשמעה, שאלתי איך הם היו מרגישים אם היו צריכים להיות בבידוד ואני לא הייתי איתם? הם מיד התרצו והבינו שהחניכות הן כמו ילדיי, ברור לגמרי שאותן אני לא עוזבת.
בידוד עבור אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ומורכב הרבה יותר. אי אפשר לחבק אותן ולהרגיע אותן, השהות במרחבים המשותפים בבית חייבת להיות מוגנת. קשה מאוד להישאר ימים בבית ולא לצאת. בדירה שאני מלווה אני היחידה. זה נכון שהם כבר מודעים למגפה ומבינים שקיימת סכנה עבורן ועבור חבריהן, אך ההפנמה לא מלאה.
אנחנו כבר עשרה ימים בבידוד. הימים הראשונים לוו בפחד וחרדה. ידעתי שאני חייבת להיות רגועה עבורן, שאם אני אהיה בלחץ הן מיד ירגישו ויגיבו בהתאם. אחת מהן זכרה שראתה בחדשות שיש חולים שמתו. הפחד מהמוות עלה בכולן. הסברתי בעדינות שהן לא חולות ורק צריכות להתרחק מכולם. שלא כל מי שחולה לא שורד את המחלה. שהמצב שלהן טוב בסך הכל. פיתחנו שגרה יומית, פעילות בוקר, הכוללות בין היתר ארוחת בוקר מפנקת. אני מבשלת והן מסייעות. לכל אחת יש זמן חופשי. אנחנו מקפידים בכל יום ליצור קשר עם המשפחות שלהן בשיחות טלפון. לכל אחת מהן רופא מטפל ששמרנו איתו על קשר קבוע וקיבלנו הנחיות לטיפול. מבלים יחד בצפייה בסרטים, משחקי קופסה, מכינים ארוחות מזינות ומפנקות ומשתדלות לשמור על שגרה קבועה. אני מקווה מאוד שנוכל לצאת מהבידוד במהרה, ולחזור לשגרה הקודמת. אני מתגעגעת למשפחה הפרטית שלי, לבית הפרטי שלי, אבל יודעת שבחרתי נכון. אני המשענת והעוגן של החניכות שלי תמיד, ובטח בתקופה מורכבת שכזו.
* ענבל בראנץ, אם בית באגודת עמי – עמותה לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית