לפני כשנה הוזמנה רונה רמון לבית הנשיא במסגרת מיזם ללימוד תנ"ך לדבר על ספר איוב. תחילה היא לא הבינה: "מה הקשר ביני לבין איוב?", היא תהתה. לקח לה זמן להסכים עם ההשוואה. אחרי כל מה שעברה היה קל מאוד לשקוע באובדן, בכעס וברחמים עצמיים. אבל רונה הצליחה להתרומם מהתהום, מהכאב, לבחור בחיים ולתעל את הטרגדיה לתרומה יוצאת דופן לחברה הישראלית.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"איוב ואני, הוא עם הסיפור שלו. ואני עם הסיפור שלי. הרי כל כך הרבה 'איובים' יש לנו בחברה הישראלית", היא אמרה בבית הנשיא. "אינני רואה את עצמי כאיוב ואפילו שמי, רונה, מצביע אחרת". כשאמרה את המילים האלה היא לא ידעה שהמחלה כבר מקננת בתוכה. היא, מבחינתה, הייתה עסוקה בעשייה.
משפחת רמון נכנסה לחיינו קצת אחרי תחילת המילניום. הם גרו ארבע שנים ביוסטון בזמן האימונים של בעלה המנוח אילן לקראת מסעו לחלל כאסטרונאוט הישראלי הראשון. אילן, רונה וארבעת ילדיהם, היו כמעט פוסטר של המשפחה הישראלית השורשית. מלח הארץ. כל מה שתמיד חלמנו להיות.
המשימה של מעבורת החלל "קולומביה" בלב ימיה הקשים של האינתיפאדה השנייה נתנה סוף סוף סיבה לחגיגה לאומית: שיחה מהחלל עם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ובדיחות על מנהגי היהדות בחלל. החזרה הביתה בשבת אחר הצהריים שעון ישראל נתפסה כעניין כמעט טכני, אלא שאז התרחש הנורא מכל והמעבורת התפרקה כליל עם כניסתה מחדש לאטמוספרה.
"האסון שלנו היה באמת מול העולם כולו. זה לא פשוט", היא סיפרה בריאיון. באסון הראשון ב-2003 היה שם הבן הבכור, אסף, לתמוך בה. שלוש שנים אחר כך הגיע תורו להתגייס. רגע לפני הגיוס של אסף, היא ושלושת הבנים שלה יצאו לצניחה חופשית. כשאילן היה בחיים היא פחדה לטוס, סיפרה רונה. אחרי מותו, הפחד נעלם.
בספטמבר 2009 אסף נהרג בהתרסקות מטוס F-16 בדרום הר חברון. "אסף דיבר הרבה על הנתינה והתרומה והם אלה שהעניקו לו את משמעות החיים הקצרים שלו", היא סיפרה אחרי מות בנה הבכור. אסף נקבר בנהלל לצדו של אביו אילן, באותה חלקת קבר שהייתה אמורה להיות של רונה עצמה. "המוות של אסף זה מכה מתחת לחגורה, אין ספק".
"הדרך שלנו היא למנף את החיים"
אם לאחר מותו של אילן היא הייתה שותפה לפעולות הנצחה מטעם נאס"א או חיל האוויר, אז רק אחרי האובדן של אסף היא יצאה לפעילות ציבורית מתוך בחירה ורצון להשפיע. "הבנתי שיד הגורל, או האלוהות, או הטבע מכה בכולנו כבני אנוש, מי יותר ומי פחות", היא הסבירה. "הדבר היחיד שנותר לנו היא הברירה. כיצד אנחנו בוחרים לקום ואיזה צלילים אנחנו בוחרים להשמיע".
שנה אחרי מותו של אסף היא הקימה את "קרן רמון" שעוסקת בחינוך ובהקניית מצוינות לדור הצעיר. בתחילת השנה השתתפו מאות תלמידים במיזם במסגרת שבוע החלל שאפשר להם לשלוח ניסוי לתחנת החלל הבינלאומית. בכך רונה הפכה את המורשת של אילן ואסף לחגיגה.
"אם אילן היה יושב לידי הוא היה אומר לא סתם לדבוק בחיים, אלא רק למנף אותם", היא סיפרה בריאיון האחרון עמה בחודש ינואר. "זה המקום, לחלוטין. להיות במקום של החיים. השכול הוא שכול, האבל הוא אבל והוא הולך איתנו. לא פוסח רגע אחד. תחשבי על זה שהם היו פה עכשיו. אבל זו הדרך שלנו".
גם בחייה האישיים רונה החליטה שלא להיכנע לאבל. היא עשתה תואר שני בבריאות הוליסטית ועסקה בטיפול אלטרנטיבי, בעיקר בקרב אנשים במשפחת השכול, ואף יצאה למסע השטח האתגרי לנשים "מלכת המדבר". כשהבנים האחרים הגיעו לגיל גיוס, היא כבר סירבה לחתום על האישור לקורס טיס.
"אמרתי לו, 'מתוקי שלי, אנחנו כנראה חלקנו במשפחה הזאת כל כך טובים בשמיים אבל השמיים לא טובים איתנו", היא שחזרה מתוך שיחה שקיימה עם בנה שרצה להתגייס לטיס. "'תישאר על האדמה וגמרנו'".
"אני מוכנה גם להיות סמל"
לפני שנתיים, לצד האבן לזכרו של אילן, רונה חנכה שביל לזכרו של אסף. "היו פה גזרי עץ וגזעים שרופים", היא סיפרה בריאיון. "זה נראה נורא מסודר יחסית למה שהיה. היה עצוב פה בהתחלה. באתי כדי להוציא הרבה מאוד כעס. זה התאים לי עם הגרזן לעבוד". היה בזה משהו סמלי. מלכלוך, מאפר לדרך חדשה ואופטימית.
את הכבוד להשיא משואה היא קיבלה לא כאלמנה או כאם שכולה, אלא כי היא הייתה אדם מעורר השראה. היא הראתה לכולנו איך מתרוממים מהשכול. איך הופכים את הכעס, את האבל, לעשייה. גם בחודשים האחרונים, בתקופת המאבק בסרטן, היא לא שקעה לרחמים עצמיים והמשיכה לעבוד בקרן.
בגלל מצבה הבריאותי, טקס חנוכת נמל התעופה על שם אילן ואסף רמון באילת הוקדם והתקיים כבר בחודש יולי. רונה ידעה שכנראה לא תזכה לראות את הפתיחה הרשמית של השדה. "סיפרתי לילדיי על היוזמה הכל כך מבורכת הזו ואמרתי להם, תחשבו על כל שדות התעופה שאנחנו מכירים בעולם", היא אמרה בטקס. "אנשים שעשו פריצת דרך כל כך משמעותית. והנה הכבוד הזה נפל גם בחלקם של יקיריי".
חודש אחר כך נחנכה המכינה הקדם צבאית "בית אסף" על שם אסף רמון. נשיא המדינה הגיע במיוחד לפגוש את רונה בפעם האחרונה. "מתוך ששת בני המשפחה, אנחנו החיים בכל זאת הובלנו ארבעה לעומת שניים", אמרה רונה לפני כמה שנים. הבוקר, לצערנו, המאזן הזה השתנה.
"כנראה שהפכתי לסמל אבל מי שמכיר אותי קצת מעבר לסמליות מבין שאין בי שום סמל", היא סיפרה לפני כשנתיים. "החלום הגדול שלי כשהייתי צעירה היה להיות אשת איש, כמובן עם חיים מלאים משלי, אבל עם משפחה כמה שיותר גדולה. החיים מובילים אותנו. לא התכוונו לסמליות הזאת. אם יש בסמל הזה על מנת למנף אנשים אחרים אז אוקיי, אני מוכנה גם להיות סמל".