עשרות פעמים ניצח שאול לדני בן ה-83 את המוות. כילד הוא שרד את השואה, לאחר שלושה עשורים ניצל מטבח הספורטאים במינכן ולפני כ-15 שנה התגבר על מחלת הסרטן. הוא התאלמן מאשתו שוש, שנפטרה לפני שנה לאחר 60 שנות נישואין - ולמרות הצער, על דבר אחד הוא לא מוכן לוותר - על המסורת שאימץ לעצמו בגיל 50: בכל יום הולדת שלו, מלווה בבני משפחה, לדני קם מוקדם בבוקר – וצועד את גילו בקילומטרים, קילומטר נוסף לכל שנה נוספת.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"זה נחמד וגם כלפי עצמי להרגיש שאני צעיר, שאני מסוגל עוד", מספר לדני שיצעד השנה 83 קילומטר. "כמובן שלא הבנתי את הקושי הרב, לא אז כשהייתי בן 50 אלא כשאני מגיע לגיל 83 שזה מתחיל להיות קשה". בביתו של לדני, בכיר ההלכים בישראל בכל הזמנים, ניצבים בגאווה יותר מ-650 גביעים, כ-2,000 מדליות ומזכרות שונות. כל אחד ואחד מייצג הישג אחר שמסמל את ניצחונותיו ואת סיפור חייו מעורר ההשראה.
לדני נולד בבלגרד, יגוסלביה. בן למשפחה ממעמד בינוני שהייתה בעלת מפעל ונכסים רבים. כשהנאצים הסתערו על יוגוסלביה באפריל 1941 הוא היה רק בן 5, וביום אחד הכול השתנה. "פתאום רעש נוראי וסבתא שלי נפלה עלי לגונן עלי", הוא משחזר. "דלת הפלדה נעקרה מציריה, נפלה עליה וחוץ ממכות יבשות שום דבר לא אונה לה וגם לא לי. אני מספר לכל אחד שמי שניצל בזמן השואה לא היה זקוק למזל. הוא היה זקוק לאירועים של מזל".
לדני ומשפחתו מיהרו לעזוב את בלגרד לכיוון הכפרים הסמוכים כדי להימלט מאימת הנאצים. שם, במשך ימים ארוכים, הם התחבאו עד שחשבו שכבר בטוח לחזור. אבל כשחזרו הם גילו שביתם נחרב ושיורים ביהודים ברחובות. הם המשיכו לנדוד והגיעו להונגריה. "יום אחד אימא שלי התחילה לבכות", סיפר. "בכי של שעות, יום אחרי יום. זה לא נפסק. ניגשתי עם הדובי שלי ללטף אותה אבל זה לא עזר".
לדני מוסיף: "אחרי זמן מה התברר שהוציאו יהודים רבים למרחצאות של הדנובה, עשו חור בקרח - והתחילו לירות במאות. שתי אחיות של אימא שלי נרצחו שם. סבא וסבתא שלי שעמדו בתור ניצלו ברגע האחרון". המשפחה של אמו הצליחה להחביא את שתי הבנות הקטנות של אחת האחיות שנרצחו. את התינוקת בת החצי שנה אימצה משפחתו של לדני, והיא לימים גדלה כאחותו.
כשהוריו של לדני הבינו שהסכנה קרובה יותר מתמיד הם הבינו שעליהם להחביא את הילדים כדי להציל את חייהם. את לדני הם שמו במנזר ובמשך שבועיים הוא היה צריך להסתיר את יהדותו ולקוות שלא ייתפס. "הייתי בן 8, עולמי ניתק", הוא משחזר את הפרידה מהוריו. "לא הייתה לי טראומה בחיי כפי שהייתה לי טראומה שם. לא כי ניסו לעשות לי משהו אחר. אני ידעתי שאסור שיגלו שאני יהודי. אם יגלו יהרגו אותי. לא ידעתי איך לשקר או להעמיד פנים. אז הלכתי לפינה שלא יראו שאני נימול. לא ידעתי איך לשקר. לא הייתה בימי חיי טראומה כזאת כמו שם. ילד שחושש לחייו ולא יודע מה צריך לעשות על מנת להינצל".
העינים יצאו מחוריהן
אמו של לדני לקחה אותו מהמנזר בעקבות הפצצה של בעלות הברית על בודפשט. לתקופה קצרה הוא האמין שחייו ניצלו והרע מכל מאחוריו. מהר מאוד הוא גילה שטעה: התחנה הבאה במסע שלו לניצחון החיים על המוות הייתה במחנה הריכוז ברגן בלזן הידוע לשמצה. "זה היה נורא", הוא מספר. "אני זוכר איך בין שתי הגדרות התחיל לצמוח צמח ועליו עגבנייה ירוקה קטנה שגדלה וגדלה והעיניים שלי יצאו מחוריהן מתוך התאווה לאוכל. אוכל מעט מאוד ונורא מאוד. נתנו מרק של סלק בהמות. זה היה נורא".
לדני לעולם לא ישכח מה שאימו סיפרה לו שנים אחרי שהשתחררו מהמחנה. "אימא הזכירה לי שבמחנה היא שאלה אותי אם אני רעב, אז עניתי לה – 'אימא אני תמיד רעב'", סיפר.
אחרי שהות של חצי שנה קשה מנשוא במחנה הריכוז ובגיל בן 8 בלבד הצליח לדני להינצל ולהיות אחד בין 1,684 הניצולים שהועלו על "רכבת קסטנר" שמילטה אותם מברגן-בלזן לשוויץ. אחרי מספר שנים עלה לישראל עם משפחתו ואחיותיו. את אהבתו להליכה חובבנית הוא גילה במקרה, כשהשתתף בצעדה בנבחרת הטכניון, שם למד הנדסת מכונות. לימים הפך להיות פרופסור באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, פרסם מחקרים מדעיים רבים ורשם על שמו לא פחות מ-8 פטנטים.
בשנת 1972 הוא ניצל מציפורני המוות פעם נוספת, הפעם במינכן: כשהמחבלים חדרו אל הכפר האולימפי הוא נמלט יחד עם חבריו מהחדר שבו לן לחצר המרפסת, לא לפני שניסה להזהיר את יתר חברי המשלחת הישראלית מפני מתקפת הטרור.
"שואלים אותי הרבה פעמים מתי התעורר החשק להפסיק ללכת, אז אני עונה להם 'במטר הראשון – אבל אני בדרך כלל לא מפסיק'", מוסיף לדני בחיוך כשהוא חולף מלא בגאווה ליד הוויטרינה הענקית ועמוסת הגביעים שמייצגת חיים שלמים של עשייה והליכה. כבר 60 שנה שהוא מתמיד בתחביב שלו ומשנה שנה שעברה הוא נושא בתואר נוסף – לא רק ניצול שואה או פרופסור – אלא גם מחזיק בשיא עולמי בהליכה תחרותית.