"את המכתב הזה תשמרי, זה כל מה שיישאר מעירנו קיידאן. מכתבי הוא חורבת קברים של אחינו ואחיותינו"- את המילים הקשות הללו כתב חיים רונדר, שהצליח לחמוק מערימת גוויות יהודים שנרצחו באוגוסט 1942 ב"פורט התשיעי", מצודה בליטא שבה נרצחו אלפים. בין הנרצחים היו חיים-יוסף, הינטל וייטה רודני, הוריה ואחותה הצעירה של רחל קליין שנולדה בקיידאן, ליטא, במרס 1913. על גורלם גילתה מהמכתב ששיגר רונדר לחברתה, מינה, באוקטובר 1945 – עד אז לא ידעה מה עלה בגורלם שכן עלתה ארצה בשנת 1932, אולם קיוותה כי בבוא היום יתאחדו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
במכתבו תיאר רונדר את האסון. "אני היחיד אשר ראה הכל: איך ירו בעוללים, זקנים ונשים במשך שעתיים וחצי וקברו אותם חיים", כתב. "אני היחיד מקיידאן ששלוש שנים התגולל ביערות ושחה בנהרות מאות פעמים. הייתי מכותר על ידי התליינים והגרמנים שמו פרס בסך 20,000 על ראשי. שלוש שנים נלחמתי עם נשק ביד. לא לאחד הורדתי את הראש, אך את ראשי הם לא קיבלו. נשבעתי שאנקום ועוד אנקום עד היום הזה".
"במקום שבו גדלנו, למדנו ואהבנו גדל עכשיו עשב והקרובים לנו טמונים באדמה. אין יותר קיידאן", כתב. "הלכתי בין החורבות, חיפשתי אנשים – אך לא מצאתי איש. כולם נורו. איש לא קיבל את פניי; איש לא הושיט לי יד; איש לא בירך את בואי".
"לא ייקח הרבה זמן ונהיה ביחד"
רחל למדה בגימנסיה "תרבות" והייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר". עוד בטרם סיימה את לימודיה עזבה לקיבוץ הכשרה. באפריל 1932 עלתה לישראל עם שני חבריה, כתיירת, ולימים היו בין מקימי קיבוץ כפר מסריק. שלוש שנים לאחר מכן עלתה ארצה אחותה ציפורה, הצעירה ממנה בשנתיים.
ההורים לא היו שקטים מהמעבר של בנותיהן לארץ הקודש והתלבטו בעצמם לגבי עלייה. "ארץ ישראל היא מקום לחלוצים, ייתכן שמעמד הביניים או המבוסס כלכלית גם כן ישקיע את הונו בארץ ישראל – אך למעמד הנמוך אין שום סיכוי להסתדר", כתב לרחל אביה באוגוסט 1932. באוקטובר 1935 כתב: "מהמכתבים שמתקבלים עכשיו מארץ ישראל מתברר שיש שם אי-שקט רב. דעתי היא שבינתיים נניח את המחשבה לעלות כמשפחה כולה, הרי מובן שעליית כל המשפחה כרוך בקשיים גדולים אפילו אם נקבל סרטיפיקטים".
האב הציע לאחיות לנסות לדאוג כך שאחותן הצעירה ייטה תקבל אישור הגעה טרם ימלאו לה 18 – אולם באוקטובר 1938 קיבלה רחל הודעה ממחלקת ההגירה של הממשל הבריטי כי הבקשה נדחתה. "תיארתי לעצמי שזה לא ייקח הרבה זמן ונהיה ביחד ונשתתף בשמחות של ילדינו וקרובינו, אך הגורל חשב אחרת", כתב האב. ההורים וייטה גורשו לגטו קובנה, והוצאו להורג ב"פורט התשיעי" באוקטובר 1941.
במכתביו האחרונים עוד כתב האב כי ביום הולדתו הרביעי של נכדו הבכור, אסא, יחגגו יחד בארץ ישראל. כשהיה אסא בן שמונה, הוחלט להנציח את שם משפחתו שנרצחה בליטא. אסא אימץ לעצמו את שם המשפחה רמץ, שמשמעותו אפר חם שנותרו בו גיצים. אחיו, שנולד ב-1946, זכה לשם אבנר ולבן דודם ניתן השם חיים, לזכר סבו.
סיפורה המלא של רחל מתועד במוזיאון בית לוחמי הגטאות